 |
25-06-2005, 13:00
|
|
|
|
חבר מתאריך: 08.11.02
הודעות: 32,894
|
|
|
...
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי tacc שמתחילה ב "ביילין טרפד מבצע צה"ל; העביר מידע מקדים לאמריקאים"
יד קלה על הבומרנג
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makorrishon.net/images/article/line_for_article.jpg]
בספרם המדובר של עפר שלח ורביב דרוקר, הגיבורים הרעים הם לא רק שרון המתנתק אלא גם קברניטי המלחמה בטרור, והגיבורים הטובים הם ערפאת ואלופי ה"הכלה". אם יש בספר אקדח מעשן של ממש, הוא מסתתר דווקא בחפציו של יוסי ביילין
מאת:אמנון לורד 24 ביוני 2005, י"ז בסיון תשס"ה
בעמוד 273 בספרם של עפר שלח ורביב דרוקר מופיעה לטעמי פיסת המידע המקורית והחשובה ביותר. המחברים מתארים שם את מגעיה התכופים של חבורת יוסי ביילין עם גורמים חיצוניים – האירופים, האמריקנים והפלשתינים. "בקיץ 2003", נכתב בהערת שוליים בתחתית העמוד, "גילו חלק מאנשי 'הקרן לשיתוף פעולה כלכלי', בראשות ביילין, שאלוף פיקוד הדרום מתכנן מבצע מסיבי לחיסול ומעצר 25 ראשי חמאס בכירים ברצועת עזה. המידע הועבר לאמריקנים והמבצע טורפד".
המחברים אינם מחווים דעה על המעשה, אם כי הם טורחים לפרט את התרחשותו. מדובר בפעולה של ריגול ובגידה לכאורה. בנורמות שהשתררו בישראל אין לצפות לפעולה מצד רשויות אכיפת החוק, אבל מעניין לעקוב אם בתנועת יח"ד-מרצ תתגבש תביעה להדיח את היושב-ראש מתפקידיו.
בראיון בגלי צה"ל השתמש עפר שלח בביטוי "אקדח מעשן" לגבי התנהלות אריאל שרון ואנשיו במקבילית של שחיתות-התנתקות. הגילוי לגבי ביילין הוא אקדח מעשן. אבל, כפי שציין שלח, דווקא בכל הסאגה של מערכת קבלת ההחלטות בעניין ההתנתקות לא נמצא אקדח מעשן. הם מוכיחים בצורה אמינה וברורה שיש קשר בין עומק החקירה להיקף העקירה, אבל זהו קשר של אסטרטגיית הישרדות פוליטית מתוך קריאה נכונה של המפה החברתית-פוליטית בישראל. אנשיו של אריאל שרון והוא עצמו הבינו שיוזמת ההתנתקות, אם תשווק נכון, תיצור מומנטום ציבורי "שישכיח הכל", ויגרוף את מעצבי דעת הקהל יחד עם כוחות פוליטיים רבי עוצמה. הם מאשרים את התזה שפרס ח"כ צבי הנדל בשנה וחצי האחרונות, לפיה שרון ייתפס על ידי הגורמים הקובעים בציבוריות הישראלית כמנהיג במלחמה שאין לדקדק בשחיתויותיו, בפגמיו, בדרכיו הפוליטיות הנלוזות. האתרוג הזה התברר כיקר יותר מהדמוקרטיה.
אבל לא קיים בהתרחשות הזאת משהו שהוא בגדר קשירת קשר בין גורמים במערכת אכיפת החוק לבין שרון בנוסח של "התנתקות תמורת אי הגשת כתב אישום". היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז נימק בראיון שערכנו איתו השבוע בצורה משכנעת את חוסר התוחלת במציאת קשר בין המינוי שלו לבין הציפייה ממנו כביכול שלא יגיש כתב אישום. הוא הזכיר כי הוא היועץ המשפטי הראשון שנבחר למעשה על ידי ועדה בראשות שופט עליון בדימוס, וכי לא ניתן היה לבצע עסקה כזאת.
אבל דווקא הגרסה הפרטנית שמביאים שלח ודרוקר לגבי התהליך שהביא את שרון להתנתקות עשויה להביא לשתי מסקנות שונות מזו שעולה כמובנת מאליה בספר.
