בפרשתנו כתוב: "ויסעו ממרה ויבאו אילמה" ,והמפרשים הקדושים פירשו זאת שכאשר אדם נוסע (בורח מתרחק) מהמרה השחורה והעצבות הוא מגיע אילימה. מלשון אלים חזק, דהיינו שמתחזק בעבודת ה’ יתברך, כלומר אם קרה משהו רע בחיים,צריך להתעודד ולהאמין שזה לטובה,ונביא מעשה:
היו היה בערבות סין איש זקן וחכם ולו בן יחיד, יום אחד הגיע אל פתח ביתו של הזקן סוס פראי, בנו של הזקן תפס את הסוס והכניסו לאורווה, אבל הזקן לא היה מאושר. . שאל אותו בנו: "אבא,למה אתה לא שמח? תפסתי את הסוס והכנסתי אותו לאורווה. אתה לא חושב שזה טוב –אנחנו זקוקים לסוס בריא וחזק", הזקן נד בראשו ואמר: "האם זה טוב או רע, זאת נדע רק בעתיד".
למחרת היום ברח הסוס מהאורווה. הבן היה מאוד עצוב, אבל אביו לא אמר דבר. . הבן שאל את הזקן: "אבא ,האם אתה לא חושב שזה נורא שהסוס ברח לנו? היינו זקוקים לו". . הזקן רק נד בראשו ואמר: "האם זה טוב או רע, זאת נדע רק בעתיד".
אחרי שלושה ימים חזר הסוס ואיתו שתי סוסות חדשות. הבן היה מאוד נרגש, והכניסן לאורווה. . אביו לעומת זאת, נותר אדיש. הבן לא יכול היה להבין זאת. "אבא", אמר הבן, "זאת סיבה לשמוח. יש לנו שלושה סוסים עכשיו" . הזקן רק נד בראשו ואמר: "האם זה טוב או רע, זאת נדע רק בעתיד".
בערב הנער היה כבר עייף מטיפול בסוסים, הוא ניסה לאלף את הסוס הפראי, אבל זה בעט בו ושבר את רגלו. . "אבא!" קרא הנער. "שברתי את רגלי. האין זה נורא?" . האב הזקן קיבע את רגלו של בנו ואמר: "האם זה טוב או רע, זאת נדע רק בעתיד".
אחרי מספר שבועות פרצה מלחמה. הגיעו אנשי צבא ולקחו את צעירי הכפר לשמש חיילים בצבא. את הבן של הזקן השאירו מאחור, כיון שרגלו הייתה שבורה. היה קרב נורא וכל צעירי הכפר מתו במלחמה.והזקן רק נד בראשו ואמר: "אין רע בעולם הכל הוא לטובה,כי ה’ הוא טוב ודרך הטוב להיטיב ואם קרה לנו משהו רע בחיים,זה לשם כפרת עוונות שקלקלנו את נשמתנו במעשנו.לכן ייסורין הם כמו ניתוח כנאמר: "הניתוח יכאב אך החולה יבריא" ורק אז נכנס הזקן לשמחה והחל לרקוד

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

" אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים " (לג, א)

* חז"ל תוהים,מה ראתה התורה למנות את ארבעים ושתים התחנות שעברו בהן אבותינו בשנות נדודיהם במדבר?

הסבר מעניין מביא רבי יוסף שאול נתנזון: בפרשת שופטים,מובא האיסור לשוב מצרימה ולהתיישב בה,ככתוב: "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד"(דברים יז,טז).ושמא יעלה על הדעת,שאסור לנו לשוב למצרים בכל דרך שהיא?

לכן מפרטת התורה במדויק כל תחנה שעברו בני ישראל במדבר,כדי להורות לנו שהאיסור בפרשת שופטים חל רק על מי ששב למצרים בדרך שבה עברו אבותינו בשנות נדודיהם במדבר.גישה זו מקובלת על כמה מגדולי הראשונים ,ובניהם רבי משה בן יעקב מקוצ'י,ועליה סמכו רבים וטובים בישראל,ששבו והתיישבו במצרים במרוצת הדורות.
* כשם שמטרת בני ישראל במשך ארבעים שנה הייתה לנחול נחלה בארץ ישראל.עברו הרבה מסעות ומקומות שונים ובכל מקום התנסו בניסיונות אחרים.הם הלכו אחרי ענני הכבוד,לפעמים התקדמו מאוד ואח"כ חנו חניה קצרה ולפעמים הם התקדמו מעט וחנו חניה ארוכה. אך בסופו של דבר הגיעו לנחלה. . וכך אמורה להיות עבודתנו בעולם הזה.כדי לחזור בתשובה צריכים לעלות מעלה מעלה בדרגות היראה. . יש ירידות ויש נפילות. לפעמים אנחנו מתקדמים ולפעמים חונים חניה גדולה ותקועים במקום הרבה זמן. . הכל טוב ויפה בתנאי שלא ניתקע לעד. כי מי שנתקע ונישאר במקום, בסופו של דבר הוא ידרדר אחורה. לכן אנו צריכים ללמוד לקח ממסעי בני ישראל, שתמיד התקדמו והסתכלו מעלה.(הרב ישראל אלפרין).

''אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן'' (לג, א)

מצינו במדרש, כי מכיוון שגאולת-מצרים באה על-ידי בשר-ודם לא יכלה להיות נצחית ומן ההכרח היה שתבאו אחריה גלות אחרת; אולם לעתיד תבוא הגאולה על-ידי השם-יתברך בכבודו ובעצמו, ואז היא תהיה נצחית.

זהו שמרמז הכתוב: ''אלה מסעי בני ישראל'' – לפיכך יהיו ישראל נאלצים לנדוד עוד בגלויות שונות אחרי גאולת-מצרים, משום ''אשר יצאו מארץ מצרים ביד משה ואהרן'' – שנגאלו ממצרים באמצעות בשר-ודם, ולכן אין הגאולה יכולה להיות נצחית.

ואכן, ראשי-התיבות של ''אלה מסעי בני ישראל'' מרמזים על ארבע הגלויות הבאים: אדום, מדי, בבל, יון.

"ויסעו ממרה ויבאו אילמה" (לג, ט)

מספרים על בן מלך אחד, שהיה בעצבות גדולה, וחשב לשלוח יד בנפשו. הלך להתייעץ עם אחד החכמים הגדולים של הממלכה, והוא השיאו עצה להשיג חולצה של אדם שאין לו דאגות ושמח בחלקו. וכשילבש חולצה זו יתרפא. מיד הלך בן המלך והתחיל לחפש נסיכים, רוזנים, מי שמח בחלקו למי אין דאגות?
פעם אחת, יצא בחברת עבדיו כדי לצוד ציד, ובדרכו פגש רועה צאן יושב תחת העץ ומנגן בחלילו, ונראה כאילו אינו מבני עולם הזה. פנה אליו הנסיך ושאל אותו לשמו ולמעשיו, ענה לו אותו רועה צאן, שהוא יוצא בכל בוקר לרעות את צאנו, ויושב לנוח, ולנגן מעט, וכך מבלה הוא את יומו בששון ובשמחה, ולא חסר לו מאומה. . הביט בו הנסיך וראה אותו לבוש בלוי סחבות וגופיה דלה עליו.

שאל בן המלך את רועה הצאן: "האם אתה שמח בחלקך?" ענה לו הרועה: "כן".
המשיך בן המלך לחקרו: "האם אין לך דאגות? " ענה לו הרועה: "אין".
חזר ושאלו: "האם היית מוכן להתחלף איתי ולהיות נסיך?" ענה לו: "לא".

הרהר הנסיך בלבו שהנה זכה סוף סוף ,למצוא אדם ששמח בחלקו, ואינו דואג.
פנה אליו הנסיך ואמר לו, שהוא מבקש ממנו חולצה אחת תמורת תשלום. . ענה לו אותו רועה צאן בפשטות ובתמימות: "אין לי חולצה נוספת". . ילמד אדם ממעשה זה,שלא העושר הוא המביא את האושר,אלא אפילו עני יכול לשמח את עצמו על ידי מה שיש לו.

"ויסעו מקברות התאוה, ויחנו בחצרות" (לג, יז)

"ויסעו מקברות התאוה" - אם רוצה אדם באמת ובתמים להתרחק מן התאוות האורבות לפתחו ולמלט נפשו מהליכה בדרך החטא – האמצעי לכך הוא: "ויחנו בחצרות" – עליו להתהלך כל הימים בהכרה איתנה,שהעולם הזה אינו אלא בבחינת "חצר" ו"פרוזדור",לעומת חיי הנצח המזומנים לו ב"טרקלין" שבעולם הבא. (ר' יצחק מוורקה)

"וישב בה עד מות הכהן הגדול,אשר משח אותו" (לה, כה)

מדובר על רוצח בשגגה,ומקשים על כך בגמרא: וכי הרוצח הוא שמושח את הכוהן הגדול לכהונתו הרמה?
אלא הכוונה,זה הכוהן אשר נמשח בימיו.
ואם כך,נשאלת השאלה,מדוע לא נכתב: "וישב בה עד מות הכוהן הגדול אשר נמשח בשמן הקודש" ?

משיב על כך הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק,בעל "משך חכמה":הכתוב כאן מרמז לדרכי הנהגת העולם על ידי הבורא:שלפעמים מתמנה אדם לכוהן גדול בגלל גורלו של פלוני,שרצח את חבירו בשגגה,שהרי נגזר מן השמיים כמה שנים ישב הרוצח בעיר מקלט,וממילא צריכה ההשגחה העליונה לבחור בכוהן גדול,שהוקצבו לו שנות חיים, כמניין שנות הגלות של הרוצח. בצדק נכתב אפוא בכתוב שלפנינו "וישב בה עד מות הכוהן הגדול,אשר משח אותו" – שבגין דרכי ההשגחה בעולם,הרוצח הוא שגורם למשיחת הכוהן הגדול לתפקידו הרם.

https://2005-uploaded.fresh.co.il/2...04/73479077.doc

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק