ירי מקלעים מעזה ליד מרדכי

ראיון שפורסם עם גל בעיתון "בשבע" המתנחלים? מת עליהם מאת חגית ריטרמן
הקטעים שרלוונטיים מתוך הראיון (אני עדיין ממליץ לקרוא את הכל, אך אין מקום בפורום לדיון בנושאים הפוליטיים) :

ציטוט:

גל (55) גדל כילד במזכרת-בתיה הסמוכה לתל-נוף ("כבר אז רציתי להיות טייס") וכנער בתל-אביב. הוא התחנך בתנועת הנוער העובד והלומד ("קיבלתי שם ערכים מדהימים, כמו 'טוב למות בעד ארצנו'").
היום הוא מתגורר במושב חרב-לאת הסמוך לחדרה. "גיל (רגב, האלוף) הוא בן המושב, והוא הביא אותי לשם". הוא נשוי ואב לשלושה: אוריה (אותיות יהואר רק בסדר שגרתי יותר), עו"ד בן 32; עדי בת ה-31, אם לנכדתו נטע ובעבר דיילת באל-על; ואיתי בן ה-25, איש היי-טק.
הוא קם מדי בוקר בארבע, בלי שעון מעורר, ורץ חמישה קילומטרים. יש לו עסק שהקים עם גיסו ליד השוק בחדרה, מרפאת שיניים בה מועסקים 14 רופאים. הוא נוהג בטנדר עם ארגז פתוח שבתוכו קטנוע, כדי שיהיה לו קל יותר לנוע בתוך העיר.

נווט בטייסת 'האחת'
גל, נווט קרב בחיל-האוויר, הגיע לטייסת 'האחת' ב-1971. הטייסת עטורת התהילה היתה אז טייסת פאנטום, מטוס חדש בארץ, ונשלחו אליה טובי הטייסים בחיל. במלחמת יום כיפור ספגה הטייסת אבדות קשות, 7 נהרגו ו-14 נשבו.
'האחת' הצמיחה אלופים כמו גיל רגב, שהיה ראש אכ"א; דן חלוץ, הרמטכ"ל הנכנס שהיה מפקד החיל והוא חברו הקרוב ביותר של גל (ראו מסגרת); ואיתן בן-אליהו, שהיה מפקד חיל-האוויר לפני חלוץ. את טיסת הפרידה שלו, הטיסה האחרונה בחיל, בחר האלוף בן-אליהו לטוס עם גל.
גל, נווט מוערך, התבלט בימי מלחמת יום כיפור, כשטייסים ב'האחת' ביקשו שהוא יהיה זה שיצוות אליהם בגיחות המבצעיות לשטחי האויב. הטייסים, המבצעים כמה תפקידים בו-זמנית וזקוקים לרמת ריכוז גבוהה ולחלוקת קשב, העדיפו שחברם לתא הטייס יהיה נווט שמתפקד תוך שיקול דעת ואחריות. נווט שלא יפריע לשמוע דברים בקשר, יאמר רק מה שצריך, לא יגלה סימני פחד וגם ישמור על הזנב כדי שלא להסתכן בהפתעות מאחורה.

קראתי בבטאון חיל-האוויר מלפני כמה שנים שדן חלוץ אסף אותך בדרך למלחמה, והוא מכנה אותך שם "הקרנף". קרנף על שום מה?
"תשמעי, הפתעת אותי בצורה מדהימה. טוב, הקרנף זה הכינוי שלי בחיל-האוויר. הדביקו לי אותו בקורס טיס, ויש אנשים בחיל-האוויר שאומרים 'הקרנף מ-201' (טייסת 'האחת') אבל את השם שלי הם לא יודעים.
"פעם עטיתי על עצמי לפחות עוד 20 קילו ממה שאני עכשיו. בקורס טיס הייתי מ-אוד בריא, איך אמא שלי היתה אומרת? 'אתה לא שמן, אתה בריא'. הייתי עבה, גדול בהיקפים. בקורס טיס היינו משחקים רוגבי, וכשהייתי לוקח את הכדור ומתחיל לרוץ, מי שעמד לצדי היה ניתז לצדדים. אחד הטייסים הדביק לי את השם במשחק".

^ יהואר גל בתמונה עדכנית. צילום גיא הכט, מקור ראשון

חלוץ מספר שם שאתה האצת בו לנסוע מהר יותר כדי לא להפסיד גיחה מעניינת, ושחשבתם שמדובר במשהו קטן, יום קרב ולא מלחמה.
"נכון, הוא אסף אותי, ונכנסנו לתוך התופת שנקראת מלחמת יום כיפור בלי שידענו.
"אני מוכרח להודות, זה נשמע מוזר, אבל פשוט נהניתי מהמלחמה. הייתי נוחת מגיחה, רץ לחלון המבצעים, ומבקש להירשם לגיחה הבאה. כל הזמן ביקשתי עוד". גל סיים את המלחמה עם כמות הגיחות הגדולה ביותר במערך הקרב בחיל-האוויר, כ-60 (ועד כה הספיק לצאת לכ-2000 גיחות). הוא לקח חלק בתקיפות מסוכנות בעומק שטח האויב, אבל השיא היה בקרב אוויר עם חלוץ צפונית לדמשק. השניים טסו יחד בקוקפיט והפילו שני מטוסי מיג, מה שנחשב להצלחה גדולה בטייסת יירוט וחריג גם בגלל מערכות הנשק שעמדו לרשותם.
"זה היה מצוין בהיבט של עבודת הצוות, תפעול המטוס והתוצאות", מספר גל, "האישיות של דני כאדם פתוח, נינוח, חברותי, נחמד, כל התכונות הטובות, באה שם לידי ביטוי, ואני לא בטוח שבקרב הזה היינו יכולים להביא אותן תוצאות אילו זו היתה אישיות אחרת. בקרב המפורסם הזה נדבקנו, אז החל הקשר החזק שנמשך עד היום".
בערב הראשון של המלחמה כינס רון חולדאי, אז סגן מפקד הטייסת והיום ראש עיריית תל-אביב, את החבר'ה שגויסו לשיחה בחדר התדריכים. "הוא עמד על הבמה ואמר: 'התחילה מלחמה. כל אחד שיסתכל מסביב, לא כל האנשים שיושבים פה יישבו איתנו בסיום המלחמה'. האימפקט של הדברים עבד עליי, לא הצלחתי לישון באותו לילה. אבל זה עשה לי סדר בראש. עבורי המשפט הזה היה מצוין, זה שם אותי במקום: זאת מלחמה, פה נהרגים".

