בתו ושלושת נכדיו של יוסי דיאמנט החליטו להנציח על ידם את הזוועות שעבר.
בהתחלה הוא נחרד, אבל בהדרגה הבין שצדקו. ואילו רן בדק ב"יד ושם"
מה היה המספר האחרון - וקעקע אותו על גופו: "זה משהו שאתה נושא איתך, כאילו שעבר בגנים"

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3874543,00.html


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/24012010/2504802/12.jpg_a.jpg]



הטוקבקים שם נעים בין הערצה לתיעוב, ולמרות שאני נוטה לזה האחרון,
מי אני שאשפוט בעצם... אבל בעיניי, זו יותר מחווה לבירוקרטיה הנאצית מאשר לסבא הניצול.

משהו מקביל בביזאריותו לגבר המבקח לשמר את אמו מתה בפורמלין בביתם, ומוהע קבורתה (וכבר היו לנו דברים כאלה): אי אפשר להגיד שזה נובע מרצון לבזות, אבל זה בהחלט ביזארי. מהיכרות מאוד עמוקה ורחבה עם נושא השואה, כולל ענייני ה"דור שני/שלישי" אני חייב להגיד שאני לא מתפלא, ואפילו צופה עוד מקרים, של שוליים המאמצים התנהגויות של מעבר לגבוליות. ככה זה עם אסון במימדים כאלה: יש אנשים שמתמוטטים בבכי כשהם מגיעים למקום הרצח של בני משפחה שלא הכירו (בלי התראה), יש כאלה שעוסקים בכל באובססיביות, ויש כאלה שממש רדופים. הבנה עמוקה של משמעות השואה בהקשר משפחתי יכולה לעורר אצל הרבה אנשים תגובות שכמעט שום דבר אחר לא יעורר. כאשר אתה נוסע באיזה יער אפל, על דרך כורכרית ואז מגיע לאיזו פלטת בטון שמכסה של מקום הקבורה של 3 דודים שלך, בני שנה, שלוש ושבע, ואתה כבר קראת לפני זה תיאור הרצח מצד עד ראיה, אז אי אפשר לחזות את מה שיעבור לך בראש.

.

מאחר וכך, יתכן מאוד שה"ביזאריות" תהפוך אפילו ל"טרנד".
דווקא, למרות המוזרות שבהנצחת המספר על זרועם של בני ה"דור השלישי", העיניים שלנו (הדור השני) הן כה רגילות לראות זרועות מקועקעות במספרים, שזה לא יראה חריג, בטח לא יותר מקעקוע "שרוול"

looopy

אני "גדלתי" בצידם של אנשים שחיו בתוך ההיסטוריה, ולא היו צריכים לקרוא עליה. לא היה נדיר שאנשים חוו בחייהם 2-3 אירועים, מקרוב, שאתה היית צריך לשנן לבגרות בהיסטוריה. בני הדורות הבאים, ויותר ויותר ככל שנוקף הזמן, "מתמודדים" עם נוכחות, או מעורבות, אישית באירועים שהם יותר ויותר נקודתיים, "רכים", מצומצמים וכאלה שבהם אפילו לחבורה קטנה של אנשים יש שליטה על גורלם, או לפחות בטחון סביר בדבר קיום כללי המשחק. "בזמנו" היית יכול לשמוע אנשים מתארים בשלווה איך היו עדים להפצצת וארשה, סלקציה במחנה מוות, צעדת מוות ומסע לארץ באוניות מעפילים, לחימה בתש"ח ו 1956, פדאיונים וצנע, והכל בתוך 15 שנות חיים. "היום" לא נדיר להתקל באנשים המדברים ברצינות תנומית על "כיצד השתנו חייהם אחרי שחבר לכיתה נהרג בפיגוע". ישנ ירידה ברורה מאוד במידת חוסר הוודאות האישית, או הצורך של האדם הקטן "להתחכך" בחוסר אונים בזוועות החיים. לצד זה ישנה תופעה, מאוד לר אקראית, של עליית קרנם של סממנים "סימליים" שמקבלים מעמד אייקוני: אספנות כפייתית (בכל העולם המערבי) של "רליקיות" כמו מדליות מלחמה, או אפילו קליע שנאסף על חוף נורמנדי. לפעמים זה מגיע למימדים של סגידה - וזה בעולם שבו בעלי ה"רליקיות" המקוריים לא פעם בכלל לא ייחסו להם חשיבות, אפילו שמחו להפטר מהם (מי זוכר איך ביוני 1967 אלפי ישראלים "השליכו" את עיטורי המלחמה שלהם בשגרירויות מדינות מזרח אירופה?).

