אישום: התקשורת הפכה חלק ממשפחת שרון
16:13, 11 מאי 2005 / ב' באייר תשס"ה

כתב אישום חריף מפרסם העיתונאי קווה שפרן נגד המציאות הבלתי נסלחת, כהגדרתו של חיבוק לשכת ראש הממשלה את אנשי העיתונות החוטאים לתפקידם ומתעלמים ממהלכיו השלטוניים-בעייתיים של ראש הממשלה. את דבריו מפרסם שפרן, הכתב המדיני של גלי צה"ל, באתר המכון לדמוקרטיה, ומהם עולה תמונה מדאיגה באשר למציאות הנוכחית וקשרי העיתונות והשלטון.

הכתבה במלואה

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

והאם דעתו היא יותר בגדר חדשות מאשר ניצחון קבוצת עפולה בכדורסל?

מכירים אותו יותר ממך..

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אתה שוב יוצא טמבל.

מתוקף נסיוני לנהל איתך דיון אתה צודק.

משל למה הדבר דומה?

מפגר ומטפלו הולכים ברחוב.
פתאום אומר המפגר למטפלו "בא לי לאכול מכונית"
אומר מטפלו להמפגר: "אבל אתה לא יכול"
אומר המפגר למטפלו: "אתה לא מבין כלום! כל אחד יכול מכונית לאכול."
אומר מטפלו להמפגר: "הוא נמצא כמעט בכל היצורים החיים, והוא חיוני לחיים. בעיקר נמצא הברזל באתר הפעיל של כמה אנזימים וחלבונים חשובים, אבל אי אפשר לאכול אותו בצורת תרכובת, הצורה שבה הוא מצוי במכוניות"


ועכשיו נשאלת השאלה: מי המפגר ומי מטפלו?

המפגר הוא זה שחושב שאפשר לאכול מכוניות,
ומטפלו הוא זה שמתווכח איתו ומנסה להסביר לו.

(אלא אם כן תטען שמפגר הוא מי שמנסה להתווכח עם המפגר, ועם זה בדיוק אני מסכים).

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

שירדת מהפסים...

ולא לרשת א'- מכיר אותו היטב.

שנית- זו דרכך להתחמק ממה שהוא אמר?

לפי שום קנה מידה זה לא שייך ל"סקופים"

לא כולם יודעים את זה על התקשורת עדיין.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

שניכם משתמשים ברמת טיעונים שיכולה להגן באותה מידת הגיון על ה"דמוקרטיה" במצרים, הרשות הפלשתינית, סוריה, תימן ושאר המדינות הנאורות.
שינון המנטרה שהכנסת היא המייצגת וההסכם עבר בכנסת לא תפיח רוח חיים בגוויה שמוטלת לפנינו, הדמוקרטיה הישראלית.
עוד יותר אבסורדי לשמוע כאן אנשים שמציעים למתנחלים דרכים אחרות לפעולה שהרי אלימות היא משהו לא מקובל במשטר דמוקרטי, רק שאולי מישהו יאמר לכולנו מהן דרכי הפעולה של מי שגנבו את דעתו וקולו בבחירות? מהן דרכי הפעולה של מי שעומד בפני מנגנון שילטוני דורסני, חסר כל עכבה מוסרית בדרכו להשיג "רוב"? מהן דרכי הפעולה של מי שעומד מול מנהיג שמתחייב על X ומבצע Y? אולי משאל עם? אולי הצבעת ממשלה (לפני פיטורי שרים)? אולי משאל מתפקדי מפלגתו כפי שהתחייב ?
המתנחלים, קפצו כמוצאי שלל רב על כל אחת מההזדמנויות האילו, בתמימותם הם חשבו שאולי זה המאבק הדמוקרטי שיצליח להפיל את שרון, הם רק לא הבינו ששרון מתעתע בהם כמו טוריאדור בזירה. כל טריק "דמוקרטי" שלו הופיע ונעלם כלא היה.

אין מתלול מוסרי אחד ששרון לא רמס בדרכו להשיג רוב להתנתקות. ואין מתלול מוסרי אחד שאתם לא תחרבנו עליו בדרך להגנה על ההתנתקות.

