טוב,אז יש איזה בעיה שדי מפריעה לי לעבור את השירות כמו שצריך..
כרגע עליתי לאימון מתקדם בשריון,מסתדר מבחינה מקצועית והכל,אבל קורה לי הרבה שבא לי פשוט לקחת את הדברים שלי וללכת הביתה,לא בגלל איזה יחס של מפקדים או לא יודע מה,אלא בגלל שאין לי מוטיבציה ואני מרגיש שלפעמים אין לי את הכוח להתמודד עם דברים.
כל הזמן נכנס לשביזות,ולא על דברים ענקיים ומטורפים,אלא מדברים קטנים כמו שמירות באמצע הלילה,שאין כוח לקום,או המרחק מהבית או שאתה חושב על זה ויש עוד שבועיים עד שתראה בית..

קשה לי לחבר את עצמי,ואת מה שאני עושה כרגע,למוטיבציה,כמו שאומרים שאני כרגע שומר על הבית ועל היקרים,אני לא מסוגל "לתרגם" את השמירה שאני עושה כרגע,או את המטבח לזה שאני עכשיו שומר שלא יקרו איזשהם אירועים.

אין לי את הכלים להתמודד עם דברים,אני תמיד נלחץ,רואה שחור,וקשה לי להתחבר לאופטימיות שזה יעבור,שמתישהו יהיה יותר טוב.
אני לא רואה עוד מישהו שקשה לו ככה,כולם לוקחים את זה בסבבה,לפעמים אני רק רוצה לשבת,וגם את זה אי אפשר.

בתחילת הטירונות דיברתי עם הסמ''ח שלי (דווקא עם סמ''ח,לא עם מפקד),והוא הסביר לי עד כמה חיים של לוחם עם חרא חיים אבל בכל זאת ממשיכים,ולי מאוד קשה למצוא את הכוח להמשיך,לעוד שמירה,לעוד מטבח לעוד 21,למרות הכל,למרות הקושי.
נראה לי שעכשיו אני הרבה יותר חלש נפשית ממה שהייתי לפני לפני שהתגייסתי.

אני כרגע מסתכל על חירניקים,או על אנשים שמשרתים ביחידות מיוחדות,ואני אומר,רבאק,איזה אנשים חזקים אלה,איך הם מסוגלים,ולא יודע איך להפוך,איך למצוא את הכוח להיות כאלה.
אני רוצה להיות לוחם,הכי רוצה בעולם,אבל כרגע פשוט לא מסוגל,מתעצל,מקטר,שביזות ענקית שמתחילה עוד במחנה נתן.

אני יודע שאם אני ארד לג'וב,והייתי ג'ובניק שבועיים(כמעט השתגעתי),אני אתגעגע לשירות קרבי,ואני יודע שאת המסלול הזה אני אסיים,לא משנה מה,אבל עד אז אני לא רוצה להעביר ככה את השביזות.

אגב,סתם בשביל לסבר את האוזן,אני יכול להיות הכי שבוז בעולם,בשנייה שאני עולה על הטנק,לעוד תרגיל,פתאום השביזות נעלמת,אני הופך להיות הבנאדם הכי מאושר עלי אדמות,אבל איך שאני יוצא ממנו,ישר אני חושב על הטא''ת (טיפול אחרי תנועה) שמחכה לי.

הייתי רוצה לשמוע מכם אם זה קרה לכם,ומה עשיתם בשביל להתגבר על זה.

אם זה מעודד אותך.

כתבתי הודעה כל כך מושקעת ומשמעותית. אבל היא נמחקה כי המערכת האהבלה הוציאה אותי ממנה.

אין סיכוי שאני כותב אותה שוב, לא בקטע רע, פשוט אני לא זוכר. וגם כי חסר כוח אני.

אני חושב שהיא הייתה מעודדת אותך.

בכל אופן, זה שביזות היא תמיד תהיה שם, פשוט צריך לדעת למצוא את הטוב שבחרא ולהסתכל על הצד החיובי.
או כמו שדודו טסה שר: בסוף מתרגלים להכל...

בנוגע לקטע של הסיירות והחי"רניקים.
אתה טועה ובגדול...
קשים הם חייו של שריונר פי 10 מחירניק ומסיירות בפרט(בלי שום זלזול)
אם תהיה במבצעית, אתה כבר תבין.

אם הייתי סופר כמה פעמים נכנסתי לשביזויות במהלך השירות כנראה שלא הייתי יכול להגיב לך עכשיו.

כל הרגעים הקשים האלה הם חלק מאוד משמעותי בשירות, "אם שירת בצה''ל ולא היית שבוז לא שירת בצה''ל"(סתם עושה טייק אוף).
הכי יפה זה שבמבט לאחור אתה כל כך תצחק על זה ותחשוב על כמה שהיית "דפוק" להיות מבואס בגלל "שטויות".
נכון שזה קשה ושהכי קל זה להרים ידיים וללכת הביתה אבל אין מה לעשות, זה חלק מהחוויה. כל היופי זה להתגבר על זה ולהמשיך לתפקד כמו גבר!

