הכספית הייתה ידועה להודים ול
סינים הקדמונים ונמצאה בקברים מצריים המתוארכים מ-1500 לפנה"ס. ב
מאה ה-5 לפנה"ס שימשה הכספית להכנת
סגסוגות עם מתכות נוספות. ב
יוון העתיקה נוצלה הכספית במשחות וה
רומאים השתמשו בה ל
קוסמטיקה ולהקלת כאבי צמיחת שיניים אצל תינוקות.
אלכימאים החשיבו את הכספית לחומר שממנו נוצרו כל שאר החומרים, והאמינו כי כאשר הכספית מתקשה היא הופכת ל
זהב.
הכספית ירדה מגדולתה במאה הראשונה לספירה, כשהרופא היווני
גלנוס עמד על
רעילותה. לרוע המזל, במאה העשירית העניק הרופא המוסלמי הנודע
אל ראזי, מחבר הספר הראשון בהיסטוריה על
רפואת ילדים, הכשר מחודש לכספית כחומר משלשל.
קוף שהואכל במתכת לא גילה סימני הרעלה ומסקנתו של אל-ראזי הייתה שכספית אינה מזיקה. סביר, אכן, שהקוף של אל-ראזי לא נפגע: עיקר הנזק מכספית אינו מופיע מיד אלא כפגיעה עצבית מצטברת. בעקבות אל-ראזי הלכו רופאים נוספים וב
ימי הביניים השתמשו בכספית מעורבת בחלבון ביצה כתכשיר נגד
כינים ולהקלה על
דלקות וזיהומים בעור
[1]. האנשים שנפגעו במיוחד מכספית במשך מאות שנים היו הכובענים. החומר הנפוץ לייצור כובעים היה
לבד (felt): בד לא ארוג, המיוצר מדחיסה של סיבי צמר או פרווה ומשמש למשל לציפוי שולחנות ביליארד. הלבד לכובעים יוצר מפרוות ארנבים בתהליך שנקרא carroting (תרגום אפשרי: "הגזרה") .
השם מטעה: התהליך לא צרך גזרים אלא כלל שטיפה בתמיסת כספית חנקתית, שצבעה כתום, כצבע הגזר. טיפול זה נדרש להפרדת הפרווה מהעור ולהצמדה חלקה של הסיבים. לאחר ה"הגזרה" עוצב הלבד לצורת חרוטים גבוהים וכווץ על ידי הרתחה במים. כובענים נחשפו על כן למנה גדושה של אדי כספית, כשבחשו את הדוודים שבהם התבשל הלבד ספוג הכספית. מחלות נפש (שנגרמו מקישור כספית לתאי העצב במוח) נחשבו לסימן היכר אופייני לבעלי אומנות זו.
דוגמה לכך נמצאת בסיפור "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", שם הדמות "הכובען המטורף" לקתה כנראה בפסיכוזה כתוצאה מחשיפה לכספית. יש הטוענים שגם
ניוטון לקה בהתקפי פסיכוזה שנגרמו מכספית ששאף בזמן שישן במעבדתו בזמן ניסויים במתכות שונות.