 |
31-07-2005, 19:09
|
|
|
|
חבר מתאריך: 20.06.02
הודעות: 1,872
|
|
|
תזכורת לסובלים מאמנזיה
מאחר והרוב כאן צעירים וכנראה לא סובלים מאמנזיה, כדי להשוות את הפוגרומים של אוקטובר להפגנות המתיישבים ותומכיהם, צריך מנה גדושה של צביעות.
הנה תזכורת חלבית של פרעות אוקטובר שלשם שינוי מפרעות אחרות של המוסלמים, אילו נגמרו עם יותר הרוגים מהצד שלהם.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90...7%91%D7%A8_2000
(לא העתקתי את הכל)
מהומות אוקטובר 2000 הם כינוי לגל של מאורעות והפגנות אלימות שפרץ בתחילת אוקטובר 2000 ע"י ערביי ישראל ביחד עם אינתיפאדת אל-אקצא, בהם נהרגו 13 ערבים (12 אזרחים ישראלים, ופלסטיני אחד ששהה באזור) בהם משתתפים בהפגנות, אך גם עוברי אורח, ויהודי אחד שנהרג מאבן שנזרקה על מכוניתו בכביש החוף מגשר ליד ג'יסר א-זרקא.
אירועי אינתיפדת אל אקצא גלשו כבר בימים הראשונים אל תוך ישראל, בעקבות הפגנות הזדהות המוניות שערכו ערביי ישראל. במהלך ההפגנות נחסם כביש ואדי ערה (נחל עירון), והחל יידוי אבנים לעבר כוחות המשטרה. משטרת ישראל ומשמר הגבול הגיבו בירי של קליעי גומי, ובמקרים מסויימים גם ירי אש חיה, לעבר המפגינים. האירועים האלימים, שבהם גם נפצעו אזרחים רבים והושחת רכוש רב (בעיקר בוואדי ערה, בנצרת ונצרת עילית ובטבריה), קיבלו את הכינוי "אירועי אוקטובר".
הנהגת ערביי ישראל דרשה מהממשלה בראשות אהוד ברק להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האירועים, והממשלה אכן הורתה על כך. בראש הוועדה עמד השופט תיאודור אור (לכן כונתה "ועדת אור"). במסקנותיה מתחה הוועדה ביקורת קשה על שרים בממשלה, על קצינים במשטרת ישראל, ועל מנהיגים בציבור הערבי הישראלי. להמלצות הוועדה לא היו השלכות מעשיות מידיות, כיוון שהממשלה ממילא התחלפה, והשרים שעליהם נמתחה הביקורת כבר לא כיהנו. גם הקצינים שספגו את מרב הביקורת פרשו מהמשטרה עוד בטרם פורסמו ההמלצות. עם זאת, הביקורת של הוועדה עוררה כעס רב הן בקרב שרים וחברי כנסת והן בהנהגת הציבור הערבי.
רקע מיידי
במהלך 2000 אירעו מספר אירועים בעלי משמעות והם שהביאו בסופו של דבר למהומות:
- הצבת אנטנות בעוספיה התפתחה ב־14 במרץ להתנגשות אלימה בין התושבים לבין המשטרה.
- ביום האדמה של 2000 - שברובו התנהל בשקט - חדרו צעירים מסכנין לבסיס צבאי ליד עירם וניהלו קרב עם השוטרים שבו. לטענתם מתה תושבת אחת מעירם.
- ב־3 באפריל נערכה הפגנת סטודנטים ערבים באוניברסיטת חיפה, שהתפתחה לעימות אלים בינם לבין סטודנטים יהודים והמשטרה. כמו כן נערכו הפגנות ב־11 וב־12 באפריל באוניברסיטה העברית.
- ביום העצמאות התפתחה הפגנה אלימה נגד השתתפות קבוצה מראשי הרשויות הערביות בטקס עם שר הפנים.
- ביולי נערכה ועידת קמפ דייויד שבה התפוצץ המשא ומתן בין ישראל והפלסטינים.
- חבר הכנסתעזמי בשארה נשא שורה של נאומים מתסיסים, בהם הוא הביע תמיכה בטרור ובנקיטת פעולות אלימות כנגד ישראל. במהלך ביקורו באזכרה לחאפז אל־אסד, הוא נאם ביחד עם מזכ"ל החיזבאללה וקרא להם להמשיך ב"מוקמאה" (פירושה בערבית: "מאבק צבאי") כנגד ישראל. (אישור השתתפותו של אחמד טיבי בבחירות למרות הנאום).
- ב־11 עד ה־14 בספטמבר התחוללו הפגנות (שבשיאן נחסם צומת גולני) סביב סגירת המחצבה של נצרת עילית שרוב עובדיה ערבים.
- ב־15 בספטמבר נערך הכינוס השנתי (המהרג'אן) של התנועה האיסלאמית תחת הכותרת "מסגד אל־אקצא בסכנה". מטרתו הרשמית של הכינוס הייתה להגן על המסגד מפני ממשלת ישראל שלטענתם זממה להרסו.
- במהלך השנה קרו התנגשויות חוזרות ונשנות בין יהודים וערבים סביב המסגד בטבריה.
פריצת האינתיפאדה
ב־25 בספטמבר הכריז אריאל שרון (אז חבר כנסת מהאופוזיציה) על כוונתו לעלות להר הבית ב־28 בספטמבר על מנת לבדוק את השיפוצים שבוצעו ע"י הואקף במתחם. ב־27 החליט מפכ"ל המשטרה כי אין באפשרותו למנוע את הביקור וב־28 ערך אריק שרון ביקור בן שלוש רבעי שעה בהר. הביקור עורר מהומות בהן נפצעים כ־25 פלסטינים ו-28 שוטרים.
ב־29 בספטמבר התדרדר המצב בירושלים, מפקד מחוז ירושלים של המשטרה נפצע בראשו וכתוצאה מההחמרה בעקבות כך נהרגים 7 פלסטינים (5 מהם אנשי המשטרה הפלסטינית) ונפצעים למעלה מ־100.
ב־30 בספטמבר הוכרזה בשטחים שביתה כללית שמהווה את תחילתה הרשמית של אינתיפאדת אל־אקצא. כמו כן נהרג הנער מוחמד אל דורה ליד נצרים, באירוע שהלהיט את הרוחות. במקביל נערכות הפגנות בישובים הערביים בישראל, בהן נזרקות אבנים ונחסמים כבישים לזמנים קצרים. בעקבות האירועים החליטה ועדת המעקב של ערביי ישראל על הכרזת שביתה כללית למחרת.
המאורעות
מאמר ראשי - כרונולוגיה של אירועי אוקטובר 2000
גל ראשון (1 באוקטובר - 3 באוקטובר)
ככלל, האירועים בגל זה היו החריפים ביותר באירועי אוקטובר ולפי מערכת הביטחון הם מהווים את האירועים החמורים ביותר בתחומי מדינת ישראל מאז מלחמת העצמאות.
1 באוקטובר
ההפגנות שהיו בימים הקודמים הפכו ביום זה לאלימות, בין השאר בגלל הכרזת שביתה כללית ע"י ועדת המעקב. למרות שהאירועים התרחשו ביום זה בכל הארץ, הם התמקדו בעיקר בואדי ערה שם נהרגו שני אזרחים באום אל פחם, כמו כן נהרג אזרח נוסף בג'ת.
2 באוקטובר
היום הקשה ביותר של האירועים, ניסיונות הרגעה שונים נכשלו. במהלך היום נהרגו 5 אזרחים: אחד באום אל פחם, שניים באזור התעשיה תרדיון, אחד בנצרת, ואחד בצומת לוטם. כמו כן היה סגור ואדי ערה לתנועה במהלך כל היום.
3 באוקטובר
במהלך יום זה חלה ירידה מסוימת באלימות במרבית המקומות בעקבות פגישתו של אהוד ברק עם ועדת המעקב. עם זאת היו אירועים קשים בכפר מנדא ובכפר קנא שבכל אחד מהם נהרג אזרח אחד.
רגיעה יחסית (4 באוקטובר - 6 באוקטובר)
בעקבות הפגישה בין אהוד ברק וועדת המעקב ביום ה־3 באוקטובר חלה רגיעה בתקופה זו, אולם לא השתרר שקט. המאורעות התחזקו שוב לאחר חטיפת החיילים בהר דוב.
במהלך כל שלושת הימים הללו אירעה דעיכה של האירועים, למרות ההכרזה על יום הזעם הפלסטיני ב־6 באוקטובר.
גל שני (7 באוקטובר - 10 באוקטובר)
גל זה החל להתפתח בעקבות האירועים החמורים (חטיפת החיילים ופינוי קבר יוסף) של ה־7 באוקטובר. בניגוד לאירועים לפני כן הוא עירב באופן פעיל גם את המגזר היהודי.
7 באוקטובר
מרבית היום היה שקט יחסית אולם לקראת הערב, בעקבות האירועים האחרים בגזרות האחרות התחילו האירועים לצבור תאוצה ובפעם הראשונה גם במגזר היהודי. בערב נהרג גם ההרוג היהודי היחידי במהלך האירועים.
8 באוקטובר
התנגשויות חריפות בין יהודים וערבים במהלך כל היום הזה, תוך פגיעה גם במשטרה. האירועים החמורים ביותר היו בגבול שבין נצרת לבין נצרת עלית ובמהלכם נהרגו שני אזרחים.
9 באוקטובר
האירועים התמקדו ביום זה במגזר היהודי אולם גם במגזר הערבי לא היה שקט, ניסיונות הרגעה במהלך יום זה לא הצליחו להביא לרגיעה.
10 באוקטובר
ביום זה חלה דעיכה מהירה של האירועים.
אמצעים ושיטות
- הערה: קטע זה מתייחס אך ורק לחלק האלים של האירועים, מרבית האירועים החלו בתור הפגנה שקטה יחסית ובמקביל להם היו הפגנות רבות נוספות שהתפזרו ללא אלימות.
משטרה
- כדורי גומי - במהלך אירועי אוקטובר עשתה המשטרה שימוש נרחב ביותר בכדורי גומי. מהאש נהרגו לפחות שניים מההרוגים (חלק מהגופות לא נותחו כך שלא ניתן לקבוע בוודאות את סיבת המוות של חלק מההרוגים). השימוש בכדורי גומי ובעיקר בסוג של גלילוני גומי, נעשה לצרכים של פיזור הפגנות ובעיקר (אך לא רק) לצורך פגיעה במסיתים הראשיים. להערכת המשטרה כדורי הגומי עלולים להיות קטלניים בטווח של פחות מ־40 מטר ולכן הנוהל המשטרתי לפני האירועים קבע מרחק זה כטווח מינימלי. למידע נוסף, ראה הפסקה של השלכות ועדת אור.
- צלפים - בשלושה מקרים (באום אל פאחם ב־2 ובנצרת ב־2 וב־3) נעשה שימוש בצלפים:
- באום אל פחם - ב־2 באוקטובר נעשה שימוש בצלפים בעקבות פגיעה בשוטר ע"י קלע, הירי בוצע לעבר הרגליים אולם הביא להרוג אחד ולפציעתם של רבים. כל ירי קיבל אישור מניצב אליק רון ובוצעה לפניו ולאחריו בדיקה של ההשפעה, אולם לא ניתנה התרעה למתפרעים על ביצוע הירי. בנוסף, הירי בוצע באש חיה וע"י שני אנשי ימ"מ לפחות.
- בנצרת ב־2 באוקטובר וב־3 בו נעשה שימוש בצלפים נגד זורקי אבנים. הצלפים התמקמו על גג ליד תחנת המשטרה.
הוראות הפתיחה באש של הצלפים:- סכנת חיים ממשית - ירי למרכז מסה.
- בקבוק תבערה או קלע - ירי לכיוון הרגליים.
- למעט במקרה של סכנה מיידית חובה לקבל אישור מהמפקד הבכיר של המשטרה בשטח.
- גז מדמיע היה בשימוש נרחב למדי באירועים, בעיקר לקראת סופם. ברוב המקרים שימשו גז מדמיע וכדורי גומי ביחד לפיזור הפגנות. בעקבות הוראות הדרג המדיני להפחית את השימוש בכדורי גומי נעשה שימוש רב יותר בגז מדמיע.