עליית קרנם של הסממנים ה"אייקוניים" מסמנת את ירידת חלקה של "ההיסטוריה המהלכת" בעולמינו. זו בעצם הדרך של אנשים, שהם לכאורה בני הדור "שלא ידע את יוסף", לקיים זכרון שכבר לא ממש חי.

.

או משפחות השכול שיעדיפו לקעקע על חזם את דמות בנם הנופל.
אני רואה רבים שצרבו על גבי תליונים את תמונתו של בן/אח נופל או בן משפחה שהלך לעולמו.

אינני יודע אם זה שייך לאותה מגמה של התערטלות ציבורית במדיה הצוברת תאוצה באמצעות תכניות ריאליטי למיניהן, או שיש משהו אחר העומד מאחורי זה.
יחד עם זאת להפוך למצבה/גלעד מהלך יש בה יותר מאשר רצון לאזכר או להנציח.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי פלמינג או משפחות השכול שיעדיפו לקעקע על חזם את דמות בנם הנופל.

בחו"ל זה יחסית נפוץ לקעקע קריקטורה או פורטרט של מישהו אהוב שנפל/נפטר. צפה בפרק אחד של הסדרה "קעקועים בע"מ" המשודרת בדיסקברי. כל פרק יש לפחות מישהו אחד שקעקע על עצמו, וממש לא בקטן, את תמונת בנו שנהרג בעיראק, או משהו כזה.

נכון, ראיתי ולזאת אף התכוונתי בחלק מן הדברים.
אינני יודע בדיוק מתי התופעה תגיע גם לארצנו. בכל מקרה יהיו כאלה שיצטרכו ליותר מגוף אחד לקעקע את כל הזוועות העוברות על עם ישראל.

הבעיה היא שאף אחד אינו יודע מה בדיוק הגבול של המותר והביזארי.
הדוגמאות הבולטות הן, חג העשורה של השיעים בו הם מלקים את עצמם עד זוב דם מדי שנה כחלק מאקט פולחני לתאר את סבלו של משיחם. ישנם עוד מקומות אחרים בעולם שהתופעות הללו קיימות ובעיני מתחברות היטב עם הסימון שהם נותנים בגופם כחלק מהזדהות עם אמונה ו/או הקשרים אחרים.

ייתכן וזה חלק מהאופי האנושי (גם חיות מתאבלות בדרך מיוחדת) לידידי יש חיית מחמד שנוצותיה נשרו ברגע שבן זוגה נפטר. אולי גם זה שייך לתופעה זאת, אינני יודע (זה אמנם ביטוי לצער, אבל אולי גם שייך לקטגוריה הזאת).

לא ידעתי על המנהג של השיעים. פתאום לקעקע פרצוף על הזרוע כבר לא נראה כל כך נוראי

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

דמיינתי את זה יותר גרוע.

אבל סחטיין עליהם שהם "מקריבים" כל כך הרבה...
אנחנו מתלוננים על שבוע בלי לחם

ואחרי שהם מכים ת'עצמם יש להם היתר להרוג יהודים

שלום עושים עם אחים, מלחמה עושים עם אויבים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יחזקאל וקראתי עליו לכל הרי חרב נאם אדני אלןהים חרב איש באחיו תהיה

Oui nous irons nous faire casser la gueule en cœur, Mais nous reviendrons vainqueur

היהדות "בזה" לסממנים פיסיים של הנצחה, כל שכן פורטרטים. אצל הקתולים, אגב, זה ממש פולחן, וגם הפרובוסלאבים. ברוסיה מקובל מאוד לצייר פורטרטים, או אפילו ציור מלא, של הנפטר על מצבתו, מופיע במיטב שנותיו. בארץ אפשר לראות את זה לא בקרב עדות יוצאיו קווקז, אלא הרבה בבתי קברות של יישובים שבהם ריכוז גדול של יוצאי ברה"מ המשמרים אלמנטים תרבותיים רוסיים (ראיתי את זה בביה"ק במגדל העמק, לדוגמא).

אל תשכח שבהרבה תרבויות היו מקובלים אלמנטים ביזאריים (בעיננו) כדבר שבשגרה: "מסיכות מוות", או אפילו הפרדת הלב מהגופה וקבורתו במקום אחר. וכל זה בתרבויות שהן מערביות לחלוטין.

.

