דילמת חיי
שלום,
אגולל בפניכם כעת את סיפורי בצורה הכי תמציתית וענייתית שאוכל, מקווה שלמישהו יהיה כוח לקרוא ולהגיב.
שמי אילן בן 24 ממרכז הארץ, יש לי חברה (בת 22 למען הסדר הטוב) ונחגוג חצי שנה בסוף החודש.
הקשר שלנו הוא מאוד בעייתי, מכמה סיבות בעיניי.
ראשית הקשר עצמו התחיל וצמח ממקום מאוד לא בריא, קדמה לחצי שנה המופלאה הזו שאנו ביחד תקופה גם-כן של חצי שנה שניתן לתאר רק כגיהנום עלי-אדמות.
באותה תקופה היה לחברתי אקס עוד מתקופת התיכון, הם היו ביחד 5 שנים.. נוצר מצב שנכנסתי בינהם, לא ממקום זדוני אלא ממקום של ידידות שהתפתחה לאהבה ושנינו לא יכולנו לה.
למה גיהנום עלי-אדמות אתם שואלים? ובכן זו הייתה תקופה של המון אי-ודאות וכאב שממש שרף את הגוף, היא הייתה מאוד לא החלטית ולא ידעה מה לעשות עם הרגשות שלה באותה תקופה.
ההורים שלה, או בייחוד אמא שלי, השפיעו עליה לאין שיעור.. ממש שטפו לה את המוח על בסיס יומי והרעילו אותה כנגדי, אמא שלה אפילו איימה לגרש אותה מהבית אם תחליט להיות איתי.
כל זה הוביל לתקופה נוראה של חצי שנה שבכל שני וחמישי היא משנה את דעתה, אנחנו מבלים ערב קסום שבו היא מחליטה שהיא בוחרת בי ובבוקר היא מנפצת לי את כל החלומות בעקבות שיחות שניהלה עם אימה ועם האקס שלה במהלך הלילה. בסופו של דבר רק מעבר שלי לעיר אחרת בסוף הוביל אותה להבין שאותי היא רוצה, גם במחיר שתאבד את משפחתה וזה בעצם נתן את הסיפתח רישמית לקשר שלנו שכאמור יחגוג בקרוב חצי שנה.
כמובן שאם תשמעו את הסיפור מפיה אני לא איזה שה תמים, יצא לי להיות בכמה קטעים בחצי שנה ההיא עם כמה בחורות שהיא מכירה (אחת אפילו חברה די טובה שלה), דברים שפגעו בה מאוד.
בקיצור ולעניין תקופה ורגעים שעד היום מכאיב פיזית להיזכר בהם, הדבר היפה פה הוא שאנחנו פותחים הכל ומדברים על הכל, לא נותנים לשום דבר לשקוע.. כל רגש או זיכרון רע מפעם אנחנו משתפים בינינו ומנתחים ואפשר באמת לומר שבאיזשהו מקום הפצעים מחלימים ומגלידים.
אבל איך אומרים? סלחתי לה אבל לעולם לא אשכח לה את התקופה ההיא.. מצב שלעולם לא אוכל לסמוך עליה ב100%, היא באמת השאירה לי כמה שריטות עמוקות מדי על הלב.
עד כאן העבר, נעבור כעת להווה.. היא בחורה די קשה, דורשת המון תשומת לב. הקשר תובעני בלשון המעטה. אין לי הרבה מקום במחשבות לשום דבר אחר, הקשר תופס באמת נפח עצום מההתנהלות היומיומית שלי.
אלו דברים שאנשים אומרים בדיעבד אבל אני מודע להם בתוך הקשר עצמו, לא "עיוור מאהבה".. אין הרבה מקום לאני עצמי שלי, אני מרגיש שמבחינה אישית הקשר הזה מאוד מגביל אותי מלהתפתח ולצמוח.
