שמות הילדים שגדלו בהתנחלויות מבטאים את השקפת העולם של הוריהם: יותר יהודית משל החילונים, יותר ישראלית משל החרדים

בדלפק המרכזי חילקו שלשום תיקים לכל אורח שהוזמן לקונגרס היהודי ה-14 בירושלים. לפני עשרה חודשים, טוענים מארגני האירוע, כשהם הזמינו את התיקים, לא שיערו איזו משמעות תוססת תהיה לכל חצאית, ארנק, ואפילו קישוט זעיר על שביס או מטפחת לצוואר. והנה, כמעט כל התיקים שהגיעו היו כתומים ורק מי שביקש במיוחד קיבל תיק לבן. שלא ייווצר, חס וחלילה, הרושם שמארגני הקונגרס זממו מחאה כתומה.

גם חוקרת הלשון עפרה-מלכה בירנבוים מאוניברסיטת בר-אילן ביקשה להדגיש שהיא מדברת כאיש מדע. לא כנציגה של צבע. ואף על פי כן, המחקר שלה, שנעשה בהדרכתו של הפרופ' אהרן דמסקי, הצליח - בהיותו עבודת שדה מובהקת (בניגוד למחקרי שמות רבים אחרים, מעניינים וחשובים ככל שיהיו, שהוצגו בקונגרס) - להתחבר באופן חי ומיידי להתרחשות החברתית-התרבותית שמחוץ לאקדמיה.

בירנבוים בדקה 1,000 שמות של בנים ובנות בשלוש התנחלויות בשומרון, שאוכלוסייתן הומוגנית (למשתתפים במחקר הובטח שזהות היישובים לא תיחשף): לא חרד"לית קיצונית, אך כולה דתית מן הסוג המכונה בשנים האחרונות "אמונית". ההורים קיבלו טופס, שהיה עליהם למלא. את בירנבוים לא עניין רק מקור השם. היה חשוב לה לדעת בדיוק למה ההורים בחרו דווקא בשם הזה, ויותר מכך, מה המשמעות המיוחדת שהם רואים בשם שנתנו.

העניין הזה נראה פשוט, אבל הוא בהחלט לא מובן מאליו. מחקר שמות הוא עניין עמוק הרבה יותר ממה שהוא נראה. בעצם, הוא דומה לכל פיענוח של טקסט תרבותי. אצל היהודים, עם ההיסטוריה המסובכת שלהם, והישראלים, שממשיכים את ההיסטוריה הזאת אבל ערכו בה שינויים מפליגים, מדובר בטקסט רב-שכבתי, ששורשיו עמוקים ומשתרגים.

אין שמות סתם

לכל ישראלי ברור, למשל, שבחברה החרדית ממשיכים עד עצם היום הזה לקרוא לבנים משה ואברהם, ולבנות רבקה ואסתר. הכל מכירים את הסיפור של שינוי השמות בפלסטינה א"י ואחר כך במדינת ישראל, שדווקא מרצים מחו"ל דיווחו עליו השבוע בקונגרס: רוזה הפכה לשושנה, פייגה לציפורה, אייזן לברזילי ומזרחי לקדמי. כל מי שחי כאן גם מכיר היטב את האופנות המתחלפות בשמות הילדים, שהגיעו עד אבסורד כשבגנים כותבים על עוגת יום ההולדת טל (או ספיר, או נעם) הבן וטל (או הנ"ל) הבת. שלא לדבר על דון, שון ונטלי.

כל התופעות האלה עונות על צרכים מוכרים - השתלבות בחברת הגירה, יישור קו עם אידיאולוגיה לאומית, או ההיפך, התעקשות על אינדיבידואליות ונטייה אוניברסלית, שתאפשר לילד לבחור בעצמו את זהותו האתנית או המדינית כשיגדל. דרך שמות הילדים ניכרת היטב לא רק הנטייה החברתית השלטת בתקופה שבה הילד נולד, אלא גם השקפת העולם של הוריו. אפשר היה להניח שבהתנחלויות, ההשתקפות הזאת תבלוט יותר.

אפשר היה להניח גם, בעקבות המחקרים שנעשו בישראל עד היום, שלדתיות, כלומר לדבקות בדרך החיים המסורתית, יהיה ביטוי עז במתן השמות בציבור הזה. הצורך לקרוא, למשל, לבן שנולד בפורים מרדכי, ולילדה אסתר, או למי שנולד בשבת שבתי, ולמי שנולד בסוכות על שם אחד האושפיזין, היה אמור להתגבר על כל נימוק אחר. מחקרים שנערכו מראשית שנות ה-80 ואילך תיארו מציאות שיצרה דיכוטומיה מובהקת, ואפילו ניגוד מובהק, בין הזהות הישראלית החדשה לבין זו היהודית-המסורתית, כפי שהן משתקפות במתן שמות לילדים. ניתן היה לצפות שגם ביישובים שבירנבוים בדקה, יהיו יותר משה וחיים ואסתר, ופחות, נניח, טל ושיר.

בירנבוים מצאה רק 40% שמות מסורתיים, שנדיר למוצאם בחברה החילונית. אלה ענו על הציפייה. אבל מה עם 60 האחוזים הנותרים? ובכן, אלה מתחלקים לחמישה סוגים, שכולם מייצגים את מדרש השמות המתנחלי. כל חמשת הסוגים טעוני משמעות. כולם מבקשים לאחל, לייחל, לטעת תקווה או אמונה ולציין קשר לאידיאל. קיצורו של דבר - בשום מקום כמעט אין שמות סתם. בהתנחלויות על אחת כמה וכמה.

מאורע אקטואלי, הנצחה, או סתם בגלל הצליל

בירנבוים מונה את הסוגים האלה: שמות על שם מאורע אקטואלי, מצב לאומי או אישי (אחדות, אחרי רצח רבין, למשל, או אלישיב, לכבוד העלייה מרוסיה), הנצחת אדם יקר או דמות מופת (למשל אור, על שם כרכי "אורות" של הרב קוק האב), שם המבטא קשר לדת ו/או ללאום (טוהר, אמונה, אוראל), שם בעל משמעות מילולית-תרבותית, ושם שנבחר "בגלל הצליל", אבל פרשנות ההורים יוצקת בו משמעויות נוספות או שונות מן המקובל. השם לבנת, למשל, נבחר משתי הסיבות האחרונות, ומשמעותו הנסתרת קשורה לטוהר וללובן של ערב שבת.

בכל המקרים בחרו ההורים שמות מנימוק יהודי מסורתי, אבל מתוך המאגר הישראלי המחודש. בסוכות לא קראו לילד על שם אושפיזין, אלא טל, בגלל תפילת הטל. בחנוכה לא קראו לבן מתתיהו, כמומלץ במסורת, אלא יאיר, או אורי. לילדה שנולדה במוצאי שבת קראו מוריה, על שם בשמי ההבדלה, לבן שנולד בערב ט' באב אריאל (כינוי מליצי לירושלים ולמזבח), לילד שנולד ביום השואה עמיעד, ולילד שנולד ביום שחרור ירושלים - יש"י (ראשי תיבות של היום).

כדי לטעת תקווה ואמונה בעם קראו לבת עטרת מלכות. כדי להודות לאלוהים על לידה שסוף-סוף התרחשה אחרי קשיים, קראו לבת הודיה, או לבן - מתנאל, או יהודה (במובן התנ"כי המקורי, של הודיה). לא תמיד המשמעות שקופה. לעתים צריך להכיר את המדרש הקשור בשם כדי להבין איפה נעוצים שורשיו. אפרת, למשל, הוא שמה, במדרש, של מרים הנביאה, וכך אפשר לקרוא לילדה על שם סבתה וגם לזכות אותה בשם ישראלי חדש. כך גם ניצן, בקרבת הקשר לסבתא שושנה, הדס בפורים (על שם הדסה, היא אסתר), איתן (שמו המדרשי של אברהם אבינו) ואפילו ברק, על שם ברק בן אבינועם (וכך זכתה גם סבתא דבורה, שנקראה על שם דבורה הנביאה, להנצחה).

ילדים בהתנחלויות נקראים גם על שם מנהיגים דגולים - בעיקר דוד ומשה, הלל ואריה (על שם הרב אריה לוין, רב המחתרות), ובנות על שם נשים דגולות - מישכה, יעל ונעה ועד שירה-נחמה, על שם נחמה ליבוביץ' (פרשנית המקרא). יש ילדים ששמותיהם נגזרו מהתפילה - רנן, או יקהת, ויש על שם חבלי ארץ - בנימין, צבי (לא החיה, ארץ הצבי), תמר (לא הפרי ולא העץ ואפילו לא אחד המינים, אלא שם החיבה לשבת), ינון, על שם המשיח ומוריה על שם ההר הקדוש.

ואם שמות הם טקסט, ולטקסט הזה יש צופן תרבותי, הרי שבירנבוים פיענחה צופן מפתיע למדי. היא עצמה לא חיפשה, אמנם, יותר מהבנה תרבותית-לשונית של קו התפר היהודי-הישראלי, אבל בעצם הימים הכתומים האלה יש למחקר שלה ערך מוסף. אם 60% מהשמות בהתנחלויות ה"ממוצעות" אכן משקפים כמיהה אותנטית לשלב בין המסורת היהודית לבין הנורמה הישראלית, אולי אותם רבנים שמבקשים לגרור את הציבור הזה להתחרדות, להסתגרות בעולם "אמוני" ולהפניית העורף לחברה הישראלית ולמדינה, עשויים למצוא מאחוריהם חיילים מעטים מכפי שנראה עכשיו? אולי בסופו של דבר יתברר שטוהר, טל, אוראל והודיה, יעדיפו להיענות לקריאה הכלל-ישראלית הישנה - ילדים, בואו הביתה, כבר מאוחר?

http://news.walla.co.il/?w=//757180

"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה קורא ציטוטים של אחרים"

(אח של מישהו שהכיר את ג'ון לנון)