העיתונאי קווה שפרן התגלה כעומד מעל הממוצע המתקרנף של כלבלבי התקשורת. חבל שאת דבריו, אגב, לא פירסם בגלי צה"ל.

זהו אכן רק קצהו של כתב האשמה החריף שייכתב כנגד התקשורת לאחר שהדיקטטור השמן יסולק לחוות המפוטמים.

לשמחתי, וכמו בכל מה שמכוון הקב"ה, יש ברכה בעיוות של התקשורת ואני מכיר אנשים רבים שהפסיקו לצרוך אותה. אתמול, שקלתי אם לרכוש "מעריב" (אני בכלל לא קונה עיתונים חוץ מ'מקור ראשון') והצצתי בדף הראשי. ראיתי את הכזב, התיפלות, ההשתקה והצביעות כבר לפי הכותרות. נגעלתי ולא קניתי.

אנשים כמו קווה שפרן הם האנשים שהייתי רוצה שינהיגו בעתיד את התקשורת.

בסביבתי אני כבר שומע על התוכניות, כאשר יעלה מועמד אמוני שלטון. התוכנית היא שמיים פתוחים, ביטול האגרה וכל מי שרוצה לשדר - שישדר, עם מינימום פיקוח בטחוני. ערוצי השקר יפשטו את הרגל מיד!

הלאה הכיבוש! יש לסיים אותו עכשיו !

הכתב המדיני של גל"צ: התקשורת הפכה חלק ממשפחת שרון
07:56, 12 מאי 2005 / ג' באייר תשס"ה

כתב אישום חריף מפרסם העיתונאי קווה שפרן נגד המציאות הבלתי נסלחת, כהגדרתו, של חיבוק לשכת ראש הממשלה את אנשי העיתונות החוטאים לתפקידם ומתעלמים ממהלכיו השלטוניים-בעייתיים של ראש הממשלה.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.inn.co.il/data/images/2005/05/11/sharon-yored-mimatos-s.jpg]


את דבריו מפרסם שפרן, הכתב המדיני של גלי צה"ל, באתר המכון לדמוקרטיה, ומהם עולה תמונה מדאיגה באשר למציאות הנוכחית וקשרי העיתונות והשלטון.

להלן דבריו של שפרן:

וילון כחול דק, שמישהו שכח לסגור, מפריד בין המחלקה הראשונה לשנייה במטוסו של ראש הממשלה. במחלקה הראשונה יושב אריאל שרון ואיתו יועציו הבכירים. מעברו השני של הווילון אנחנו - עיתונאים, מאבטחים ועוד כמה אנשי משרד ראש הממשלה שצורפו לפמליה. מדי דקותיים חולף מישהו מבעד לווילון, לעתים זה הדובר אסי שריב עם מסר לכתבים, פעם זו דיילת שמגישה ארוחה ופעם זה היועץ המדיני, שלום תורג'מן, שחולף בין המושבים לקצה האחורי של המטוס למסור לנציגי מחלקת התרגום מסמך מדיני שאנחנו העיתונאים היינו מוכנים לעשות הכל כדי לקבל לידינו. את הספר שהכנתי לטיסה השאלתי למרית, מזכירתו המיתולוגית של ראש הממשלה, אז אני מנצל את הזמן לכתיבה.
אני מנסה להבין מה מקורו של אותו גוש עמום בבטני שמונע ממני לצפות בסרט בשלווה או ללכת לישון.

על מסכי הטלוויזיה מוקרן הסרט "אושן 12". "תגיד", אני שואל את אחד מיועצי ראש הממשלה שחולף לידי: "רוה"מ רואה את הסרט?", "נראה לך?", הוא צוחק, "אריק הלך לישון", ובדרכו חזרה למחלקה הראשונה שוכח גם הוא להסיט את הווילון. גם כאן לאט לאט כולם פורשים לישון. בני המזל שהגיעו למטוס ראשונים משתרעים על שלושה מושבים, השאר מסתפקים בשניים. דממה במטוסו של ראש הממשלה.

מדוע איני ישן? מדוע אין בי הריגוש, אותה התפעמות קלה המלווה אותך במטוסו של ראש הממשלה גם אחרי שלוש שנים בתפקיד, אותה תחושה נעימה של חשיבות עצמית וגאווה על שהנך חלק מיושבי המטוס הזה?

האמת היא שאני מרגיש בדיוק להפך - מבוכה לא מוסברת. בדרך–כלל נעים מאוד להתהדר בתואר כתב מדיני: הטיסות עם שרון, השרים, השגרירים, אתם יודעים. אבל אם לעצור לרגע ולדון את עצמי ברותחין, הרי שבימים אלה התואר "כתבנו המדיני" שמוצמד לשמי מונח עלי כעול, ונשמע לאוזני כמעט כמו כינוי לא מחמיא. כמו תזכורת שמושמעת בכל מהדורת חדשות כדי שלא נשכח מי כאן "האשם". מי לא ביצע כראוי את תפקידו.

אני הייתי בין אלה שבשנה האחרונה היו אמורים לספר מהי תוכנית ההתנתקות, למה היא נוצרה, איך היא תיושם, ולדון בהבטיה השונים ובתפקודו של ראש הממשלה.

נכשלתי. נכשלנו. ואין הרבה נחמה בכך ששותפי לכישלון הם בכירי הכתבים בישראל שישנים עכשיו כאן לידי. הכישלון כמו נולד מהמטוס הזה - מהערבוב הנעים, אך המסוכן כל–כך, בין פמליית ראש הממשלה לעיתונאים. מכך שכולנו טסים עכשיו כמו משפחה גדולה ומאושרת שמדי פעם אחד מבניה מנסה להעז ולמרוד באבא שרון הגדול רק כדי להרגיש עצמאי. כולנו טסים ביחד כבר שנה וחצי, בערבוב לא נסלח בין עיתונאים לשלטון, לעבר היעד שראש המשפחה הציב - ההתנתקות.

אני חושב שבכל–כך הרבה חניות בינתיים הייתי צריך לרדת מהטיסה הזאת. הרי בין אם אתה מאמין ביעד ובין אם לא - צריך לשאול שאלות.

תחילה לגבי תהליך קבלת ההחלטות: השקר של שרון, שהתחייב לקבל את תוצאות המשאל לגבי ההתנתקות. זו היתה הזירה הדמוקרטית הכמעט יחידה שבה יכלו המתנחלים להיאבק נגד התוכנית שגיבש האיש שבו בחרו לתפקיד כדי שיוציא לפועל אג'נדה שונה לגמרי. אבל כולנו שתקנו כששרון הפסיד במשאל והמשיך לקדם את תוכניתו. שתקנו והמהמנו משהו לא ברור על הליכודניקים שלא מייצגים את העם וכו'. שתקנו כששרון פיטר שרים בממשלה כדי ליצור רוב להתנתקות. נזפנו בבני אלון שלא מיהר להתייצב לקבל את מכתב הפיטורים, אבל את הביקורות של בג"ץ על המהלך הצנענו. שתקנו גם כששרון הקים ממשלה ברוב ערבי, כשחילק שלמונים לחרדים ולשינוי. כשאיים, לחץ ושיחד בג'ובים ח"כים כדי שיתמכו בו. ואיפה היינו כשהתבררו פרשות השחיתות לכאורה של משפחת שרון? האם בשם ההתנתקות מותר גם לעבור על החוק? האם מפני שהתקשורת בכללותה תומכת בתוכנית ההתנתקות מותר לה להעלים עין ממה שלא מתאים למימוש התוכנית של שרון? גם אם זה אומר לאפשר לשרון לפטר ולהיפטר מכל שר, רמטכ"ל וראש שב"כ שלא מסכימים לעמדתו?

נכון, לא רק אנחנו, הכתבים המדיניים, החרשנו. גם הרמטכ"ל, גם ראש השב"כ, גם עמוס גלעד, גם גיורא איילנד (שכתב את התוכנית למרות שהוא לא תומך בה) - כולם הפכו לחלק מהמשפחה שטסה ביחד ולא באמת העזה לפתוח בפומבי את פיה במחאה, מחשש להדחה. גם לשרי הממשלה אפשרנו להצטרף למנזר השתקנים: נתניהו, סילבן שלום ודומיהם, שעד היום לא ממש ברור מה דעתם על התוכנית. כמו בחצר ביזנטית קודמו מקורבי "הבן של" בצבא, בשלטון ובכלכלה - ואנחנו שתקנו. את כל ההחלטות קיבל שרון לבד, ועיקר מתוכן את דעות השרים והמלצות ראשי הצבא. יש בזה אומץ מנהיגותי, אבל כשאין לשרון אפילו מנהל לשכה ושום פורום מקצועי לקבלת החלטות, זה כבר מזכיר סוג אחר של משטר.

"בהליך דורסני שרון פגע אנושות בנורמות הדמוקרטיה הבסיסיות ביותר", זועקים המתנחלים, אבל מובן שקשה להתייחס אליהם ברצינות אחרי התייחסותם שלהם לחוקי הדמוקרטיה שלפתע, בצדקנות ובציניות, הם הפכו לאביריה. גם ברעיון משאל העם זלזלנו רק מפני שתומכיו היו המתנחלים, שלא הדמוקרטיה אלא שמירה על "ארץ הקודש" עמדה לנגד עיניהם. אבל איפה היינו אנחנו - כלבי השמירה? האם מהלך היסטורי וכואב כל–כך צריך להיעשות בכזה אופן?

השאלות הן לא רק ערכיות–דמוקרטיות, הן גם מדיניות–אופרטיביות. נתנו לראש המשפחה לקבוע את סדר–היום שלנו מבלי שבאמת דנו בשאלות החשובות והמשעממות הנוגעות להתנתקות (שם יח"צני שכולנו אימצנו בחום): מה קורה ביום שאחרי ההתנתקות מהרצועה? מי ישלוט בעזה? מה השלב הבא ביהודה ושומרון? האם זה "עזה סוף" או "עזה תחילה"? מה יהיה מעמד השטחים שיפונו? האם הפינוי נחשב בכלל לסוף הכיבוש? מה המשמעות של נסיגה מוחלטת בעזה לקווי 67'? מה יקרה אם אזהרתו של ראש השב"כ תתממש והקסאמים ינחתו באשקלון? למה אין פתרונות דיור למפונים? ובכלל, מה באמת שרון רוצה ומתכנן?

חשוב מזה: בחודשים האחרונים התמקד סדר–היום שלנו כמעט רק בהתנתקות. התעלמנו משינוי לא פחות אסטרטגי שהתחולל באזור - מות ערפאת. מותו של האיש ששרון האשים תמיד כאחראי היחיד (והלא רלבנטי) להעדר רגיעה במזרח התיכון. לכאורה מות ערפאת אמור היה לשנות הכל ולאפשר חזרה לתהליך מדיני. בזמנו טען שרון בעצמו שאם יהיה פרטנר, הוא יגנוז את ההתנתקות ויבצע את מפת הדרכים; אבל כשם ששרון התעלם ממות ערפאת, גם אנחנו די התעלמנו ובינתיים החמאס הולך ומתחזק.

כולנו ישנים כאן במטוס ראש הממשלה, כשמבעד לווילון הפתוח למחצה ניתן לראות דיילת מוזגת משקה לשרון.

ההיסטוריה, בניגוד לביטוי המקובל, לא תשפוט; היא תשכח. יש לה נאשמים הרבה יותר משמעותיים ממני. לכן עלי לשפוט את עצמי. נכון, יחד עם עמיתי מהתקשורת עסקנו ברבות מהשאלות ודנו במרבית הנושאים. אני יכול בקלות להמשיך להסתתר מאחורי גבם הרחב והמנוסה של עמיתי, אולם במבט כולל על התהליך אני חש שנכשלתי. היה עלי לעשות יותר. נכשלתי וכעת אני מבצע את שלב ההתנקות מההתנתקות. הרי בדברים שאני כותב עכשיו אני מנסה בעיקר לנקות את מצפוני.
נכשלנו בתפקידנו. התפעמנו כל–כך מהעובדה ששרון, אבי ההתנחלויות, מעצב את גבולות המדינה תוך פינוי תומכיו ההיסטוריים מעזה, עד שמרוב התפעמות שכחנו שהווילון בין העיתונאים לראש הממשלה אמור להיות סגור.

מי בכלל שמע על העתונאי הזניח הזה .