מוותרים על הארץ, תוותרו גם עלינו?"



"חשבנו שבצבא, בהתיישבות ובחינוך, הציונות הדתית קנתה את מניותיה. חשבנו שערבות הדדית תעמוד לנו בעת צרה. השבר קשה מאוד. חומות חוסר האמון, שקרסו לתוך כור ההיתוך הצה"לי, נבנות מחדש". ראש מועצת גוש עציון וחבר מועצת יש"ע מספר על המכה שלו: העקירה
שאול גולדשטיין

ערב הקרב האחרון שבו נפל כפר עציון, פונו הילדים. הגברים נשארו להגן בגופם על הכפר האהוב. רגע לפני הקריסה, שלח אחד האבות מתנת יום-הולדת לבנו - פטיש עץ ירוק. במכתב שצירף למתנה, כתב: "אינני בטוח שאזכה עוד לראותך... אבל אם אפול - קח פטיש זה ותבנה בו מחדש את מה שנהרס". האב נהרג בקרב ההירואי ב-ד' אייר תש"ח. בנו חיכה 19 שנים ובספטמבר 1967 שב, יחד עם שאר היתומים של כפר עציון, לבנות מחדש את גוש עציון. הבנים שבו הביתה.





אלפיים שנה חיכה עם ישראל לשוב הביתה. לרגע לא הפסיק להתפלל ולצפות לגאולה. כשנפוליאון ראה יהודים אבלים ב-ט' באב, הוא לא האמין שאחרי כל כך הרבה שנים, עם עדיין כואב כל כך את הניתוק מאדמתו. הוא הבין: עם כזה, שהעבר כה חזק אצלו, עוד ישוב לארצו מולדתו.




על מה חלמו הורינו בגלות? על חברון ובית לחם, על שכם ובאר שבע, ובראש ובראשונה על עיר הנצח ירושלים. על המקומות הללו חיברו אבות הציונות שירים, ואותם ציירו על קירות בית הכנסת. הציונות התחילה בפתח תקוה, יסוד המעלה וזיכרון יעקב, המשיכה בקריית גת, אופקים ומעלות וממשיכה גם היום - בקריית ארבע, באלון מורה, במודיעין ובמצפים בגליל. הלא ציונות פירושה התיישבות בציון, כמו גם החזרה של עם ישראל ליצירה ורוחניות.



אז מה השתנה הלילה הזה? מדוע מי ששב לאדמתו מכונה לפתע "משיחיסט" על-ידי ראש הממשלה מעל בימת הכנסת? מדוע קשה כל כך להסביר לכולם "מה אנחנו עושים שם", בעוד שבעיני ישראלים רבים, קל כל כך להסביר מדוע "אין לנו מה לחפש שם"? למה זרחו פני השרים כשהחליטו על הסכמי אוסלו ומדוע נראה פרץ שמחה אדיר כזה כשהתקבלה בכנסת תוכנית הגירוש והעקירה, הקרויה "התנתקות"?



במשך ארבע שנים וחצי אנחנו נלחמים בטרור אכזרי מאין כמותו, שלא בוחל ברצח חסר הבחנה של אזרחים, אמהות וילדים. החברה הישראלית ככלל ותושבי יש"ע בפרט נתונים לסכנה מתמדת, בכל מקום ובכל רגע. כמה מדינות דמוקרטיות מציבות שומר חמוש בכניסה לגני הילדים ולמסעדות? אבל יכולנו לאתגר והראינו לטרור שאותנו לא ישברו. כאשר סדאם חוסיין שיגר 40 סקאדים על מרכז הארץ, עשרות ומאות משפחות עזבו למקום מבטחים בגליל, בנגב וכן, גם ביש"ע. הלא על יישובי גוש קטיף נחתו יותר מ-5,500 פצצות, ולא שמענו על משפחה אחת שעזבה.



מדוע, במקום להפוך את תושבי גוש קטיף לגיבורים לאומיים, הופכים אותם עכשיו לאויבי העם? למה נותנים פרס לטרור על חשבון מסירות הנפש שלהם? כיצד זה מעריכים כל כך את "הדבקות הערבית בקרקע", ואילו אצלנו זה נחשב פנאטיות?

חשבנו שבצבא, בהתיישבות ובחינוך, הציונות הדתית קנתה את "מניותיה" בהקמת המדינה. חשבנו שערבות הדדית תעמוד לנו בעת צרה. חשבנו שהשלום הוא ערך גם ובעיקר בתוך המשפחה.



ולכן, בפסח הזה, ההרגשה כל כך קשה. פתאום אנו מבינים שיש מי שמוותר גם על הארץ וגם עלינו, גם על העבר המשותף וגם על העתיד. עם האויב הפלסטיני יש המוכנים לוותר על כל כך הרבה. למען שלום פנימי, שלום בית? מאומה.



השבר קשה מאוד. חומות חוסר האמון בין חלקי החברה, שהלכו וקרסו אל תוך כור ההיתוך הצה"לי, נבנות עכשיו מחדש. הרצון לשתף פעולה הולך ונמוג. החשש שחלק מן הציונות הדתית יבחר בדרך של "התחרדות" וניתוק מן המדינה ומוסדותיה הולך וגובר. האם גם בעוד עשר שנים יהוו חובשי הכיפות כמחצית מן הצוערים בקורסים הצה"ליים? האם הקרע יתרחב גם לאזרחות?



בפסח יצא עם ישראל ממצרים ונעמד על שפת ים סוף. כולם קפצו פנימה אחרי נחשון בן-עמינדב, והתייצבו כאיש אחד בלב אחד מול הר סיני. מן השואה יצאנו יחד מוכים וחבולים, במלחמת השחרור לחם כל עם ישראל על עצמאותו. אם ננטוש את הסולידריות הזאת, אם לא נצליח להישאר עם אחד, מול האתגרים העצומים, פשוט לא נהיה! וזו מכה שאינה כתובה בתורה.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3073608,00.html

שונרא מאי 1992-מרץ 2006.
R . I . P