אחת, אין ספק שנוח היום לשרון להטיל חלק גדול מהאחריות למהלך על כתפי "האנשים הרעים" – בבחינת, זה לא אני, זאת עדנה ארבל. זה לא אני, זה דובי ויסגלס. זה לא אני, זה הבוגדנות של יוסי ביילין והשמאל. כיוון שהישרדותו נחשבה בעיניו כמו בעיני כל ראש ממשלה אחר כמשולבת באינטרס הלאומי, והחברה הישראלית בנויה כפי שהיא בנויה – לא נותרה בידו ברירה אלא לשחרר מטענים עודפים כדי לצוף באוויר.
שתיים, כל הלחצים האלה בסופו של דבר תיעלו את שרון לערוץ מחשבתי מדיני שהוא נמצא בו כבר כמה שנים טובות, לפחות מאז הסכמי וואי אם לא מוקדם יותר – מאז מלחמת המפרץ הראשונה. שרון מדבר על רצף טריטוריאלי ועל מדינה ערבית לפחות מאז שימש שר החוץ, ואף לפני זה. הוא דן על כך עם אבו-מאזן עצמו באותה תקופה ועם אבו-עלא. נראה שמערכת הלחצים שפעלה עליו בשנת 2003 גרמה לו להבין שזה עכשיו או לעולם לא.
השפויים והמשתוללים
הספר, אף שהוא מעניין ומרתק, מצטרף לשני ספרים קודמים מאותו ז'אנר, 'והרשות נתונה' של רונן ברגמן ו'המלחמה השביעית' של אבי יששכרוף ועמוס הראל. יש בו פיסות מידע חשובות אך הוא מייצג את מגבלותיהם של העיתונאים-הפרשנים הבכירים בתקשורת הישראלית. אצל שלח ודרוקר זה בולט במיוחד, כיוון שהם מנסים גם בצורה דעתנית מאוד להגדיר את הנרטיב של ארבע וחצי שנות מלחמת הטרור. יש להם דעות נחרצות על הטובים והרעים, מי התחיל ומי המשיך. ואכן התזה של עפר שלח היא שאפשר היה למנוע את המלחמה הזאת ולאחר שפרצה לקצר אותה בהרבה. אבל איך?
קיים למשל הנרטיב של ארי שביט, שאמר למאיר עוזיאל בראיון המתפרסם היום ב'דיוקן': "להפתעתי הגמורה, החברה הישראלית הוכיחה במלחמה הזו נחישות וכוח עמידה שקט, לא מתלהם, בלי חצוצרות. זו הבשורה האדירה בעיני: הציבור הישראלי. הוא בסופו של דבר מי שניצח במלחמה הזו... תאר לך ששכונה של פריז היתה נמצאת תחת אש 9 חודשים. היתה אז מתפתחת אחת משתי תופעות ואולי שתיהן: תבוסתנות וקיצוניות. או שבורחים, או שממהרים להרוג. והדבר המאוד מרשים בעמידה השקטה של גילה הוא שלא היה זה ולא זה. השלב הראשון הוא שעמדנו במתקפה. והשלב השני שנולדה מכך איזו ישראליות של מציאות".
אצל שלח ודרוקר לא תמצאו דבר מכל זה. יש יותר מקורטוב של הקלת ראש וציניות בטון שבו נכתב 'בומרנג', ולמרבה ההפתעה יאסר ערפאת יוצא אצלם כמעט בתור האיש הטוב במלחמה. תומכי העניין הפלשתיני כמו רוב מאלי וחוסיין אגא השקיעו מאמץ תחקירי ואינטלקטואלי אדיר כדי להעביר את נטל האשמה בעניין כישלון קמפ-דיוויד ופרוץ המלחמה משכמו של יאסר ערפאת לכתפיו של אהוד ברק. חבל על המאמץ שלהם. שלח ודרוקר עושים זאת בקלי קלות. וזה לא משכנע. כשפורצת מתקפת הטרור, האשם הראשי הוא אריאל שרון שעלה על הר הבית, והמחברים סופרים את הקליעים שצה"ל ירה בשבועות הראשונים של ההתפרעויות. מבחינתם, היתה "השתוללות של הצבא". התגובות היו "פראיות". הרמטכ"ל "קנאי".