- מכת"זים - מכונות אלו המשמשות להתזת מים (ואינן קטלניות) כמעט לא היו בשימוש למרות נוכחתן באזורים הסמוכים לאירועים, הסיבות לכך אינן ברורות. הפעם היחידה בה נעשה שימוש במכונה כזאת, הייתה בהפרות הסדר בטבריה ב־9 באוקטובר
- רמקולים - רק בחלק מהמקרים, נעשה בהם שימוש ע"י השוטרים על מנת לקרוא למתפרעים לשמור על הסדר, בעיקר במגזר היהודי. בחלק מהאירועים לא ניסתה המשטרה להשתמש בהם, בניגוד לפקודות, בטרם הפעלת אמצעים אלימים. במקרים אחרים, למרות השימוש בהם, לא נשמעו ההוראות ע"י כל הנוכחים.
- ירי באוויר - היה בשימוש פעמים לא מעטות במהלך אירועי אוקטובר, לפי הידוע לא גרם לנזקים בנפש אולם לפי ועדת אור היה ברובו מיותר.
- מסוק - היה בשימוש מספר פעמים במהלך האירועים על מנת לפקח עליהם ולהעביר את המפקדים הבכירים.
- ירי אש חיה - אירעו מספר מקרים של אש "רגילה" לעבר מתפרעים, במיוחד במקומות בהם אזלה התחמושת לפיזור הפגנות של השוטרים. כמו כן נעשה שימוש באש כזאת במטח האש שהיה בנצרת ב־9 באוקטובר.
- אלות - כמעט לא היו בשימוש במהלך האירועים בשל הטווחים הגדולים יחסית בין המפגינים לבין השוטרים.
[עריכה]
מפגינים
- יידויי אבנים - כמעט בכל ההתפרעויות, הן היהודיות והן הערביות היו יידויי אבנים. היידויים היו הן על אזרחים והן על שוטרים, הן על בני אדם והן על כלי רכב. במהלך המהומות נעשה שימוש בשתי טכניקות להגברת העוצמה של האבנים:
- שימוש בקלע, במיוחד במהומות באזור ואדי ערה אולם גם במקומות אחרים. השימוש בקלע אחראי לחלק גדול מהפציעות הקשות של שוטרים במהלך האירועים.
- זריקת אבנים מגשרים, נעשתה מספר פעמים והייתה אחראית לפציעתם של נוסעים לא מעטים וכן להריגתו של בכור ג'אן.
- בקבוקי תבערה - בימים הראשונים של המהומות היה שימוש נרחב בבקבוקי תבערה שגרם לפגיעות רבות, ככל שהתקדמו המהומות כך קטן השימוש באמצעי זה. לעומת זאת מידת השימוש בבקבוקי תבערה במגזר היהודי איננה ברורה ויש עדויות סותרות על כך.
- צמיגים בוערים - נוסף על תפקידם "המסורתי" כאמצעי לחסימת צמתים (שהיה נפוץ הן במגזר הערבי והן במגזר היהודי), נעשה בהם פעמיים (במגזר הערבי) שימוש כנשק קינטי.
- ברזלים, גולות, מוטות וכדומה שימשו לתקיפת שוטרים במספר מקרים, הן על ידי יהודים והן ע"י ערבים.
- סלעים - בדרך כלל שימשו לחסימת צירים (בשני המגזרים) אולם ב־1 באוקטובר שימשו לתקיפת שוטרים באום אל פחם על ידי גלגולם.
- הצתות:
- מכיוון שמרבית יערות ארץ ישראל ניטעו ע"י קק"ל, נוטים הערבים להתייחס אליהן כאל סממן כוח יהודי. במהלך האירועים אירעו עשרות הצתות ולמרות שהמציתים לא נתפסו סביר להניח שההצתות היו על רקע לאומני, בדומה להצתות רבות לפני ואחרי האירועים.
- בנוסף על הצתות היערות הוצתו חנויות רבות, גם על ידי יהודים וגם על ידי ערבים.
- בדיקת תעודות זהות - במספר אירועים נעשתה בדיקה של תעודות הזהות של הנוסעים בכביש והנוסעים היהודיים הותקפו.
- אש חיה - כמעט ולא נעשה שימוש באמצעי זה. היו שני מקרים (שניהם במגזר הערבי) שהחמור ביניהם היה פציעתו של שוטר ב־2 באוקטובר בנצרת.
ככלל האמצעים שימשו באופן שווה לרוב גם את היהודים וגם את הערבים אולם מכיוון שההתפרעויות היו קטנות יותר במגזר היהודי, גם השימוש בהם היה קטן יותר. |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