המשוררת דליה רביקוביץ' כתבה בשירה המפורסם 'נפילה': "אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה/ רק א-לוהים לבדו יכול להרים אותו". ליהואר גל זה קרה בערך פעמיים: בפעם הראשונה נאלץ לקפוץ למטה מפאנטום בוער. הוא צנח וחולץ מהים. הטייס שהיה איתו נהרג במהלך ההימלטות עקב בעיה במצנח או בכסא המפלט. הפעם השנייה כבר דמתה לסצינה מסרט מתח הוליוודי. גל והטייס שאיתו התנגשו בסקייהוק באוויר. הסקייהוק התפוצץ.
מטוס מתנגש במטוס. תספר לי איך יוצאים מדבר כזה בחיים.
"הבנו מיד שזו התנגשות. לא הבנו את גודל הנזק, אבל לא ניתן היה להשתלט על המטוס. הוא לא הסתחרר, אבל התחלנו לאבד גובה. דיברנו על נטישה והתכוננו לזה, ואז חזרה השליטה על המטוס, והחלטנו לא לקפוץ. כל העסק לקח ארבע-חמש שניות. זה נשמע מעט זמן, אבל בקצב האירועים זה המון".
החברים שטסו לידם לא האמינו למראה עיניהם: השניים טסו עם כנף אחת בלבד. הם פיזרו כמה בדיחות סרקסטיות בקשר, ונחתו בריאים ושלמים. טייס הסקייהוק שהתנגש איתם הצליח לנטוש ונכווה בידיו.

נגד טייסות קרביות
כנווט קרב, מה אתה מרגיש כלפי הטיפול בהחזרת הנווט השבוי רון ארד?
"יש לי אמון במערכת הצבאית, אבל כשקוראים את כל הפקשושים שהיו בדרך, אתה קצת מרים גבה לגבי האירוע שלו. הביאו את טננבוים הפושע, ושוב התיק של רון ארד נשאר מאובק למטה. אם אי אפשר היה להשיג התקדמות, מדוע ישראל לא התנתה את העסקה לפחות בפירורי מידע על רון ארד?
"יש לי תחושה לא נעימה, שאולי בסיטואציה אחרת, כשאני אשב ואנמק בשבי, תקנן בי המחשבה שישחררו איזה פושע. אנחנו מסכנים את החיים והחופש כל פעם כי כל הפעולות המבצעיות שלנו הן מעבר לקווי האויב".

הנשיא לשעבר עזר ויצמן, שהיה מפקד חיל-האוויר, התנגד לכך שנשים יהיו טייסות. האמירה שלו לאליס מילר, שביקשה להיות טייסת, "מיידלע, ראית פעם גבר סורג גרביים?" עוררה ויכוחים סוערים. מה אתה חושב על זה?
"אני לא מצטרף לאמירה הזאת. אבל אני לא בעד שנשים תהיינה בקורס טיס. החברה בישראל לא החליטה שנשים תהיינה לוחמות. אם מדברים על עקרון השוויון, אז בבקשה, שהמדינה תשנה את חוק יסוד: צה"ל ותגייס נשים לשלוש שנות סדיר ולשנות מילואים רבות.
"אני לא יודע אם בחורה יכולה לקחת מטען של 50 קילו על הגב ולרוץ איתו כמו בחור. ואני לא יכול לתאר לעצמי אישה בת 39 שהולכת להרבה ימי מילואים כפי שאנחנו עושים. למה? כי א-לוהים ברא כך את בני האדם, יש זכר ויש נקבה. האישה צריכה ללדת ילדים, להניק, לגדל אותם. אני אומנם לא דתי, אבל הלוואי שכל בנות ישראל יילדו חמישה-שישה ילדים.
"אני לא חושב שבחורה לא יכולה להיות טייסת או נווטת טובה, אבל במדינה לא עשירה שמכשירה אותה בקורס יקר, תוחלת השירות צריכה להיות בהתאם, 20 שנים ולא תשע. אין לזה מקום, לא כדאי להפוך את הצבא בשביל חמש-עשר בחורות בעשור".

למרות שיכל להשתחרר כבר בגיל 40, גל המשיך להתייצב לשירות המילואים. אחרי שנים ארוכות בטייסת 'האחת' ו-20 שנות מילואים בטייסת אף-15, נאמר לו, לפני שלוש שנים, שהטייסת רוויה באנשים. "ניסיתי למנוע את רוע הגזירה, אבל הבנתי שזה לא ילך".
אז מה עושה אזרח שמתנדב לעשרות ימי מילואים בשנה ולפתע אומרים לו 'זהו, תודה'? מתנדב למילואים, כמובן. גל הוריד את סרבל הטייסים, המשקפיים הכהים, דרגות האל"מ והאגו, עמד במחסומים עם רובה וציית למפקדו הרב"ט. "אגו, במיוחד אגו מנופח, זו תקלה. לי אין, אז דרגות החופש שלי גדולות יותר", הוא מסביר. "אני בריא, שומר על עצמי, עושה המון ספורט, אומרים גם שאני נראה צעיר מכפי גילי, וצריך היה להקל על החיילים הסדירים. חשבתי שאם אני לא עושה מילואים בטייסת, אתייצב במחסומים. נהניתי מאוד, הבנתי את המציאות טוב יותר"....