חיסולו של ת'אבת ת'אבת זוכה אצלם לתיאור נרגש ומפורט יותר מכל מעשה טבח שביצעו הערבים. ניכר שזהו בעיקר ספרם של הלוזרים. יש מספיק קצינים בכירים בצמרת צה"ל שמחדליהם הצבאיים בראשית המתקפה, לאורך שנתיים כמעט, גרמו להתעצמות המלחמה. הללו היו כנראה ספקי חומר נדיבים למחברי הספר. המחברים מתארים את האלוף יצחק איתן ובני גנץ, שייזכרו בתולדות המלחמה כפי שזוכרים את גורודיש ואת אלי זעירא ממלחמת יום כיפור, בתור אנשים חושבים ורגישים שהתנהלו בשפיות כשהם מוקפים במערכת מטורפת, "משתוללת", מלאה באנשים רעים כמו שאול מופז, בוגי יעלון, גל הירש, דורון אלמוג ואחרים.
לגבי עפר שלח ניכר ליקוי שאיננו מתאים לעיתונאי אינטלקטואל כמוהו. הוא חוקר בעניין אובססיבי את צה"ל פנימה, וכנראה לא השקיע מאמץ בלימוד האסטרטגיה ושיטות הלוחמה של הצד הפלשתיני. הוא עצמו לא היה מתייחס ברצינות לפרשן כדורסל שמנתח את שיטות המשחק והמערך של קבוצה כלשהי בלי להציב אותן ביחס לשיטות, לשחקנים, ולמערך של קבוצת היריב. ושלח לא למד את אסטרטגיית המלחמה העממית של אש"ף ולא העמיק ברקורד של הקבוצה היריבה.
התמונה שהספר מצייר לגבי מנגנון הטרור שנוצר בשטחי הרשות הפלשתינית היא חסרת היגיון. המחברים עמלים ללא לאות לנתק את ערפאת מקשר ישיר לפיגועי הטרור, ומאשימים את מופז שפיברק קשר כזה. אם לערפאת אין כל קשר לטרור, איך נוצר פס הייצור הרצחני הזה מאז כניסת כוחות אש"ף לשטחים לפני 11 שנים?
בוגי יעלון מתואר בספר כמי שתבע להתייחס לכל אנשי הרשות הקשורים לטרור כפי שהתייחסו לראשי המשטר הנאצי, וזה מפתח להבנת הקשר בין מנהיגותו של ערפאת לטרור. הכוחות שבנה הנאציזם ושחרר לפעולה לא חיכו להוראת הפיהרר. כפי שמנתח איאן קרשאו, הם "כיוונו לדעת הפיהרר". כך גם הטרוריסטים של ערפאת. הם לא היו זקוקים להוראות, אף שיש מספיק תיעוד לקשר בין המוקטעה לטרור. הם כיוונו לדעת הראיס. ערפאת הקים במו ידיו את מנגנון הרצח של התנזים.
כך שיותר משסיפור המלחמה ששלח ודרוקר מביאים הוא אלטרנטיבי, הוא פשוט נועד לטשטש, לערפל, לעוות את הראייה.
שר או צר
הפתרון למלכוד שנתניהו נתון בו הוא השתלבות בלחץ הציבורי הגובר נגד ההתנתקות
בשבועות הקרובים אנחנו נראה שוב כמו בסרט מואץ את כל התהליכים הפוליטיים שהתנהלו בישראל עד לקבלת חוק פינוי-פיצוי. מה שלקח בסרט הקודם שנה שלמה, יתרחש עכשיו בפרק זמן של שבועיים או שלושה. באוויר עומדת עלייה בהתנגדות הציבורית לנסיגה ולפינוי. הסיבה הראשונה היא הצלחתו הזוחלת והבלתי צפויה של מסע הצבע הכתום. מעולם לא צמחה בישראל תנועת התנגדות עממית אותנטית ברוח שורשי העשב כמו זו שנראית בימים אלה בחוצות הארץ. אנשים פשוטים מסמנים על המוניות שלהם, על מכוניותיהם הפרטיות ועל פרקי ידיהם את התנגדותם למשטר ההתנתקות בדרך הפשוטה ביותר: סרט כתום.
לזה לא נמצא בינתיים פתרון מצד רשויות האכיפה. האם לאסור את הצבע הכתום עד יעבור זעם? פה ושם ניכר בלבול, שלא לומר טירוף מערכות, כאשר צמיד כתום על היד מתפרש על ידי חכמי משפט במדי שוטרים כהפגנה בלתי חוקית. הרי אותם אלמונים שנכנסים עם הצמיד למוסדות רשמיים או למקומות ציבוריים או סתם מסתובבים איתו ברחוב לא ביקשו אישור להפגנה שלהם מהמשטרה, וכתוצאה מכך גם לא ניתן אישור כזה. אז מה עושים. מתקבל הרושם שאכן יש פה חוק, שלצורך אכיפתו ייאלץ המשטר בקרוב לבצע גיוס כוחות כללי של צה"ל וכל כוחות הביטחון. אמר לי יוסי בלום-הלוי: הלוואי שסדר הכוחות שעומד לצורך מבצע ההתנתקות היה עומד לרשות האלוף אריאל שרון במבצע צליחת התעלה ב-73'.
הסיבה השנייה לעליית ההתנגדות היא התחדשותה ההדרגתית של מלחמת הטרור. שר האוצר בנימין נתניהו כבר עמד על הלך הרוחות הזה. הוא הודיע השבוע כי לדעתו, על רקע התחדשות הטרור, לא רק שצריך לשקול את דחיית ההתנתקות אלא גם יש לבטלה. בסבב ההצבעה האחרון בממשלה לאישור תחילת הפינוי, הוא יצביע נגד. אז זה חלק אחד של ההקרנה החוזרת. החלק השני הוא יוזמת החקיקה לדחיית ההתנתקות בשנה, שאותה מובילים נאמני הליכוד בראשותו של עוזי לנדאו. וכמו בעבר, כל העיניים תהיינה נשואות אל נתניהו. הלחצים עליו גוברים כבר עכשיו – שיצטרף ליוזמת החוק. אבל עמדתו של נתניהו כבר בשלב ההתחלתי הזה היא שהוא לא יוכל לשבור את קוד הממלכתיות ולהצביע בכנסת בניגוד להחלטות הממשלה.
הסיבה האמיתית למה הוא טרח השבוע להבהיר, בנוסף לכוונתו להצביע נגד, כי בכל מקרה הוא יישאר שר האוצר בממשלה – היא מצב הכלכלה הישראלית. יש היום יותר מבעבר תלות בין יציבות הכלכלה במגמה החיובית שבו היא נמצאת לבין הזהות המוחלטת שקיימת בין הכלכלה לבין שר האוצר נתניהו. הוא הפך לפניה של הכלכלה. הליכתו מהתפקיד, או חוסר בהירות לגבי עתידו, ייצרו אי ודאות בעיני כל השחקנים המעורבים בכלכלה, כולל גורמי חוץ, והיציבות הקיימת תתערער.
המצב הזה מהווה בסיס כוח איתן לנתניהו בכל התפתחות פוליטית שתתרחש מעכשיו ועד 15 באוגוסט, מועד תחילת הפינוי. אם שרון יפטר את נתניהו בעקבות הצבעה בכנסת בעד החוק החדש לדחיית ההתנתקות, זה יתבצע בידיעה של ראש הממשלה כי בכך הוא פוגע בכלכלה הישראלית. התקשורת והשמאל מצידם יטילו את האשמה על נתניהו, שלא הותיר כביכול ברירה בידי ראש הממשלה אלא לפטרו.
נראה שמה שנשאר לנתניהו לעשות במקביל להרצת החוק הוא פשוט להגביר את הלחץ בדעת הקהל נגד ההתנתקות ולטובת מהלכים שיקפיאו את ביצוע הנסיגה. כרגע יש רוח גבית לעמדה כזאת. במקביל, נתניהו כבר ממצב את עצמו ליום שאחרי, שהוא למעשה יום הבחירות או היום שלפני יום הבחירות. בהתבטאויות שלו הוא מקפיד לומר שנסיגה מחבל עזה היא דבר שיקרה, אבל ישראל חייבת לגבות עבור הנסיגה הזאת תשלום אסטרטגי גבוה.
amnonl@makorrishon.co.il
_____________________________________
חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.
|
|
ראשי
צ'אט
משנת 1999
מצב כלאיים
