טריקת דלת הקיצה אותי מנמנומי בשעות הערביים. היה להם מן מנהג שכזה. היו נוסעים לבאקה, מתהללים להם שם ואז חוזרים לקראת ערב ועושים רעש עד בוא הליל. כל כך לא התחברתי להתהוללות הזו. קמתי ממיטתי והבטתי מהחלון. אם אמהר, אולי אספיק להביט בשקיעה הנופלת על השדה הירקרק שמעבר לכביש הראשי, או שאולי סתם אלך לחזות בצבעי בין הערביים ברקע הישוב חריש. או שזה בכלל הישוב מענית - אני עדיין לא בטוח. התלבשתי בחיפזון. דני לא היה בחדר. מוזר, הוא היה אמור לחזור איתם. לקחתי את הווקמן ויצאתי לדרכי.

על הדרך ראיתי כמה מהם יושבים במעגל עם נרגילה. "רוני!" הם קראו לעברי, "בוא שב איתנו". "אני קצת ממהר" עניתי להם, "חייב לעשות משהו" והאצתי בעצמי לברוח מהאזור. משהו בנרגילה הזו הטריד את מנוחתי. במשך שנים אני מתחמק מכל ניסיון חברתי למשוך אותי להעלות עשן מבוקר עד ערב. אין שום סיכוי שאתן לזה לקרות עכשיו. כדי לחמוק מהם, ביצעתי עיקוף ומצאתי את עצמי באזור המבודד שבקצה הגבעה. מוזר, לא ידעתי שאפשר להגיע בדרך הזו לכאן.

על המסדרון של המבנה החדש, המשקיף אל הנוף מעבר לגבעה, עוד עמד הכסא שמיקמתי בשבוע שעבר. נראה שאף אחד לא עבר פה גם הפעם. ממש כמו בכל החודשיים האחרונים מאז שגיליתי את המקום המבודד הזה. לא נותר אלא לחבוש את האוזניות, להפעיל את המוזיקה הרגועה ולתת לאוויר הקריר לחדור אל תוך העצמות עד שהשמש שוקעת מעבר להרים.

כשהחשיך סגרתי את המוזיקה וצעדתי לעבר המגורים. הדרך הייתה מלאה בריחות הנרגילה של החברים שישבו שם בשעה הקודמת. לא היה זכר לאף אחד מהם, כאילו שעם סיום הגחל, התפזרו יחד עם העשן לקצוות שונים ומשונים. עברתי על פני הכיתה, אור דולק ומוזיקה בקעה מבפנים. זה שוב מורנו מנגן על הפסנתר. עומדים מצדו שניים ומתווכחים ביניהם מה יהיה השיר הבא.

"רוני!" שמעתי קול מבין העצים. "מי זה שם?" שאלתי. לפתע ראיתי את משה. משה היה הבחור שהתחברתי איתו הכי טוב מבין כולם. הוא גם היה שונה מבין כולם. הוא היה הדתי היחידי בגבעה. הוריו מאופקים, עובדים כבר עשרות שנים כפועלים בכימיקלים ישראל. ההיפך הגמור של שוקי, הבן של ראש עיריית ראש העין, זה שבגיל 18 כבר מתהדר ברכב ספורט של ב.מ.וו.

"אני חייב לדבר איתך על משהו", אמר.

"משהו קרה?" שאלתי. "אתה נראה נסער".

"לא. זה סתם משהו שמציק לי ואני חייב לספר למישהו. אתה היחיד שאפשר לסמוך עליו פה. אני חושב"

"ברור ברור" עניתי. האומנם? אם הוא אומר אולי הוא יודע.

"זה לא ככה פה. אולי אתה מכיר איזה מקום שקט שאפשר לדבר בו ביחידות?"

"לא ממש, אבל אפשר לחפש" אמרתי לו. לא התכוונתי לגלות לו על האזור השקט שלי. זה בדיוק מה שחסר לי, שעוד אנשים ישתמשו בו.

התחלנו לצעוד. התרחקנו מעט מהמגורים. לפתע הוא נעצר ואומר לי "תקשיב. אני לא יודע מה לעשות."
"מה קרה? ספר לי" אמרתי לו.

"תבטיח לי שלא תלגלג עלי ולא תספר לאף אחד" אמר.

"מבטיח" עניתי.

"אני חושב שאני נמשך לגברים. אבוי אבוי מה אעשה, איך אספר להוריי. הם הרי יסלקו אותי מהמשפחה."

שתקתי שתיקה ארוכה. מעולם לא עמדתי בפני וידוי שכזה.

"תגיד משהו" אמר.

"הממממ... אתה בטוח?" אמרתי לו.

"בטוח. בטוח." ענה.

"תשמע, זה לא כל כך נורא. זה לא כמו לפני עשרות בשנים שהדבר היה לא מקובל לחלוטין. אני בטוח שהמשפחה תבין וחוץ מזה, אתה לא חייב לספר להם עכשיו, נכון?" שאלתי.

"אני משער שאתה צודק" הוא ענה.

"אבל אני חייב לשאול אותך שאלה שמטרידה אותי בזה הרגע" אמרתי.

"מה מטריד אותך?" ענה.

"למה אתה מספר לי את זה עכשיו? רק עכשיו גילית?" שאלתי.

"האמת שלא" אמר לי, "אני חי את זה כבר זמן מה. אבל אתה הראשון שאני מספר לו".

"אז למה אני? למה עכשיו?" שאלתי ברתיעה מסויימת. הוא הסתכל עלי במן מבט שכזה ומיד נסוג.

"לא לא. זה לא מה שאתה חושב שזה. אני פשוט סומך עליך והאמת היא שאני פונה אליך כי זה הרבה יותר מסובך מזה." אמר משה.

"יותר מסובך מזה? מה כבר יכול להיות יותר מסובך מזה?" חייכתי כמי שזרק עקיצה לאוויר.

"הממממ... אני לא יודע איך לומר את זה" הוא רטן. "אני חושב שאני מתאהב בגלעד".

"אלוהים ישמור" פלטתי בטעות.

"אני יודע" מיהר להגיב לי. "זה נשמע הזוי, נכון?" אמר משה.

"הזוי? זה נשמע כמו מערכון של יצפאן בפספוסים. אני תוהה מתי הוא יקפוץ מהשיח" גיחכתי.

"נו, אמרת שלא תלגלג עלי" רטן בפניי.

"צודק. סליחה. לא התכוונתי" מיהרתי להשיב.

"אז מה לעשות?" הוא שאל.

"לעשות? קודם כל שלא תעיז לספר לו. אני אחשוב מה עושים" אמרתי בלי שיהיה לי חצי כיוון מה לעשות.

"למה לא?" הוא השיב

"אני חושב שאתה יודע טוב מאוד למה לא" אמרתי לו והתחלתי לצעוד לעבר המגורים חזרה. חלפנו על פני הכיתה. עדיין דלק בה האור ומורנו המשיך בנגינת הפסנתר שלו. משה נעמד מול החלון, האזין לצלילים.

"אתה מזהה את השיר?" הוא שאל אותי.

הקשבתי לצלילים. "זה של שלמה ארצי אני חושב" אמרתי לו.

"כן, זה גבר הולך לאיבוד" הוא אמר בלחש, כאילו רומז לי שזה מתאים לשיחה.

"עזוב אותך משטויות" אמרתי ומשכתי אותו להמשיך בהליכה. הגענו אל הרחבה בכניסה למגורים. חצי קורס עמד שם ליד העץ. דיברו ביניהם על אה ועל דה. "רוני! בוא הנה, באת בדיוק בזמן" קרא לי דני. הסתובבתי למשה. הוא כבר היה רחוק ממני. הסתחבק לו עם גדי וגלעד. הוא הביט לעברי, נתן חיוך של 'הכל בסדר'. ניגשתי אל דני ואל החבורה שמסביב.

(מבוסס על סיפור אמיתי.)

-----------------------------
S e g m a n y

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Segmany "רוני!" שמעתי קול מבין העצים. "מי זה שם?" שאלתי. לפתע ראיתי את משה. משה היה הבחור שהתחברתי איתו הכי טוב מבין כולם. הוא גם היה שונה מבין כולם. הוא היה הדתי היחידי בגבעה. הוריו מאופקים, עובדים כבר עשרות שנים כפועלים בכימיקלים ישראל. ההיפך הגמור של שוקי, הבן של ראש עיריית ראש העין, זה שבגיל 18 כבר מתהדר ברכב ספורט של ב.מ.וו. (כאן יש לך טעות גסה - כל מי שעובד בכימיקים ישראל מקבל משכורות בערך פי 3 מעל אחד אחר בעבודה מקבילה. כך, שאם רצית להראות אותו מסכן, לא הצחת (לפחות לגבי כל אלו שמכירים בהבדלים בין עובד כי\מיכלים, חברת חשמל, נמלים לעובדים במפעל קטן - שהבדלים עבור אותה עבודה יכולים להגיע גם עד פי 10 ללא מאמת נוסף מהעובד. הכל בהתאם למקום העבודה) "אני חייב לדבר איתך על משהו", אמר. "משהו קרה?" שאלתי. "אתה נראה נסער". "לא. זה סתם משהו שמציק לי ואני חייב לספר למישהו. אתה היחיד שאפשר לסמוך עליו פה. אני חושב" "ברור ברור" עניתי (איזו מין תגובה? "ברור ברור? לא שמעתי דבר כזה לא רק מילדים, אלא גם ממבוגרים) "זה לא ככה פה ( זה לא תואם את מה שבא בהמשך. "זה לא ככה פה" - האם זה בעיברית בכלל?). אולי אתה מכיר איזה מקום שקט שאפשר לדבר בו ביחידות?" "לא ממש, אבל אפשר לחפש" אמרתי לו. לא התכוונתי לגלות לו על האזור השקט שלי. זה בדיוק מה שחסר לי, שעוד אנשים ישתמשו בו. התחלנו לצעוד. התרחקנו מעט מהמגורים. לפתע הוא נעצר ואומר לי "תקשיב. אני לא יודע מה לעשות." "מה קרה? ספר לי" אמרתי לו. "תבטיח לי שלא תלגלג עלי ולא תספר לאף אחד" אמר. "מבטיח" עניתי. "אני חושב שאני נמשך לגברים. אבוי אבוי מה אעשה (מה זה הביטוי הזה? מאיפה הוא בא?), איך אספר להוריי. הם הרי יסלקו אותי מהמשפחה." שתקתי שתיקה ארוכה (האם אפשר לשתוק משהו אחר משתיקה?). מעולם לא עמדתי בפני וידוי שכזה. "תגיד משהו" אמר. "הממממ... אתה בטוח?" אמרתי לו. "בטוח. בטוח." ענה. "תשמע, זה לא כל כך נורא. זה לא כמו לפני עשרות בשנים(אתה בטוח שהביטוי הנכון הוא "עשרות בשנים?) שהדבר היה לא מקובל לחלוטין. אני בטוח שהמשפחה תבין וחוץ מזה, אתה לא חייב לספר להם עכשיו, נכון?" שאלתי. "אני משער שאתה צודק" הוא ענה. "אבל אני חייב לשאול אותך שאלה שמטרידה אותי בזה הרגע"("בזה הרגע" יגיד ילד? ילד מאוד מחונן. וחנון בעצם) אמרתי. "מה מטריד אותך?" ענה. "למה אתה מספר לי את זה עכשיו? רק עכשיו גילית?" שאלתי. "האמת שלא" אמר לי, "אני חי את זה כבר זמן מה. אבל אתה הראשון שאני מספר לו". "אז למה אני? למה עכשיו?" שאלתי ברתיעה מסויימת. הוא הסתכל עלי במן מבט שכזה(סליחה, באיזה מין מבט? "במט שכזה" אומר לקורא שלסופר אין מוסג איך לתאר את המבט) ומיד נסוג. "לא לא. זה לא מה שאתה חושב שזה. אני פשוט סומך עליך והאמת היא שאני פונה אליך כי זה הרבה יותר מסובך מזה." אמר משה. "יותר מסובך מזה? מה כבר יכול להיות יותר מסובך מזה?" חייכתי כמי שזרק עקיצה לאוויר. "הממממ... אני לא יודע איך לומר את זה" הוא רטן. "אני חושב שאני מתאהב בגלעד". "אלוהים ישמור" פלטתי בטעות. "אני יודע" מיהר להגיב לי. "זה נשמע הזוי, נכון?" אמר משה. "הזוי? זה נשמע כמו מערכון של יצפאן בפספוסים. אני תוהה מתי הוא יקפוץ מהשיח" גיחכתי. "נו, אמרת שלא תלגלג עלי" רטן בפניי. "צודק. סליחה. לא התכוונתי" מיהרתי להשיב. "אז מה לעשות?" הוא שאל. "לעשות? קודם כל שלא תעיז לספר לו. אני אחשוב מה עושים" אמרתי בלי שיהיה לי חצי כיוון מה לעשות. "למה לא?" הוא השיב "אני חושב שאתה יודע טוב מאוד למה לא" אמרתי לו והתחלתי לצעוד לעבר המגורים חזרה. חלפנו על פני הכיתה. עדיין דלק בה האור ומורנו המשיך בנגינת הפסנתר שלו. משה נעמד מול החלון, האזין לצלילים. "אתה מזהה את השיר?" הוא שאל אותי. הקשבתי לצלילים. "זה של שלמה ארצי אני חושב" אמרתי לו. "כן, זה גבר הולך לאיבוד" הוא אמר בלחש, כאילו רומז לי שזה מתאים לשיחה. "עזוב אותך משטויות" אמרתי ומשכתי אותו להמשיך בהליכה. הגענו אל הרחבה בכניסה למגורים. חצי קורס עמד שם ליד העץ. דיברו ביניהם על אה ועל דה. "רוני! בוא הנה, באת בדיוק בזמן" קרא לי דני. הסתובבתי למשה. הוא כבר היה רחוק ממני. הסתחבק לו עם גדי וגלעד. הוא הביט לעברי, נתן חיוך של 'הכל בסדר'. ניגשתי אל דני ואל החבורה שמסביב. (מבוסס על סיפור אמיתי.)

הסיחה מאוד בוגרת - מתאימה לבני 35 ומעלה. איך זה שילדים מסוחחים אותה?
דבר נוסף שהוא רע למדי - אחרי כל פעם שמישהו אומר משוה, אתה מנסה לגוון וכותב "אמר", "ענה", "צחק" וכו'. יש לי חדשה מראישה בשבילך - הגיוון של ()לא להגיד כל הזמן "אמר" הוא רע מארוד לסיפור. חוקרים מצאו שהמילה "אמר" מתקבלת עץךי הקורא כמילה בלתי נראית, כלומר לא מרגישים אותה. ולא מזנה כמה פעמים מילה זו מופיעה. אבל כל מילה שבאה להחליף את "אמר", מפריעה לקריאה, עוצרת אותה. כלןמר אתה צודק מצד אחד שאתה רוצה לגוון ולהשתמש במילים נרדפות, אבל כאן אתה פועל נגדך. כמו כן, כדאי שתקטין את כמות של "אמר/צחק/שאל" - כי לא חייבים לכתוב זאות בכל פעם שמחליפים את הדוןבר וגם לא בכל הפעם השניה. עדיף שמהדיאלוג ישתמע מי מדבר, מאשר שתצטרך להגיד זאות. תוכל להשיג שמהדיאלוג ישתמע מי מדבר, אם תשתמש בפנייה עם שם בתוך הדגיאלוג. לדוגמא "תגיד לי, רון, למה אמרת זאת" - ברור זלא רון מדבר כרגע, וקרוב לוודאי שדווקא רון יענה מייד אחרי זה. כך אפשר לחסוך ב-"הוא אמר" וכדומה.

סה"כ כתיבתך במסלול טוב - יש לך סיכוי טוב להיות סופר טוב (אל תתפוס אותי במילה אם לא תתפרסם, כי, לצערי, יש הבדל בין סופר טוב לסופר שהתפרסם) )-: