|
05-06-2014, 20:12
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
עוד כתבה על הפשיטה על דהר אל-בורג'
הלוחם שעשה חיים משוגעים\ מאת אביחי בקר
סרן ניר זהבי התגרה תמיד בממסד הצבאי, אך גם קשר בו את גורלו
ניר זהבי - 21 שנה למותו - היה הבכור מבין ארבעת ילדיהם של אילנה וצ'וצ'יק (אברהם). הוא היה פרא שובה לב ובחור עם שיגעונות, שאיפיינו בעיקר את שירותו הצבאי. הוא נולד בקיבוץ האון, גדל בחדרה בשכונת בית אליעזר, למד בחיפה, ונהרג בדהר אל-בורג' לפני שמלאו לו 23. סרן זהבי נקבר בהר הרצל בירושלים. בבית הספר היסודי הוא היה אימת המורים. לצד התעודות המצוינות שקיבל, הוא היה גם אלוף המעללים. עונשים בנוסח לכתוב אלף פעם "אין להפריע בזמן השיעור" היו עניין שבשגרה. למרות זאת, תמיד סלחו לו. היה ברור שהוא חף מכל זדון. לקראת התיכון, ההורים הבינו שהם חייבים למלט אותו לפנימייה הצבאית בחיפה. שם, הם חשבו, ילמדו את הילד משמעת מהי. בפנימייה הוא המשיך לתת דרור לאנרגיות. הוא היה מהדמויות המובילות במחזור: פה גדול, שחצן וחוצפן, שנון, פזיז, מהיר להתכתש, כריזמטי וקפריזי. הוא היה מנהיג חברתי ואהוב הבנות. שאיפתו בחיים, כך כתב בספר הבוגרים, היא להיות סופר קרבי. הוא וחבריו התגייסו בנובמבר 73'. כשנהרג בתאונה הראשון שבהם, יחזקאל עזורי, החבורה נטעה לזכרו חורשה ליד קיבוץ גזית. "אנחנו עוד נפריח את השממה", זרק זהבי בדיחה מקאברית.
הוא התגייס לצנחנים, לגדוד 890, לפלוגה שלחמה במלחמת יום כיפור בחווה הסינית. זהבי, שלא היה שותף להיסטוריה שלהם, יישר אתם קו יחסית בקלות. לפני שיצא לקורס קצינים זומן לראיון אצל המג"ד. זה נתן לו לחכות שעתיים, ולזהבי נמאס. "שיחכה לי בסיבוב", אמר, ארז את חפציו ונסע לקורס קצינים בלי שפגש במג"ד. גם בבה"ד 1 עשה רעש וצלצולים. "כמה שאתה קטן, אנחנו נקצר אותך בראש", הוזהר הסורר על ידי הסגל, אבל זהבי לא הוריד ווליום. בגמר הקורס הוא קיבל ציון א-ב (הציון הגבוה ביותר) במנהיגות, בתפישה טקטית, בידיעת החומר ובכושר גופני. לא כך במשמעת. כפסע היה בינו לסילוק. באחד ממעשי השטויות שלו שילשל בחבלים מקומה רביעית מכשיר קשר, כדי לחסוך בצורך לרדת למסדר עם המכשיר על הגב. המכשיר נפל ולרוע מזלו התנפץ לרגלי המג"ד. בו במקום העלו את זהבי למפקד בית הספר, להליך הדחה. בסופו של דבר הוחלט שהוא יופיע למסדר הסיום כרגיל, יקבל את הדרגה, אבל בהתפזר הטקס יובל לכלא 6. מבחינתו של זהבי זה היה סידור הוגן. כשגמר לרצות את העונש, חזר לבה"ד 1 להיות מד"כ (מדריך כלואים). התחנה הבאה היתה יחידת ה"עורב" של חטיבת הצנחנים. הוא היה בצוות הקמתה. באחד הדיונים אצל המח"ט אז, מתן וילנאי, פרץ ביניהם ויכוח מהותי. "היית מת", פלט זהבי בתגובה להחלטה שלא הסכים לה. הנוכחים נדהמו, הם היו בטוחים שזהבי, במקרה הטוב, ייזרק מהחטיבה. לתדהמתם, וילנאי שינה את עמדתו וקיבל את זו של המ"מ שלא ידע מורא מהו. בוטה ככל שהיה, הממונים עליו השכילו לזהות בו את הרעננות ואת פרץ הנעורים שבז לגבולות ולמוסכמות. הוא הילך עליהם קסם בנחרצות שלו, בשבילם הוא היה השתקפות כל מה שהם לא, או מה שהם היו בעבר. המוטיווציה שלו היתה אדירה, אולי אדירה מדי, והוא תמיד שאף למצוינות. עם זאת, האווירה שיצר היתה מופקרת. היו מקרים שבסגל שלו, סתם כשעשוע, אנשים דרכו רובים זה לעבר זה.
בתרגילים הוא דימה לחיילים שדה קרב באמצעות ירי בסמוך להם. פעם אחת זה עלה לו בפצוע וזהבי הורחק לכלא, בשנית. וכך אצל זהבי משפט רדף משפט (באחד המקרים, למשל, הוא ירה במכסה מנוע של רכב צבאי שעיצבן אותו). למרות הכל, הושאר בצנחנים ועלה עם גדוד 202 לתעסוקה מבצעית בגזרת החרמון. פעם אחת הגדיש את הסאה: "אתם מביישים את הברזלים שעליכם", אמר למפקדיו, בעקבות נזיפה שקיבל. ממקום התעסוקה המבצעית נסע לביתו, "תקראו לי רק אם יהיה משהו מעניין", אמר. בצנחנים לא רצו לשמוע עליו יותר והוא נשלח להיות קצין מבצעים בחטיבת הבקעה. שם הוא נרגע. זו היתה תקופתו הצבאית היפה ביותר והוא הרגיש כמלך הבקעה. כדי להתמנות למפקד פלוגה, הוא נענה להצעה לעבור ליחידת "שקד". אך הוא לא האריך ימים בתפקידו - הפעם שלא באשמתו - כי היחידה פורקה. זהבי חזר לצנחנים כמפקד פלוגה בגדוד 50. במבצע ליטני פעל באזור ראס אל-נקורה. מדי פעם חזר לסורו: כשזיהה, למשל, באחד הכפרים, משקיף או"ם צרפתי המנסה לבזוז רכוש נטוש, הוא הרקיד אותו באמצעות ירי לימינו ולשמאלו. אחרי מבצע ליטני, בהמתנה לקידום, נענתה בקשתו לצאת לחופשה אצל הוריו ששהו באותה תקופה במרסיי. לפני שחזר אמר לו אביו: "אתה ניר, רק אל תמות לי בשביל בגין". חמישה ימים אחר כך, מדרום לצידון, בפשיטה על בסיס ימי של ארגון "ספטמבר השחור", נהרגו סרן יפתח עיין וסרן ניר זהבי, שניהם מאותו מחזור בפנימייה הצבאית. על הפעולה בדהר אל-בורג', מבצע "שלכת", שבו השתתף כוח משולב של צנחנים ושייטת 13, פיקד אמנון ליפקין, אז אל"מ, מח"ט הצנחנים. משפחת זהבי שומרת אתו על קשר הדוק. כשרצו לפטר את צ'וצ'יק מעבודתו בביטוח הלאומי, התערבות טלפונית של הרמטכ"ל הביאה לביטול הגזירה.