מאותו המטוס
יהואר גל הוא חברו הקרוב של דן חלוץ. מה זה קרוב? קרוב, לדוגמה, זה כשהרמטכ"ל הנכנס מצלצל לנייד שלך, כפי שקרה במהלך הראיון, ומחליף איתך כמה מילים אישיות. קרוב זה גם כשמכרים מכנים אותך "אישתו השנייה של חלוץ".
גל וחלוץ הכירו בטייסת 'האחת'. הם לא היו באותו קורס טיס, חלוץ מעט ותיק יותר, אבל היו צוות של טייס-נווט ששיתוף הפעולה הטוב ביניהם הניב הצלחות מבצעיות. שניהם התחתנו והפכו להורים בגיל צעיר יחסית ולנשותיהם יש שם זהה, עירית. בבסיס חיל-האוויר בחצור גרו בבית דו-משפחתי, והקשר בין החברים התהדק.
כשהשתחררו מהצבא, גרו קרוב זה לזה, שיחקו יחד כדורסל ונפגשו גם בשירות המילואים בטייסת. את ההחלטה לשוב לשרת קיבלו יחד, כשחודשים ספורים אחרי של"ג התכנסו עם חברם גיל רגב בביתו, והשלושה החליטו לחזור לצבא. חלוץ ורגב נשארו בצבא והפכו לאלופים, גל השתחרר כעבור שנה ופנה לעסקים.
במלחמת של"ג, כשקמו לשרון מתנגדים ונשמעה קריאה לסרב להילחם, שני הטייסים הפגינו בעד המלחמה ורואיינו על-ידי ירון לונדון לטלוויזיה. לאחרונה, כשנודע כי חלוץ ימונה לרמטכ"ל, נשלפה הקלטת המאובקת מארכיון הטלוויזיה הישראלית ושודרה לתוהים על קנקנו.
בהפגנת השמאל שאחרי סברה ושתילה, תרגמו גל, חלוץ וטייס נוסף, עופר הגואל, את האמנה הפלשתינית, שכפלו עותקים וחילקו למפגינים ("כדי לומר להם: רוצים להשמיד אותנו, חבר'ה, מה אתם מבלבלים את המוח?").
יהואר, איזה רמטכ"ל אנחנו מקבלים?
"ברמה האישית, יש כלפיו הערכה עצומה בחיל-האוויר. מלמעלה עד אחרון האנשים. אני בטוח שרמת הפיקוד שלו והדברים שתרם לחיל-האוויר נובעים מאישיותו. איש מקסים, נוח, לא מתנשא, מענטש כמו שאומרים ביידיש. חבר, ישר, צנוע. עם יכולות אינטלקטואליות וארגוניות מדהימות. לדעתי, עם ישראל זכה".
חלוץ חילק למפגיני השמאל את האמנה הפלשתינית, שקוראת להשמדת ישראל. במילים אחרות, הוא מכיר את שכנינו. עד כמה להערכתך הוא מסוגל להגיד לא למשהו שאולי ייראה לו בלתי מוסרי?
"לא הייתי רוצה לדבר על דני בהקשר של ההתנתקות בשיחה הזאת".
התחושה היא שיש קשר ישיר בין הזדהות עם ההתנתקות למינויים שנעשים.
"סביר שאם דני היה יוצא באופן נחרץ נגד ההתנתקות, הוא לא היה יכול לשמש רמטכ"ל כי זה לא מסתדר עם תפישת ראש-הממשלה ושר הביטחון. רמטכ"ל ותיק עף בגלל שהוא חשב אחרת על ההתנתקות".
שאלתי את גל מה הוא חש כשבשעה שהוא פועל במרץ למניעת ההתנתקות חברו הטוב אמור לבצע אותה. "יש בינינו חברות עמוקה, דני הוא החבר הכי קרוב שלי, אנחנו לא נתנתק בגלל ההתנתקות

הוא נטש פאנטום בוער מעל הים (ועכשיו הוא עומד במחסומים)
איילת גונדר, צילום: מיטל דינור
בחיל-האוויר מוכר נווט הקרב סא"ל (מיל') י' בכינוי 'קרנף', שדבק בו בגלל ממדי גופו כשהגיע לקורס-טיס. הממדים קטנו בינתיים אבל הכינוי נשאר. אחרי 32 שנים בחיל-האוויר, כשמאחוריו ארבע הפלות, שלושה כלי טיס, נטישה אחת ומטוס שהונחת עם כנף אחת החליט י' להתנדב למילואים רגליים על קו התפר. "ברגע שבחרתי לראות את הדברים מלמטה, לא נקודות קטנות שרואים מהמטוס, אלא אנשים שמסתכלים לך בעיניים מהצד השני של המחסום, בחרתי גם בקונפליקטים שנלווים לזה", הוא אומר