ולחבוב שמעליי - אל נא תשווה בין שירות כזה או אחר, כל אחד עובר דברים בצורה אינדיבידואלית, קח שריונר שים אותו בדבורה והוא יבכה לך, קח דבורן תן לו לרוץ והוא ישבוק, קח חי''ניק שים אותו בטנק והוא ילחץ מרוב שאין לו מקום.

באופן אישי התקופה הכי משביזה שהייתה לי בשירות היא שעשיתי יומיות.

מחשבות קריאייטיביות - רן פינקלשטיין
http://copies2011.blogspot.com/

דבר ראשון תדע שהטירונות זה בד"כ יותר משביז מהצמ"פ...בצמ"פ הרבה יותר קל מהרבה בחינות ואתה תראה את זה בהמשך .
דבר שני , הצבא וחש"ן בפרט הן מערכות שקשה להתרגל אליהן ולהסתדר איתן...צריך למצוא את הנקודות המעצבנות והנקודות הטובות , ולקחת דברים בפרופורציות .
תסמוך עליי , ככל שתתקדם בצבא , ככה תבין שמה שאתה עושה עכשיו הוא כלום בפיתה , ואתה עוד תבין...אפשר לקרוא לזה "תחושת המסוגלות" .
בכל אופן , לא משנה מה , אל תנשור מהמסלול וגם אחריו תישאר לוחם. זה הדבר הכי חשוב .

אומרים שדווקא הצמ''פ הוא השלב הכי כיף במסלול.

בכל מקרה אין לך ממש אפשרויות אתה לא תיצא לג'וב אמיתי של יומיות. מקסימום יוציאו אותך להיות איזה אפסנאי או נהג בגדוד,חוזר חמשושים. ג'ובניק מתוסכל שתקוע כל השבוע בבסיס ולרוב לא עושה כלום. זה מה שאתה רוצה? תמשיך להיות לוחם. תחשוב על זה שתמיד עדיף להיות לוחם על ג'ובניק לא משנה מה.

אני הייתי 3 חודשים בערך ג'ובניק בגדוד יוצא חמשושים והשתגעתי מרוב השיעמום ואני עכשיו מתחנן שיחזירו אותי לקרבי.

כשאני מתעורר לשמירה, או בטפ"ש, או בכל משימה לא נעימה אחרת שמטילים על המחלקה, אני מיד חושב על כל החיילים- גם הם מבואסים, בדיוק כמוני, אבל זה משהו שצריך לעשות ואם אני אתחפשן או אנסה לעקוץ את זה בצורה כזאת או אחרת רק הם יפגעו מזה- אדם עובד אחד פחות.
"אם אני לא אחליף אותו בזמן ייצא לו לישון פחות", "אם אני לא אגרז כמו שצריך יטילו את המשימה על מישהו אחר".

הכי קל זה לשקוע במחשבות ההרסניות האלה ולהתנוון לאט לאט. אתה באמת רוצה להיות בן אדם רקוב עוד כמה חודשים? או שבאמת לפתח את עצמך ולהתחזק?

אתה אף פעם לא תוכל להשליך את המטלות היומיומיות שלך על הגנה המדינה. אולי רק בדיעבד. זאת לא צריכה להיות המחשבה שלך, זה לא מחזיק שום אדם, לדעתי. מה שיחזיק אותך הם החברים שאיתך.

וכמה חם, מלכלך ומעייף שיהיה הצמ"פ, בסופו של דבר זאת חוויה, וכשאוכלים את החרא הזה ביחד זה הרבה יותר קל.

איך אתם מצליחים בכל זאת לשמור על אופטימיות ולהאמין שמתישהו יהיה יותר טוב? מה גורם לכם לאכול את החרא הזה ולהגיד "זה לא נורא" ? אני יודע למה אני שם,אבל קשה להתחבר לזה כשאתה רעב,עייף או מתוסכל.

אז תתחיל לחשוב חיובי זה הכל מהראש.

קודם כל תזכור שאתה לא מיוחד. יש כאלה שמצליחים להסתיר יותר ויש כאלה שפחות אבל לכולם יש "מתקפת שביזות" כזאת או אחרת וגם להם קשה.

קודם כל צריך לנסות כמה שפחות לחשוב על זה. וכל פעם שיש מעט שביזות אם זה לקום לשמירה וכדו', גם אם זה השמירה הכי מונפצת, תדע שמישהו צריך לעשות את זה ואתה עושה את העבודה החשובה ביותר שזה להגן על המדינה...

CHRIS MARTIN: Coldplay is for people with great taste, intelligence, incredible good lookingness, talent, ability, success, grabbing of life. Coldplay's for people who know what life's about. They're always entertaining. Delightful to talk to. Sweet, charming, incredibly good in bed. Virile. They have incredible success with girls, or boys, or both. They're generally just the world's best citizens.. Maybe I'm biased, but I'm definitely right