היום 29-2-12 פורסמה כתבה מעניינת, במוסף 24 של עיתון ידיעות אחרונות, חלקים מעניינים מיומנו של משה דיין ז"ל לרגל 30 שנה לפטירתו.
הקטעים שפורסמו היתיחסו בעיקר על מבצע קדש, היחס של משה דיין למשה שרת, לאריאל שרון וסלידתו של דיין מאסף שמחוני יקיר נפשו של דוד בן גוריון.
1- על מה הוענש אריאל שרון בהקפאת קידומו למשך 8 שנים שהיה סמג"ד 202 בזמן המלחמה בקרב על המיתלה?
2- האם אסף שמחוני הפר פקודה בכך שהכניס את חטיבה 7 לסיני בניגוד להוראתו של דיין כשמנגד טוענים שהוראה זו היא בעצם הכריעה את המלחמה ואסף שמחוני בעצם גיבור גדול שניווט נכון את המלחמה בפיקודו ???
תודה למשיבים.

מענינים יותר יהיו קטעי היומן של יום כיפור.
האם גם מהם יש/ פורסמו חלקים?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי nerya.s מענינים יותר יהיו קטעי היומן של יום כיפור. האם גם מהם יש/ פורסמו חלקים?

דווקא לא, גם אותי עניין אבל אין אזכור בכתבה על יום כיפור

ואגב, שרון היה מח"ט במלחמה, לא סמג"ד.202 היה בהתחלה שם היחידה שאיגדה את גדוד 890 וגדוד 88 (הנח"ל המוצנח) ואחר כך שם החטיבה. לא זוכר אם ב-56 202 כבר הוגדרה פורמאלית כחטיבה. על כל פנים, שרון פיקד על 202 מרגע איחוד 890 עם ה-101 ועד לאחר מבצע סיני.

מי שהוציט את שרון מהמקרר היה יצחק רבין ,
גם כשהיו יריבים פוליטיים , במיוחד בתקופת היותו של רבין ראש ממשלה , שרון לא תקף אותו באופן אישי , כי זכר לו לטובה את קידומו .

רבין (ובזה דמה לדיין) לא היה מפקד טקטי/אופרטיבי גדול נוסח יגאל אלון או שרון. הוא כן היה ככל הניראה קצין מטה מצטיין שידע איך לתכנן ולהכין צבא למלחמה. חלק מהעניין היה להכיר ביכולת הנדירה של שרון ולעשות בה שימוש למרות כל הבעיות. על זה לבד יש לו זכויות לא מעטות על ההצלחות של אוגדות שרון במלחמת ששת הימים ויום כיפור, אשר היו קריטיות לשתי המערכות.

הכניס את הצנחנים למיצרי המיתלה בניגוד מוחלט להנחית הרמטכ''ל
ובנוסף במשך כל הקרב (בו נהרגו כ-69 צנחנים) לא הגיע לשטח
ונשאר מאחור במצבת פארקר לטענתו כדי לתאם את הפינוי האווירי
כשחזרו הכוחות לתל נוף בתום המלחמה דרשו מפקדי הצנחנים להדיחו מתפקידו
משה דיין לא אהב לשון המעטה את אסף שמחוני גיבור הניצחון בסיני
ואף לא הזמינו למסדר הניצחון בשארם אל שייך....שמחוני הגיע לשם באווירון בכ''ז
אחרי המסדר מיהר שמחוני לטוס צפונה כדי להיפגש עם בן גוריון
היה איתו תיק מסמכים שהוכיח לטענתו כי דיין שיקר בטענתו כי שמחוני הפר פקודה
וצעדיו למעשה מופיעים בפקודת המבצע והוא נהג כמצופה ממנו תוך כדי קיאת הקרב
בדרך לאץ כידוע המטוס התרסק שמחוני והטייס נהרגו הירדנים החזירו את הגופות
אך מעולם ועד היום לא החזירו את תיק המסמכים.

בספר לכסיקון לבטחון ישראל של זאב שיף ואיתן הבר
מצוין כי במיתלה נהרגו לצנחנים 38 ונפצעו 120....יהי זכרם ברוך

מתסבר לפי מקור אחר שמעבר ל-38 ההרוגים שציינו, 4 מהפצועים בקרב מתו מאוחר יותר מפצעיהם.
על כל פנים, כ-160 נפגעים מהווה שיעור עצום יחסית לגודל הכח שהשתתף בפועל בקרב (6 פלוגות+כוחות עזר).

ע

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שלום חן ? 2- האם אסף שמחוני הפר פקודה בכך שהכניס את חטיבה 7 לסיני בניגוד להוראתו של דיין כשמנגד טוענים שהוראה זו היא בעצם הכריעה את המלחמה ואסף שמחוני בעצם גיבור גדול שניווט נכון את המלחמה בפיקודו ???

"החלטת שמחוני להכניס את חטיבה 7 מוקדם למלחמה, היתה אולי ההחלטה החשובה ביותר במלחמת סיני" - ציטוט של אריק שרון. קימים ציטוטים דומים של מפקדים אחרים.

המבצע נפתח ב 29.10.56 אחה"צ, ובשעות הקטנות של הבוקר אח"כ, החליט שמחוני להפעיל מידית את השריון ככוח מרוכז , והמשמעות היתה 2 החלטות חשובות:
1 לא לשלוח טנקים של חטיבה 7 לסיוע לחטיבה של שרון, למרות פקודה שקיבל.
2. לקדם את חטיבה 7 מיד עם אור ראשון.
2 הפקודות היו הפרה של הוראות שקיבל, אבל הוא דיווח על כך מידית למצפ"ע ואמר כי אם רוצים , ניתן לעצור אותו.
דיין כהרגלו היה בשטח והדיווח לא נתקל בתגובה. בהמשך הבוקר דיין הגיע לפיקוד בבאר שבע ושם נודע לו כי חטיבה 7 כבר לוחמת בסיני (בניגוד להוראתו). לפי קצינים שהיו איתו הוא לא התרגש מהידיעה.
משם דיין המשיך לבארותיים, בגבול עם סיני, לפגישה עם האלוף שמחוני. ושם כבר מאוד התרגז על הפעולה העצמאית של שמחוני.

לגופו של ענין שמחוני צדק. מבחינה פורמלית התנהלותו היתה פגומה, אבל לדיין היו חשבונות קודמים עם שמחוני, וכדי לנגח את שמחוני , דיין לא היסס לנפח מעט. דיין טען שהסיבה להוראתו (שלא להכניס את חטיבה 7 ) היתה מדינית, אבל זו טענה לא נכונה. דיין גם התכחש להוראה שנתן (כשהיה בבאר שבע) לקדם את הכוחות.

בשורה התחתונה החלטת שמחוני להפעיל את השריון ככוח מרוכז ולהקדים את הפעלתו, הובילה לנצחון המזהיר.

יהודה

סימוכין: "אלוף הנצחון - אסף שמחוני" , עמוס כרמל, עמ' 324 - 325

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ykantor בשורה התחתונה החלטת שמחוני להפעיל את השריון ככוח מרוכז ולהקדים את הפעלתו, הובילה לנצחון המזהיר.

אני מבין גם שהפעלת השריון ככוח מרוכז היתה לאבן דרך בתורה הצהלית, עד הפעולה הזו השריון היה ככח עזר לחיל הרגלי ושמחוני הבין את הפוטנציאל העצום שיש לכח שריון מרוכז.

בגלל מלחמות היהודים , קנאה ושנאה מצידו של משה דיין -
האלוף אסף שמחוני, הרל"ש סא"ל אשר דרומי וטייס המשטרה מפקח ראשון בני גורדון התרסקו ונהרגו ,
קורבנות של עקשנות והתנהלות מביכה של משה דיין.
מומלץ לקרוא את ספרו של יואב שמחוני.
יהיה זכרם ברוך.

זה ניראה לי קצת מוגזם.
ובאופו כללי, רבות מאוד נכתב מאז מלחמת יום כיפור (ובמידה מועטה יותר גם לפני כן) על כל השלילי בדיין. חלק גדול מזה הרוויח ביושר, ובעיקר באי-יושר. אבל צריך לאזן את זה בכך שבכל זאת דיין היה בעל אומץ לב פיזי נדיר ולא רק כלוחם וכשודד עתיקות. כשר ביטחון במלחמת יום כיפור הוא היה הבכיר היחיד (כולל חברי המטכ"ל) שביקר בקביעות בקו הלחימה, כולל בשיא החרמון בזמן ההתשה שלאחר המלחמה.
הוא גם היה בעל אישיות כריזמטית בולטת והרבה מאוד אינטליגנציה. מילשטיין, שאיננו בדיוק מחסידי דיין, מספר שדיין היה היחיד שהבין בפרוץ מלחמת יום כיפור עד כמה המצב חמור והדבר התפרש בטעות כהיסטריה. וזו רק דוגמא אחת. הוא גם תרם להצלחת מלחמת ששת הימים הרבה יותר מכפי שנוטים בדרך כלל לייחס לו.

למרות ששמחוני צדק בפעולתו, גם הוא תרם למערכת היחסים הגרועה שהרי היה לו קשר ישיר עם בן גוריון שהעריך אותו מאוד. אולי בגלל קשר זה הרשה לעצמו להתעמת עם דיין, שכמובן לא היה מרוצה מהאלוף העצמאי מדי.