"אהבתי את המלחמה. זה לא שלא פחדתי, פחדתי מאוד. היה לי בן קטן, היתה לי אשה. אבל היתה לי גם התמכרות לאדרנלין המטורף שמגיע בכל קרב אוויר". כשסא"ל (מיל') י' אומר את המשפט הזה הוא נשמע כמעט סוריאליסטי. הגינה הירוקה והענקית שבה מתנהלת השיחה גורמת לכל מלחמה להיראות כמו משהו מנותק מהמציאות. ובכל זאת י' יושב שם, מוקף בעצי הפרי שלו ומספר אותן אחת אחת - מלחמת יום כיפור והאבידות הנוראות שגבתה מטייסת הפאנטומים שבה שירת, מלחמת לבנון שהחזירה אותו לארץ מצרפת והמלחמה הנוכחית שאותה הוא חווה "דרך הרגליים", כשבחר להתנדב למילואים במג"ב.
אבל איך אפשר לאהוב את זה? אני שואלת. דווקא אתה, שאיבדת כל-כך הרבה, איך אתה יכול עדיין להשתמש במונחים כמו 'אהבת המלחמה'? "כי כך זה היה", הוא אומר. "אנחנו רגילים לדבר על המלחמות במונחים של 'כורח', 'חיוב'. אבל יש בהן יותר מזה. עבודת הצוות באוויר, הבלאגן שבחוץ אל מול התחושה הכמעט עוברית שבתוך החופה. אני חלק מהעוצמה האדירה של המטוס שלי, אני שולט בה. מצפים ממני, כנווט, שאקח מידה מסוימת של סיכון. הרי עצם הטיסה במטוס קרב מהווה סיכון. בן-אדם שעולה לאוויר עם דלק, פצצות ואש של אלף מעלות בתוך המנוע, צריך להיות קצת מטורף. אז כן, אני קצת כזה".
ההגדרה "מטורף" אולי קצת חריפה, אבל סקירת 32 שנות שירותו של י' כנווט קרב בחיל-האוויר מגלה שמדובר באדם לא שיגרתי. האיש שמאחוריו שירות של שנה בסיירת מטכ"ל, נטישה אחת בפאנטום, תקופה קצרה כטייס קוברה והנחתה מיתולוגית של מטוס F-15 עם כנף אחת, החליט בגיל 52, כשהוא אב לשלושה ילדים, להוסיף לרזומה שלו גם עמידה במחסומים וסיורים רגליים לאורך קו התפר.
"זו לא אותה 'אהבת אדרנלין' שדחפה אותי אל המילואים בשטח", הוא ממהר להסביר, מדגיש את ההבדל שבין הטייס הצעיר והלהוט לקרב של 1973 ובין המודל המפוכח של שנת 2002. "אמנם 'טוב למות בעד ארצנו', אבל כל זמן שיש ברירה אחרת, עדיף להימנע מזה. כרגע, אני מרגיש שאין ברירה אחרת. אני, כיהודי, לא יכול לקבל את הרעיון שבמדינה שלי יזרקו עלי אבנים. אדם שלא מוכן לתת למען הארץ שלו צריך לקחת בחשבון את האפשרות שלא תהיה לו ארץ. מצד שני, העמידה במחסום העלתה אצלי גם הרבה דילמות מוסריות, שחורגות מעבר להגדרות ה'שחור ולבן'. באחד הימים הגיעה למחסום שליד אום אל-פאחם משפחה שביקשה לעבור עם רכב למסיבת יום הולדת בכפר סמוך, בגלל שהסבתא מתקשה בהליכה. היו אז התרעות חמות לגבי הטמנת מטען בכלי רכב וחל איסור מוחלט על מעבר מכוניות. אמרתי להם שיילכו ברגל. שעה וחצי אחר-כך חזרו בני המשפחה כשהם ממררים בבכי. הסבתא נפטרה בדרך".
ואיך הרגשת? בכל זאת אתה זה שעמד במחסום, יש שיגידו שאתה אחראי למה שקרה.
"ברגע שבחרתי לראות את הדברים 'מלמטה', לא נקודות קטנות שרואים מהמטוס, אלא אנשים שמסתכלים לך בעיניים מהצד השני של המחסום, בחרתי גם בקונפליקטים שנלווים לזה".