קח בחשבון שעשיית קמיעות דווקא פושה כעת בקרב עדות חרדיות ותמצא הרבה בתים מעוטרים בקמיעות, סמלים, תמונות, פוסטרים ועוד ועוד.
כל אחד מקים לעצמו בבית מקדש קטן, מה שהיה מנוגד לרוח התורה ולהקמת במות תחת כל עץ רענן.

אני חושב שזו דווקא מחווה, אולי מעט ביזארית, אך מקורית, בעלת משמעות עמוקה ואפילו מעין מחאה\פאסיבית. אפילו אני לא אתפלא אם עוד אנשים בארץ ובעולם יחקו את הקעקוע, כ"א עם מספר של קרוב.

זו מחווה טובה, לדעתי.
זה משהו שלא יעלם לעולם. אנשים ישאלו אותם מה זה והם יסבירו.
יש שיחשבו שזה מזעזע ויש שלא, כל אחד בוחר לזכור ולהמודד בדרך שלו. בין אם זה לקעקע את עצמך, או לשבת כל היום ולראות סרטי שואה, או לקרוא טקסטים, או לעשות על האש, או לשחק במחשב או אלף ואחד דברים...

מחווה טובה לדעתי, זה יקעקע את השואה והזיכרון שלה גם בדורות הבאים מין הסתם.
אין עוד הרבה ניצולי שואה ומין הסתם יום אחד הם לא יהיו כאן בסופו של דבר וזה יכול לעזור לשמור על הזיכרון של השואה.

will you marry me nesli barda? Operating system: Linux The day Microsoft & apple makes a product that does not suck will be the day they start making vacuum cleaners. say no to Apple&Facebook&MS&Samsung IL&Nokia&Hot&Yes,but say yes to Google

"לקעקע" זכרון - זה אומר להשכיח אותו. קעקע זה אחד השורשים בעברית שיש לו משמעויות הפוכות - תלוי במילה. דומה ל "לשרש"

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

הכוונה כאן הייתה, קעקוע של הזיכרון כמו צריבה או חריטה שלו בזיכרון של אותם אנשים ואחרים.

will you marry me nesli barda? Operating system: Linux The day Microsoft & apple makes a product that does not suck will be the day they start making vacuum cleaners. say no to Apple&Facebook&MS&Samsung IL&Nokia&Hot&Yes,but say yes to Google

ומה עם אלו שסביהם לא היה להם מספר ?
כי הם הצליחו לברוח לפני שישלחו למחנות
אז הנכדים יסתובבו סתם עם טלאי צהוב?
לדעתי זה רעיון של 2 או3 ילדים ולא טראנד או משהו כזה

שלום עושים עם אחים, מלחמה עושים עם אויבים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יחזקאל וקראתי עליו לכל הרי חרב נאם אדני אלןהים חרב איש באחיו תהיה

Oui nous irons nous faire casser la gueule en cœur, Mais nous reviendrons vainqueur

אני אפילו יודע מה הוא, כי רישומי הקליטה שלו בדכאו שרדו. מה שכן לא קיעקעו אותו, אני מניח שרק שיננו.

.

טלאי צהוב זה שונה ממספר.
אנשים לא ישימו טלאי צהוב על הבגד כי זה לא פרקטי.
לעומת זאת לקעקע מספר, כמו שהוא מקועקע על סבא שלך - זה כבר משהו מיוחד. זה גם פרקטי.

מעבר לכך שאני לא בטוח שקעקוע זה "פרקטי", אני לא מבין מה פה פרקטי...

.

טלאי צהוב זה פחות כואב ואחרי שהשיגעון עובר אפשר להוריד אותו

שלום עושים עם אחים, מלחמה עושים עם אויבים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יחזקאל וקראתי עליו לכל הרי חרב נאם אדני אלןהים חרב איש באחיו תהיה

Oui nous irons nous faire casser la gueule en cœur, Mais nous reviendrons vainqueur

אבל הם לא רוצים להוריד. זה הקטע..
זה בעייתי להסתובב עם טלאי צהוב על הבגדים שלך כל החיים לזכר הסבא. אבל קעקוע זה בעיייתי.

עכשיו הם לא רוצים להוריד ואולי אחר כך יתישבו בדבר ויקלטו שעשו טעות

וטלאי צהוב לא חייב להיות מגושם
כמו הקעקוע שהם עשו יפה ולא מאולתר
אלא משהו נחמד כמו סיכת חיל האוויר הזו

שלום עושים עם אחים, מלחמה עושים עם אויבים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יחזקאל וקראתי עליו לכל הרי חרב נאם אדני אלןהים חרב איש באחיו תהיה

Oui nous irons nous faire casser la gueule en cœur, Mais nous reviendrons vainqueur