אנחנו רבים לא מעט וכל ריב איתה מפיל אותי,רבים בעיקר עקב הקושי הרב מול ההורים שלה.. הם עדיין לא קיבלו אותי וזה אפילו לא באופק.. למה? לנו בעצמנו אין מושג, כנראה שאמא שלה אהבה את האקס שלה כמו בן.. אני חושב שעל הנייר אני הרבה יותר מוצלח ממנו, מעניק לה הרבה יותר תשומת לב, דואג לה, בדרך להיות מהנדס כשהאקס עדיין ממלצר. ולמה אני אומר על הנייר? כי אמא שלה מעולם לא טרחה להיפגש איתי ככה שעל הנייר זה כל מה שהיא יודעת ומכירה.
עד כאן הדברים השליליים, עכשיו לקצת דברים חיוביים על הקשר ועל הבחורה.. אני אוהב אותה, אוהב אותה יותר מאת החיים עצמם, יש רגעים כ"כ קסומים ועוצמתיים איתה שמעולם לא חוויתי.
אני רוצה להיות איתה כל שנייה מכל יממה עד סוף החיים, רוצה לבלות איתה, רוצה לטייל איתה בעולם.. רוצה לעשות איתה באמת הכל, באמת שחבל להכביר במילים כי **זהירות: וואחד קלישאה בדרך** את האהבה שיש לנו אי אפשר לתאר במילים.
אנחנו כבר מדברים על נישואין וילדים וזה דבר שאני באמת ובתמים רוצה, רוצה שהיא תהיה האמא של הילדים שלי. דבר שבחיים לא חשבתי שאגיד בגיל 24.
וכאן מגיעה בעצם הדילמה האמיתית והסיבה לכתיבת ההודעה הזו.. למי שעקב רשמתי מקודם מעבר לעיר אחרת, מהנדס.. אז ככה עברתי לפני חצי שנה לעיר אחרת על-מנת להתחיל לימודי הנדסה במוסד הכי יוקרתי בארץ (והמבין יבין..), כאמור המעבר שלי הרחק ממנה הוא מה שגרם לה להתעורר ולהבין שהיא לא יכולה בלעדיי ומשם בעצם התחיל הקשר.
המרחק ממנה במיוחד בתחילת הקשר עם אהבה כזו עזה לא ממש השאיר לי הרבה ברירות, לא יכולתי להתרכז בלימודים ונאלצתי לבקש חופשה עד אוקטובר הקרוב.
אוקטובר מתקרב בצעדי ענק ואני באמת לא יודע מה לעשות, מתפלל כל יום שהזמן ייעצר.. אמנם זה כבר לא תחילת הקשר אבל עדיין אני לא חושב שאצליח להתרכז בלימודים כשהיא כ"כ רחוקה ממני. מדובר בלימודי ההנדסה התובעניים ביותר במוסד הנוקשה ביותר, ובכלל אני אדם פרפקציוניסט שאוהב לעשות דברים על הצד הטוב ביותר ואיתה אני לא חושב שאצליח, הקשר איתה לא יאפשר לי להיות המהנדס הטוב ביותר שאוכל להיות, או לא יאפשר לי להצליח בלימודים כמו שהייתי רוצה.
כמובן שישנה האפשרות ללמוד פה במרכז, קרוב אליה, אבל חלום חיי תמיד היה ללמוד במקום הספיציפי ההוא שנחשב לטוב בארץ. וגם אם אלמד כאן הדברים הנ"ל תקפים, לא אוכל כל כולי להתרכז בלימודים וזו הדרך היחידה שאני מכיר.
מה עושים?? במשפט אחד- קונפליקט חזיתי בין הלב והראש.. הראש אומר לעזוב אותה, הקשר תובעני מדי, בגלל העבר או בגלל אלף ואחת סיבות אחרות.. קשר שלא יאפשר לי להתפתח ולהגשים את עצמי.
הלב רוצה אותה לידי לכל החיים ושום דבר אחר לא רלוונטי, לא רואה מצב שזה אפשרי בכלל להיפרד ממנה.
מה דעתכם על כל הסיפור שלנו? ומה הייתם עושים אילו הייתם במקומי?
נערך לאחרונה ע"י cosec בתאריך 05-08-2013 בשעה 15:56.
|