הדם הוא הדבק
זו לא היתה הפעם הראשונה שבה בחר י' 'לראות את הדברים מלמטה'. עוד בשנת 1969, כמעט שנה לאחר שהחל את קורס-הטיס, החליט לעזוב את הקורס ולהתנדב לסיירת מטכ"ל, לאחר שהועבר למגמת נווטים. "באותה תקופה עוד לא היה קיים בארץ המושג 'נווט קרב'", הוא מסביר, "ואני, חוץ מקרב לא רציתי שום דבר". שנה אחר-כך, כאשר החלו קרבות מלחמת ההתשה והגיעו מטוסי הקרב החדשים, הפאנטומים, הוצע לו לשוב לבית-הספר לטיסה ולסיימו כנווט פאנטום. "התלבטתי הרבה", הוא משחזר, "היה לי טוב בסיירת, ממש לא הפריע לי להיות חי"רניק. אבל בסופו של דבר, זה היה חלום של שנים ושנה על הקרקע לא הספיקה כדי להשכיח אותו".
ביולי 1971 סיים י' את הקורס והוצב בטייסת הפאנטומים 'האחת'. בטייסת הוכר בכינוי 'קרנף', הכינוי שקיבל מחבריו לקורס בשל ממדי גופו. התקופה הראשונה בטייסת עוד היתה מהולה באופוריה שאפפה את צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים, איש לא צפה את המכה האדירה שתגיע בתוך פחות משנתיים. טייסת 'האחת' הייתה באותה תקופה חוד החנית של החיל, הטייסים והנווטים הטובים ביותר, שמטיסים את המטוסים המתקדמים ביותר. אבל מלבד היוהרה ותחושת החשיבות העצמית המתבקשת, היה לטייסת גם מרקם אנושי מיוחד במינו: קבוצת אנשי צוות-אוויר שהיו חברים במלוא מובן המילה. רובם נישאו בגיל צעיר והתגוררו אחד לצד השני בשיכון המשפחות. הנשים בילו זמן רב יחד, הילדים שיחקו על הדשא והאבות ניסו להפיל זה את זה בקרבות אוויר.
"אחוות לוחמים כמו שהיתה לנו נוצרת משני מרכיבים", אומר י': "שגרה משותפת ודם משותף. השגרה המשותפת יצרה את אחוות הלוחמים של טרום המלחמה, אבל אחוות הלוחמים האמיתית נקנתה בדם. הדם הוא הדבק ועל דם החברים שנפלו נבנתה אחוות הלוחמים שנשארו. זה אולי נשמע איום, אבל זו המציאות. אני מאחל לטייסים של היום שתשאר להם אחוות הלוחמים הנרכשת במסיבות ובמשחקי כדורסל מאשר זו הנרכשת על קברי חבריהם. הדור שלי לא זכה לזה.
"גם בחודשים שקדמו למלחמה היתה המון פעילות מבצעית, הן בגבול הדרום והן בגבול הצפון, אבל קשה להגיד שמישהו תיאר לעצמו לאן הדברים יתפתחו. בפברואר 1973 טסתי עם איתן פלד במפרץ סואץ ונקלענו לקרב אוויר שהסתיים בהפלה מוצלחת על-ידי מטוס אחר מהמבנה. זו היתה הרגשה אדירה. אני זוכר את זה עד היום: כמה שניות, בסך-הכל כמה שניות של קרב-אוויר, אבל במהלכן אתה מתמצת את כל-כולך, דוחס פנימה את כל היכולות, האמביציות, החינוך שהבאת מהבית".
הוא עוצר פתאום, מרצין. מנסה להסביר שהשכרון שבקרב נובע ממקום עמוק עוד יותר מאלו שהזכיר קודם. שלא מדובר כאן רק בחינוך למצוינות, או ברצון לזקוף עוד הפלה לזכותך. "את יכולה לשבת כאן ולשאול הרבה שאלות שיש להן הרבה תשובות, אבל בקרב אוויר אין לך עשר תשובות פילוסופיות שונות לעשר שאלות שונות. יש רק שאלה אחת - פגעו בך או לא פגעו בך? או שאתה חי, או שאתה מת. והשאלה הזו נעשתה מוחשית יותר בפרוץ מלחמת יום-כיפור".
באותו יום שבת שהו י' ואשתו אירית בבית הוריו בתל-אביב. הטלפון מהטייסת הגיע בסביבות השעה שבע בבוקר והוא מצא עצמו נוסע ברחובות הריקים של העיר בדרכו בחזרה לבסיס. כמה שעות לאחר שהגיע לטייסת, נשמעה האזעקה הראשונה. "רצנו למטוסים. המצרים הפציצו את יחידת הבקרה הדרומית. המראנו לשם בתחושה של חוסר ודאות מוחלטת, כשהפניקה חוגגת. אחר-כך המשכנו למרכז סיני ומשם לפורט סעיד".
היום הראשון של המלחמה תאם, מבחינת הטייסת, את מיתוס החיל הבלתי מנוצח שנוצר בעקבות מלחמת ששת הימים - כל המטוסים שבו בשלום, חלקם לאחר הפלות מוצלחות של מסוקי אויב תחת איום טילי כתף. "התחושה היתה טובה", מספר י'. "כל כך הרבה זמן התאמנו, חיכינו לפעילות מבצעית רצינית, והנה היא באה. רון חולדאי, ממלא מקום מפקד הטייסת ששהה בחו"ל, אמר לנו אז משפט מפתח, שאצלי הכניס הרבה סדר בראש. ישבנו כולנו בחדר התדריכים והוא אמר 'תסתכלו טוב-טוב על האנשים שיושבים עכשיו מימינכם ומשמאלכם, חלק מהאנשים האלו לא יהיו כאן כשהמלחמה הזו תיגמר'. המשפט הזה היה מבחינתי פסגת המנהיגות - לעמוד מול הלוחמים ולהגיד להם 'אלו פני הדברים. תתמודדו עם זה ותנצחו'. הוא לא אמר לנו שאנחנו בלתי-מנוצחים, הוא לא אמר לנו שהכל יהיה בסדר. טייסים בטייסות אחרות טענו אחרי המלחמה שבימים הראשונים הם לא הבינו שמדובר במלחמה של ממש, שלא עשו להם סדר בראש. רון לא נתן לנו את הפריבילגיה הזו".
המשפט שאמר רון חולדאי לאנשי הטייסת בערב הראשון של המלחמה התממש בממדים מבהילים כבר ביום המחרת, כאשר ארבעה ממטוסי הטייסת הופלו במהלך מבצע תקיפת מערך הטילים הסורי. שישה אנשי צוות-אוויר נפלו בשבי. זה היה היום השני למלחמה ואנשי טייסת 'האחת' התחילו להבין מול מה הם עומדים.
"פתאום אתה חוזר לטייסת ומגלה שלא כל מי שיצא איתך למשימה גם חזר", אומר י'. "והעניין הוא שיום לפני זה עוד הרגשנו גדולים מהחיים. אין מה לעשות, כשמבלים כל-כך הרבה זמן באוויר מתחילים לפעמים להסתכל על הדברים מלמעלה. התמרונים המטורפים בתרגולי קרבות-אוויר, המיומנות הגדולה בטיסה, קשה לחשוב שהמטוס הזה יכול גם ליפול. ופתאום נופלים ארבעה".
בתשעה באוקטובר, יומיים לאחר מבצע "דוגמן-5" להשמדת מערך טילי הקרקע-אוויר הסוריים באיזור רמת הגולן, יצאו הפאנטומים למבצע נוסף. המטרה - הפצצת המטכ"ל ומיפקדת חיל-האוויר הסורי בדמשק. מזג-האוויר ביום המבצע היה קשה במיוחד. הראות הקשה הקטינה עוד יותר את סיכויי ההצלחה של תקיפת שתי מטרות רגישות ביותר, המוגנות על-ידי סוללות נ"מ וטק"א. בהתחשב בעובדה שאותן סוללות הן שגרמו לאבידות הקשות יומיים קודם-לכן, המשימה נראתה כמעט כמשימת התאבדות. "לטוס היישר לתוך דמשק נראה אמנם כמו רעיון מטורף, אבל בסופו של דבר, מדובר באחת התקיפות המדויקות והמוצלחות ביותר בתולדות חיל-האוויר", אומר י'. "גם אם התוצאה היתה אחרת, אני לא מאמין שיש משימה שהמחיר שלה בחיי אדם אינו מצדיק את הביצוע. התפקיד שלי הוא לבצע, לא לקבוע את תג המחיר. מבחינתי, טייס שחוזר באמצע בגלל תנאי מזג-אוויר קשים, או כל קושי אחר, לא מילא את תפקידו".