"אני לא יודע איך", מספר האב, "אבל הרבה לפני שקרה לנו האסון, תמיד כשהייתי נוהג במכונית, היה תוקף אותי מין חיזיון כזה שבו ניר בני שוכב ביני לבין השמשה הקדמית, כשהוא מת. תמיד חששתי לניר". "אני נדהם", אומר האב צ'וצ'יק, "כשאני צופה בטלוויזיה איך הורים שכולים ריים עומדים זקופים מול המצלמות, דקות אחדות בלבד אחרי שניחתה עליהם המכה, ומספרים בשטף מי היה בנם. זה לחלוטין לא מובן לי". הוא, אף שעבר כבר דור, פשוט לא מסוגל. כשהוזמן באחד מימי הזיכרון האחרונים ליומן הצהריים של "קול ישראל", כדי לספר בשידור חי על החיים בלי ניר, הוא לקח כדור הרגעה. אבל אפילו זה לא סייע לו. מול המיקרופון נשבר, בלי שהספיק לומר מלה. מדי אוקטובר, ביום ההולדת של ניר זהבי, באים אל ההורים החברים מהפנימייה ארוחה שכבר היתה למסורת. כל שנה נערך מרוץ מסורתי לזכרו בשכונת נעוריו, בית אליעזר. ליד מושב שתולה הוקם חניון פעיל המנציח את זהבי ואת יפתח עיין. "אני רוצה שכולם יידעו מי היה ניר", מודה צ'וצ'יק במידה מסוימת של כפייתיות. עד שיצא ספר הזיכרון הוא הסתובב תמיד צמוד לשתי מזוודות שבהן היה כל חומר הגלם שנאסף. עשר שנים הוא התנהל כך. היעד העיקרי של מבצע "שלכת" היה בית דו קומתי. זהבי היה ראשון בחוליה הקדמית של הכוח שעליו פיקד מפקד גדוד 50, סא"ל יאיר רפאלי. הוא זרק רימון לעבר החלון, אלא שזה נהדף על ידי הסבכה. אש ממרפסת הבית עיכבה את ההתקדמות. זהבי כמוביל טיפס דרך גרם המדרגות החיצוני. לפני שהגיע לקומה השנייה נפגע מצרור יריות וכנראה נהרג במקום. ללוחם שאחריו היה מעצור בנשק, השלישי עקף אותו ונפצע קל, הרביעי יפתח עיין נהרג וגופתו פונתה מיד. באותו רגע אירע פיצוץ. בין הריסות המבנה נמצאה לאחר מכן גופתו של זהבי. תהליך חילוצו היה מסובך. "אני לא מחפש אשמים, לא חופר, אין לי כעס על אף אחד. למרות שיש הרבה שאלות פתוחות, למה נהגו כך ולא אחרת, הדברים האלה פשוט לא מעסיקים אותי", אומר צ'וצ'יק.
צ'וצי'ק זהבי מאוד נחרץ באשר לתגובותיהן של משפחות שכולות כלפי רשויות המדינה. הוא רואה בזאת "השתלטות הרסנית שמניעיה הם נקמה. גם אנחנו לא נעשינו בריאים ועשירים מאז שניר נהרג. אני גם מתנגד חריף לשימוש שנעשה במשפחות שכולות לצרכים פוליטיים, לא משנה מאיזה צד של המפה. למרות שאני חושב שהגיעה השעה לצאת מרצועת הביטחון, לדעה שלי אין שום עדיפות בוויכוח הציבורי". זהבי האב חיבר נוסח יזכור משלו: הקדיש שלו נקרא בעברית, ולא כפי שנהוג ארמית. הוא שואף לגבש טקס שיהיה חילוני למהדרין, שחזן צבאי לא ידרוך במקום. בכל אזכרה משפחתו של ניר משמיעה מעל הקבר קטע שחיבר אחד מבני המשפחה. אלף שקל על כל מלה, מהחמישית ואילך, הבטיח פעם האב לבתו הצעירה שרון בתנאי שתקרא דברים שחיברה. היא התמוטטה במלה השלישית. שרון היתה בת שש כשניר נהרג. לימים, כשהתגייסה, הלכה לצנחנים לגדוד "פתן" שאימץ לו את מורשת גדוד 50 ההיסטורי. "חשבתי שאם אשרת בצנחנים כמוך זה יעזור לי להתגבר, אבל מתברר שטעיתי", כתבה רשימה לאח שלא הכירה. "בגדוד לא הפסקתי לדמיין אותך... תמיד שאלתי את עצמי איך אתה היית נוהג... יש מי שדואג שכמעט כל חודש נבלה בהלוויה של מישהו, או שנבקר בבית חולים", כתבה לו על המציאות בלבנון שבעצם לא ממש השתנתה מאז ועד עתה. ("הארץ", 20.04.1999)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|