|
01-10-2011, 10:59
|
|
|
|
חבר מתאריך: 03.03.10
הודעות: 17,061
|
|
סליחות
יצא קצת ארוך אז עמכם הסליחה... מי שלא מתאים לו, יכול לדלג.
הימים הנוראים ומנהג הסליחות מחזירים אותי אחורה כמעט ארבע שנים... ליום שבו החלטתי לסלוח. לא נשמע כמו משהו בומבסטי או חשוב במיוחד, בטח לא דרמטי... אבל אחד הימים הכי חשובים בחיי.
כרקע יש לציין שעל הגישה הייחודית לחיים (שתמיד הייתה לי) צריך להוסיף היפראקטיביות ודיסגרפיה... שלושה דברים שחברו יחד כדי ליצור מלחמה ביני ובין העולם. קחו ילד שגם כך מתקשה לראות את העולם כמו כולם, שלא מתאים לו להיות "כמו כולם", שחושב יותר מדי בשביל ילד בכיתה א'... ועל זה תוסיפו את הדיסגרפיה. מה יכול להיות יותר מתסכל לילד שמסוגל לקרוא היטב ואף לעשות חשבון מאשר להיות הילד "שלא יודע לכתוב"? כי לך תסביר לילד בכיתה א' שבין המוח ליד יש קצר וזו לא אשמתו שהוא יודע בדיוק איך נראית כל אות אבל לא מסוגל לייצר את הצורות האלו? ולך תסביר לילד כזה שזה בסדר להיות דיסגרפי כשכל העולם מתייחס אליו כאילו הוא לא יודע לכתוב... ואל הקלחת המעבעבת זו תכניסו את ההיפראקטיביות... שילוב הרסני למדי.
כך שבאופן לא מפתיע, הייתי בין ילדי הריטלין הראשונים, כש"תרופת הפלא" של חברת המחלות נובארטיס הייתה הפתרון לכל ילד שלא מסתדר בשיעורים... אל דאגה, מורים, מחנכים ויועצים, יש ריטלין והילד יושב כמו זומבי ובוהה בחלל. נכון שהוא לא לומד ונכון שהמוח שלו כבוי כמו טרנזיסטור שרוף אבל היי, לפחות הוא לא מפריע בשעורים...
רק שעם הילד הזה זה לא הלך. הילד הזה עצמאי מדי. הילד הזה שונא את הכדורים. הילד הזה לא מוכן לשחק את המשחק. הילד הזה זועם והוא יוצא למלחמה. הילד הזה... הוא אני.
לא אלאה אתכם בפרטים. אין בכך טעם. עשר שנים נמשכה המלחמה, המערכת מצידה מתערבת בכימיה של המוח, אני מצידי מתנגד להתערבות כזו. טיפול – סבבה. משמעת- אין בעיה. כימיקלים? תרעילו את עצמכם. הזעם הלך והצטבר וזה היה טוב, טוב כי רק הזעם נתן לי את הכוח להמשיך להילחם, לא להיכנע, לא לקחת שבויים, לא לציית לאמנות בינלאומיות. הנחישות הייתה בנויה סביב הזעם והידע המר אך בלתי מתפשר שהמלחמה הזו תיגמר בניצחון או במוות.
ובגלל שלא משנה כמה ניסו, הנחישות והזעם שלי היו חזקים מדי, אני ניצחתי. תוך ניצול של מצב טקטי גרוע, תוך ידיעה ברורה שהגשרים נשרפים, שמתי סוף לטיפול התרופתי... ויצאתי לחופשי.
באופן לא מפתיע, ברגע שלקחתי את האחריות הזו על עצמי המצב החל להשתפר. "יישרתי קו" מבחירה. לא היה עוד טעם להתריס. אני ניצחתי, עכשיו אני מוכן לעבוד איתכם, בני זונות שכמוכם. הפכתי לבן-אדם שלא מפריע יותר לחברה, לפחות לא באופן הזועק לעין. אבל את הזעם אתם לא תקחו ממני. אתכם אני תמיד אשנא. ניצחתי. לא סולח.
ועשר שנים אחרי הניצחון, כמו פנדורה סקרנית, לקחתי לידיים את התיק שלי, בוא רשומים כל מיני רישומים מאותה התקופה – חוו"ד רפואיות, פסיכולוגיות, פרוטוקולים של פגישות וכו'.... מה חיפשתי כשפתחתי אותו לקרוא בו? עד עכשיו אני לא בטוח... האם חיפשתי ראיות לקונספירציה אמיתית? ראיות לתחושה שדפקו אותי בכוונה, שמישהו לא רצה שאהיה ייחודי, שניסו לדפוק אותי עם פטיש גדי שאהיה באותה הצורה כמו כולם? לא יודע. מה שאני כן יודע זה שמצאתי בפנים... רישום של עשר שנות מאבק בלתי פוסק, של מערכת אובדת עיצות שלא מסוגלת להתמודד, של זוג הורים הרואה ביאוש הולך וגובר איך המצב מחמיר מרגע לרגע, שעובר משרלטן לשרלטן בניסיון למצוא מזור... ואותי שם, בין השורות, נראה כמעט משני למצוקת המערכת שאיננה מסוגלת להכיל... צועק להם שזה לא יעבוד, שעדיף להם לנסות את מה שאני מציע במקום לזרוק את יהבם על זרים.... עשר שנות מלחמה... שלא הייתה צריכה להתרחש? כל הזעם, כל הקרבות, כל הפגיעות... בגלל שלא התייחסו למה שאני אמרתי?
ישבתי שם חנוק מזעם ורציתי להרים את הטלפון לאבא שלי ולצרוח עליו "איך יכולתם??? אחד לא עבד, ניסיתי פעם שניה, ניחא... אבל שמונה שרלטנים שונים, אלוהים יודעת איזה טיפולים וכמה כימיקלים הכנסתם בי! איך יכולתם??? פעם אחת לא עלה בדעתכם להפסיק ולחשוב על כל העסק מחדש???"
לא עשיתי את זה. אני לא מגיב בזעם יותר. עבר הזמן לזה. במקום זה ישבתי והתפללתי לאלוהים, התפללתי שייתן לי הכוח לסלוח להוריי, כי אינני חושב שיש בי כזו גדלות נפש...
לקח לי שבועיים לספוג את כל העניין, לעכל הכל ולהתחיל לחשוב על כך...
בחרתי להבין.
זה נשמע משפט סתום לחלוטין (בייחוד בשביל משפט בן שתי מילים) אבל הוא מסכם את כל הפסקה הבאה נפלא. בחרתי להבין. בתהליך שהיה רק חצי רצוני, שנמשך חודש, ישבתי עם עצמי ופעם אחר פעם בחרתי לשים את הנעליים של הוריי וללכת, לא מייל אחד בהן, אלא עשר שנים של מאבקים. מי שלא מאמין יגיד שמצאת את הכוח בעצמי, מי שכן, יראה את אלוהים נענה לתפילתי. כך או אחרת, הרכבתי על עיני את משקפי ההורים ובחנתי עשר שנות מרורים דרך עיניהם שלהם, עת ראו בדאבון לב את הבן הולך ונעשה יותר ויותר מנוכר, יותר ויותר אגרסיבי, מתנגד יותר ויותר.... עת פעם אחר פעם הציעו להם תקווה ובייאושם למצוא עזרה לבנם, נתנו אמון... והתאכזבו, פעם אחר פעם... ולמרות זאת לא הרימו ידיים, לא התייאשו, לא הפסיקו לחפש את הדרך הנכונה לעזור לי.. בחרתי להבין מה היו הכוונות שלהם...
ומתוך ההבנה הזו באה ההבנה הגדולה יותר, המזככת ומנקה... ההבנה שהדרך לגהינום לא רצופה כוונות טובות. ההבנה שלכוונות טובות יש משקל.. משקל עצום... ומי שמתעלם מהןהרי הוא מחשק את עצמו מפני היכולת להבין. כן, הם טעו, כן הם כשלו, כן הם הולכו שולל בידי "אנשי מקצוע" רמאים... אבל מה גרוע יותר היה מצבי לו היה מרימים ידיים ואומרים "אין לנו היכולת להתמודד עם הילד, תאשפזו אותו, קחו אותו למוסד, תהרסו לו את החיים"....
וביום שהבנתי את זה סלחתי. סלחתי להוריי, סלחתי למערכת שכשלה, סלחתי לכל מי שניסה ולא הצליח...
וקמתי למחרת בבוקר עם נשמה נקייה ומצפון נקי. איכשהו, בתהליך הזה נפרדתי מהזעם, לתמיד, החלפתי אותו בהבנה, בקבלה, ביכולת להגדיל ראש ולשאול את עצמי "מדוע עשה את מה שעשה" ודרך זה לסלוח...
וכך אני מגיע לעוד יום כיפורים, שלישי ברציפות, בו אין בי כעס על אף אחד ובו האדם היחידי שאני עדיין צריך לסלוח לו... הוא אני.
_____________________________________
מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים
|
|