להוציא את החוליות החלשות
שבעה אנשי צוות-אוויר מטייסת 'האחת' נהרגו במהלך המלחמה ו-14 נפלו בשבי. האינטנסיביות של הקרבות לא השאירה הרבה זמן ומקום להתמודדות עם האבידות. "אנשים נפלו. אי אפשר היה שלא לחשוב על זה לפני שעולים לאוויר, אבל גם אי אפשר היה לחשוב על זה יותר מדי. אנשים יכלו להתפוצץ לנגד עיניך, להפוך לכדור אש רגע אחרי שדיברת איתם, ואתה חוזר לטייסת בברכיים רועדות ושומע את המפקד אומר לך לצאת שוב, אולי אפילו לאותו מקום.
"שלושה ימים לפני סיום המלחמה ישבנו בטייסת אני וחבר קרוב שלי, הטייס איתמר ברנע. בדיוק דיברנו על זה שהמלחמה עומדת להסתיים, שעברנו אותה בשלום, שרדנו. כמה שניות אחר-כך הוזנקנו לפיטרול באיזור החרמון. נכנסנו לקרב-אוויר עם שמיניית מיגים. איתן פלד ואני הפלנו מיג אחד וכמה שניות אחר-כך המטוס של איתמר הופל. שמענו אותו בקשר, ממש שמענו את הקול שלו אומר 'קפצתי קרוב לדמשק. יורים עלי באוויר'. הסורים ירו על המצנח. הוא נפל בשבי ושוחרר אחרי שמונה חודשים, אבל באותו רגע לא היה לי מושג מה איתו. כשנחתנו ופתחנו את החופה בדת"ק פשוט פרצתי בבכי. היינו זוג מול שמיניית מיגים, קרב קשה מאוד. אנחנו חזרנו. הוא לא. זה דבר כמעט בלתי נתפס. אתה חוזר לאותו מקום שבו ישבת וצחקת עם חבר, שבו ישבתם ואמרתם שזהו, שסוף-סוף נגמרה המלחמה הזו ומבין שהיא לא נגמרה. שהיא לקחה גם אותו".
יומיים לאחר הפלת מטוסו של איתמר ברנע כבר היה י' שוב באוויר, הפעם לצידו של מפקד חיל-האוויר כיום, האלוף דני חלוץ. "המבנה שלנו היה מעורב בקרב-אוויר צפונית לדמשק, בו הופלו ארבעה מיגים. דני ואני הפלנו שניים מתוך הארבעה. זו היתה עבודת צוות מפוארת. ברור שהיא לא פיצתה על מה שקרה יומיים קודם-לכן, אבל חייבים לדעת להמשיך למרות הכאב, אין דרך אחרת".
להערכת י', כמות הגיחות המבצעיות אליהן יצא במהלך שלושת השבועות של המלחמה עומדת בסביבות ה-60, במהלכן רשם לזכותו ארבע הפלות מיגים: שתיים עם האלוף חלוץ, אחת עם איתן פלד בקרב שבו הופל איתמר ברנע ואחת נוספת עם פלד בקרב אוויר מעל מצרים. כשהוא מספר עד כמה היה להוט לצאת לעוד ועוד גיחות, קשה שלא לתהות האם הפנים בכלל באותו שלב את הסיכון האדיר שהוא מעמיד את עצמו בו.
"ברור שחייתי בתחושה מסוימת של 'לי זה לא יקרה'. קשה מאוד לעלות לאוויר בלי התחושה הזו. עצוב לי לומר את זה, אבל חלק מהחברים שנפלו - נפלו גם מתוך עודף ביטחון ביכולתם לתפעל את המטוס, מתוך מתיחת גבולות מסוימת. היו גם גיחות שנראו לי כמו התגרות במוות. אני זוכר גיחה אחת ספציפית שהסתכלתי על הטייס שיצא אליה ואמרתי לחבר שלידי שאת הבחור הזה כנראה לא נראה שוב. אני שמח לספר שטעיתי".
ב-25 באוקטובר נכנסה לתוקף הפסקת האש ומלחמת יום כיפור הגיעה לסיומה. אבל מבחינת י', סוף מלחמת יום כיפור היווה את ההתחלה למלחמה אחרת, אולי אפילו קשה יותר. "אחרי שהמלחמה בחוץ נגמרה, יצאתי למלחמה אחרת, בתוך תוכה של הטייסת", הוא מספר. "מלחמה על כך שאותם אנשי צוות-אוויר שלא תיפקדו כראוי מול זוועות המלחמה, ילכו הביתה".