מענין שבפרוץ מלחמת ששת הימים שוב הפר אלוף פיקוד הדרום (גביש) את הוראת דיין, וכבש את רצועת עזה למרות הוראה הפוכה של דיין. בחכמה שלאחר מעשה, הראיה האסטרטגית של דיין הוכיחה את עצמה ועדיף היה לא להיכנס לעזה.

יהודה

שחבל שלא ייושמה. כידוע, ההגעה לתעלה הייתה במידה רבה יוזמה מקומית. דיין הבין מה שהבינו גם המצרים לאחר מכן-שהכנסת תעלת סואץ לעניין וסגירתה הופכת את העימות להרבה יותר רגיש ופעיל בזירה הבינלאומית. אחרי המלחמה היו לו ולאחרים רעיונות להסדרים מדיניים עם מצריים שיהיו מבוססים על החזרת התעלה לידי המצרים אבל אלו לא יצאו אל הפועל. גם משום שדיין בנושא זה לא גילה נחישות מול גולדה ואחרים. יש לומר שגם מבינה טקטית-אופרטיבית ההסתמכות על תעלת סואץ כקו הגנה אולטימטיבי התגלתה כמשגה.

ניתן למצוא בספר "דרכים לוהטות" - סיפור אמיתי ושנוי במחלוקת שכתבה הדס מור ב-1963. מבלי לפרט את תכניו האינטימיים של הספר והמספרים על משה דיין, ניתן להבין - גם מי שלא הכיר אותו אישית - מי היה האיש והאגדה. בספר, שעורר בזמנו סערה ציבורית גדולה (אם כי לא הביא ממש להכפשת שמו!) מסופר על קצין בכיר קטוע יד ששמו מתי יניב ועל מעלליו המיניים עם כותבת הספר שהיתה, אגב - נשואה לאחד מחבריו הטובים של דיין, סא"ל דב ירמיה.הספר הזה נותן זוית ראיה לא רק על דיין אלא על מרחב די גדול של הקצונה הבכירה והצמרת הצבאית באותם ימים.

היו הרבה סיפורים. היו הרבה על גנדי, בין היתר על קשריו עם גומאדי ואושרי. היו סיפורים על דדו ואורה נמיר.
לא רק הקצונה הבכירה הירשתה לעצמה . אחד המ"פ שלי בסדיר גר באוהל שלו עם הפקידה הפלוגתית ואת הקולות שמעו כולם .
אלו דברים שבשנות ה 60 ו ה 70 היו מוכרים בצבא , ואין ספק שאת הטון נתנו דיין והקצונה הבכירה .

וזה עוד מגיל צעיר כשהיה מפקד זוטר בהגנה. משה כרמל אמר עליו בעת שישבו יחד במאסר הבריטים (ועדיין היה אפשר לדבר עם דיין בארבע עיניים...) ש"אצלו שום דבר לא קדוש". שזה מקביל בערך לאמירה ש"אין לו אלוהים". הוא בגד באישתו על ימין ועל שמאל, נהג בהתנשאות וחוסר סבלנות מופגן בלפי אנשים בכלל בחלשים ובטיפשים מימנו בפרט,נהג באנוכיות ללא בושה וגנב עתיקות שאת חלקן חפר בעצמו תוך נטילת סיכונים פיזיים לא מעטים. יעקב פרי מספר איך היה נוסע לבדו לחפור בשטחים, לעיני המקומיים ההמומים, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים. במקרה אחד החפירה התמוטטה עליו והוא כמעט נהרג. ראיתי פעם סרט זר שנעשה עליו ובו הוא מצולם (בגיל מבוגר למדי) שקוע בנבירה בין אבנים על סיפו של מידרון מפחיד למדי...
עתיקות אחרות "השיג" בשלל דרכים שהצטיינו בחסכנות אך לא באתיקה יתרה. אחרי מלחמת ששת הימים שוטט בעיר העתיקה בחיפוש אחר מציאות היסטוריות. בחנות אחת מצא מימצא שמצא חן בעיניו וביקש לרכוש אותו. בעל החנות הציע בהכנעה לתת אותו מתנה. דיין התקומם ודרש לקנות את האוביקט ככל האדם. בעל החנות נכנע וביקש 50 לירות (את הסכומים אני ממציא-יש גבול לזיכרון). דיין התרעם על המוכר ואחרי מקח וממכר ממושכים פסק שישלם 20 לירות. הוא שילם בצ'ק והלך. הצ'ק חזר כמובן אך בעל החנות החליט שמוטב לסייים בכך את המגעים עם הראיס הנכבד...