טייסת 'האחת' היתה, כאמור, טייסת של חברים. ייתכן ודווקא הלכידות החברתית היא שסייעה לטייסים להתמודד עם הלחץ העצום שהפעילה עליהם המלחמה. ההתעקשות של י' להמשיך ולחפור בפצעים לא תמיד התקבלה בברכה. אפשר להבין למה. קשה מאוד לשקם טייסת שסבלה מכל-כך הרבה אבידות, כשאחד הנווטים דורש שחלק מהאנשים ששרדו את המלחמה ילכו הביתה. "אבל קשה גם לשקם אותה כשבוחרים להשאיר אנשים שלא הצליחו להתמודד עם הקשיים הנפשיים בזמן אמת", משיב י'. "ביום שאחרי המלחמה, הטייסת כבר לא היתה אותה טייסת. חווינו שכול, חברים שלנו עוד היו בשבי. אי אפשר למחוק את זה ולהמשיך כאילו עכשיו, עם שביתת הנשק, הכל חזר להיות כמו קודם. כולנו היינו לאנשים אחרים. היה צריך לעבוד הרבה כדי להחזיר את רוח החיים לטייסת ואת הביטחון בטיסה לטייסים. חלק מזה היה גם ההכרח להוציא החוצה את החוליות החלשות, כדי שלא יחלישו את האחרים".
גם אם "החוליות החלשות" האלו היו החברים שלך?
"הם היו חברים שלי, אבל הם לא היו לוחמים טובים מספיק. ולכן הם היו חייבים ללכת".
י' מאמין שהאהבה לטיסה היא שמנעה מרוב הלוחמים שכשלו להתנדב להפסיק לשרת בטייסת. "היו גם לוחמים שלקחו על עצמם את האחריות והודיעו שלאור תפקודם הם מוותרים על הטיסה. אבל היו גם כאלו שבאו ואמרו 'טוב, היה לי קשה, לא הצלחתי - אבל מעכשיו יהיה בסדר'. לי היתה בעיה לקבל את זה. לטוס זו התמכרות שקשה לוותר עליה, מי כמוני יודע, אבל אסור להסתכן בכך שמישהו שקרס פעם אחת, יקרוס גם בפעם הבאה".
חלק מהאנשים נגדם יצא י' המשיכו בסופו של דבר לטוס בטייסת. אחרים פרשו מרצונם. הוא עצמו זוכר את התקופה הזו כקשה במיוחד, אך כהכרחית לשיקום הטייסת. "לאף אחד לא היה קל. מלחמה, מטבעה, היא דבר לא קל. עבורי, לדוגמה, לשמוע את איתמר נוטש היה חוויה כמעט מרסקת. אין מה לעשות. ממשיכים".
בשנת 1975, שנתיים לאחר ששמע מהאוויר את הודעת הנטישה של חברו, נטש י' עצמו את מטוס הפאנטום בו טס. "זה קרה ממש בסמוך לסיום הטיסה, שהיתה במסגרת ניסוי מבצעי", הוא מספר. "אחד ממכלי הדלק קרס והמטוס התמלא אש, פשוט בער". י' והטייס שהיה עמו, סרן עמוס אלרואי ז"ל, החליטו לנטוש.
"טיפסנו לגובה והתקדמנו לכיוון הים. כשהרגשנו בטוחים, יחסית, נטשנו. הספקתי לראות את המטוס במשך עוד כמה שניות נוספות, אחר-כך הוא נפל לתוך המים. במשך עשר דקות של צניחה לא ראיתי את עמוס ולא הצלחתי לשמוע אותו במכשיר הקשר. עד שהגעתי למים כבר הבנתי שהוא נהרג. חיכיתי רק חצי שעה עד לחילוץ המוסק, אבל זו היתה חצי שעה קשה מאוד. לבד בים, כשאתה יודע שאיש הצוות שלך נהרג. לא נפגעתי במהלך הנטישה, חגורת הציפה שלי התנפחה כמו שצריך - פיזית הייתי בסדר. רגשית, זה כבר סיפור אחר. יום אחר-כך כבר הייתי שוב באוויר. זה לא שסיימתי להתמודד עם מה שקרה, אבל אם לא הייתי חוזר לטוס, זה היה לוקח הרבה יותר זמן. היום אני חושב שאולי נטשנו מוקדם מדי. באותה תקופה אש במטוס הובילה מיד לנטישה. היום, אם אפשר לשלוט במטוס הבוער, הולכים לנחיתה. ההתמודדות עם תקלות היא אחרת".

כמו להיות ציפור
אולי היה זה הזיכרון המר מאותה נטישה בשנת 1975 שהוביל את י' ואת הטייס רס"ן (מיל') זיו נדיבי להחליט שלא לנטוש את מטוס ה-F-15 שלהם לאחר שמטוס סקייהוק התנגש בו בחוזקה ולנסות להנחיתו באחד מבסיסי חיל-האוויר. התאונה, שהתרחשה בקיץ 1983, זכתה לאחר-מכן לכינוי "תאונת חצי כנף", מאחר והמטוס נחת עם כנף אחת בלבד. "הדבר הראשון שחשבתי עליו היה 'אוי ואבוי, אנחנו הולכים לנטוש עכשיו מטוס שעולה כל-כך הרבה כסף'", משחזר י' בחיוך. "זה היה יום אימונים רגיל, כמעט שנה לאחר שעברתי את ההסבה לנווט F-15 והצטרפתי לטייסת 'חוד החנית'. אחד הסקייהוקים שהשתתפו באימון חצה את הגובה המותר ונכנס בנו מכיוון בטן המטוס. היינו צריכים לדעת שהוא יהיה שם".
ברגע ההתנגשות איבדו אנשי הצוות את השליטה על המטוס ובקוקפיט החלו להישמע דיבורים על הנטישה המתוכננת. "אבל אז, פתאום, המטוס התחיל להתאזן. הרגשנו שהוא חוזר להיות נשלט, באופן חלקי כמובן", מספר י'. "יכלתי לראות מהצד את מערבולות הדלק שנשפכו מהגדם ועלה מולנו בקשר מטוס בן-זוג שהסביר לנו בדיוק עד כמה מצבנו עגום, אבל איכשהו הרגשנו ביטחון. בדקנו באוויר היגוי ומהירויות מתאימות לנחיתה, ופנינו לכיוון הבסיס".
לאנשים שמתחילים להזיע בעצבנות כשמטוס הנוסעים שלהם נקלע לכיסי אוויר בדרך לחו"ל, קצת קשה להבין איך החליטו זיו נדיבי וי' לוותר על המצנח ולהמשיך לטוס בתוך גוש מתכת שאחד החלקים החיוניים ביותר שלו מרוסק לחלוטין. ל-י' זה נראה מובן מאליו. "בסופו של דבר ישבנו בקוקפיט, הזזנו את הסטיק וראינו שהמטוס מגיב. מאותו רגע לא היה איכפת לנו איך הוא נראה מבחוץ, ידענו שאנחנו שולטים".
שלוות הנפש שי' מפגין ביחס לתאונה ב-F-15 די מפתיעה, בהתחשב בעובדה שעד שנה לפני האירוע, הוא אפילו לא היה אמור לטוס ב-F-15. "כשמבצע 'שלום הגליל' החל אני בכלל הייתי עם אשתי בפריז. הנספח האווירי בפריז, שהיה גם הוא נווט, אמר לי שאין סיבה לחזור לארץ. כמובן שזה לא שינה דבר. חזרתי מיד. כמה חודשים לאחר-מכן, בנובמבר 1982, עברתי את ההסבה למטוס הבז. באותו שלב כבר הייתי במילואים והתגייסתי מחדש לשנת קבע רק כדי שאוכל לטוס על המטוס הזה".
על אף שמיהר לחזור לארץ, קיצור השהות בחו"ל לא תרם למאזן ההפלות של י', שעבר את מלחמת לבנון בשקט יחסי. "אין בכלל מה להשוות בין מה שעבר על הטייסת ועלי במלחמת יום כיפור ובין מה שעבר עלינו במלחמת לבנון. מלחמת יום כיפור היתה שבר אדיר, וצריך לזכור שבאותה תקופה הפאנטום היה מטוס הקרב המתקדם ביותר של מדינת ישראל, אנחנו היינו אלו שנדרשו לאחות את השבר הזה. במלחמת לבנון עמדו לרשות חיל-האוויר מטוסי ה-F-15 וה-F-16, שהורידו את עומס העבודה מעל הפאנטומים וזה עוד בלי להזכיר את מסוקי הקרב, שנכנסו גם הם לתמונה".
כשי' מדבר על מסוקי הקרב של אותה תקופה, הקוברות, הוא לא מזכיר מתח ותחרותיות בין טייסות הקרב לטייסות המסק"ר. וזה לא שלא היה מתח כזה. היה. י' פשוט לא היה שותף לו. כנראה בגלל שהוא זכה לשרת בשני המערכים. כאשר הוחלט בחיל-האוויר לבחון את נושא שילוב המסק"ר בחיל, התנדב י' להיות חלק מצוות הבדיקה. באפריל 1975 הגיעו ארצה המסוקים הראשונים ונקלטו במסגרת יחידת ניסוי שבחנה את יכולת הפעלתם המבצעית. מלבד טייסי מסוקים כללה היחידה גם נווטים מתנדבים ממערך מטוסי הקרב, מאחר וטייסי המסע"ר התמחו בעיקר במשימות תובלה והמסוק יועד למטרות שונות בהרבה.
"את ההסבה לקוברה עשיתי במגמת מתקדם מסוקים בבית-הספר לטיסה, כטייס לכל דבר", מספר י'. "טסתי בערך שנה על המסוק הזה ובמקביל המשכתי לטוס בטייסת הפאנטומים. הטיסה על הקוברה היתה חוויה שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי קודם-לכן. פשוט כמו להיות ציפור. הפאנטום הוא מטוס מדהים, אבל כבד מאוד. חצי מתחושת העוצמה שלך בעת טיסה בפאנטום נובעת מעצם העובדה שהוא בכלל הצליח להמריא. עם הקוברה זה היה אחרת".
שנה לאחר שהחל בהטסת הקוברה הוחלט על הפסקת ניסוי שילוב הנווטים במערך המסק"ר וי' חזר לטייסת. לדבריו, הוא לא יותר מדי מתגעגע. "עוד כשהייתי ילד רציתי להיות טייס. נולדתי בבאר-שבע, אבל כשהייתי ילד קטן עברנו למזכרת בתיה, הסמוכה לבסיס חיל-האוויר תל-נוף. כל היום טסו לי מטוסים מעל הראש. כבר אז החלטתי שיום אחד גם אני רוצה להיות ככה - באוויר. בסוף יצא שהייתי באוויר בשלושה כלי טיס שונים: שני מטוסי קרב ומסוק. בימים אלו אני עובר הסבה לנווט F-16, כך שהיד עודנה נטויה".
בחודש מארס האחרון החליט, כאמור, י' לא להסתפק רק בפאנטום, F-15 וקוברה ולהוסיף לשירות המילואים שלו כלי נוסף - הרגליים. במסגרת פרויקט התנדבות של התנועה הקיבוצית הוצב י' במחנה 'סאלם' של משמר הגבול ובמשך שבועיים ביצע פעילות ביטחון שוטף במחסומים ובסיורים. עכשיו הוא כבר מתכנן את הפעם הבאה בה ינטוש את עבודתו כאיש עסקים בתחום רפואת השיניים וייצא לשבועיים נוספים בשטח.

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.11 שניות עם 12 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה