02-09-2005, 14:52
|
|
|
|
חבר מתאריך: 24.06.05
הודעות: 2,807
|
|
|
מכתב שלא נשלח.. תקדישו קצת זמן לקריאה..
"מכתב שלא נשלח"
אהובתי!
נסענו לת"א בכביש המהיר. בכביש שש המקולל. כולם אמרו שזה הכביש הכי מהיר והכי
טוב והכי בטוח בארץ. שאם אני רק אהיה עירני ואשמור מרחק אז הכל יהיה בסדר. אבל
באותו יום, הכל היה לא בסדר.
את היית הראשונה שלי. הייתי בן שבע-עשרה ותשעה חודשים כשראיתי אותך לראשונה. זה
היה אהבה ממבט ראשון. אפשר לומר שאבא שלי עשה בינינו היכרות. זה היה יום שמש
מדהים. השמיים היו כחולים ואין מה לומר... כשענדת את הסרט הסגול ההוא עלייך-
נראית כמו מלאך. מתנה משמיים. את זהרת ממש. אני עדיין זוכר את הריח שלך. אני
לעולם לא אשכח את הריח שלך.
ועל ה"נתונים"- אין מה לומר. איזה “פרונט"! חברים שלי כל הזמן דיברו עליו. קנאו
בנו. הוא הוציא את העיניים לכולם כל פעם שיצאנו להסתובב. והבילויים שלנו ביחד
היו מדהימים- היינו נוסעים בלילות שישי לגבעת התצפית, רק שנינו, ונהנים
מהכוכבים. אלו היו הלילות הטובים ביותר בחיים שלי.
ושמרתי עלייך מכל משמר. לא פעם הגיעו אנשים שרצו לפגוע בך, לקחת אותך- היית
כל-כך יפה.
ואני תמיד הגנתי עליך..
פעם אפילו הגיעו שני שיכורים עם מוטות מתכת. חשבתי שזה הסוף שלנו. הצלחנו לברוח
ברגע האחרון, הא? איזה לילה זה היה...
והיום כל מה שנשאר לי ממך זה רק תמונות. אני לא יכול שלא למצמץ בעיניים כשאני
כותב את זה. דמעה חוצפנית מעקצצת בקצה העין, מאיימת להתפרץ כל רגע ואני מחזיק
אותה חזק. את בטח היית רוצה שאני אהיה חזק. בייחוד עכשיו, בייחוד היום.
אני זוכר את היום שזה קרה. היום הנורא ביותר בחיים שלי. הייתי בין עשרים פלוס
חודש. אני זוכר שבבוקר נישקתי אותך, היית כ"כ נעימה באותו בוקר. אני בחיים לא
אשכח את זה. אני זוכר איך ממש נצצת כמו יהלום כשיצאנו החוצה. נסיכה שלי.
אותו היום הכביש היה די ריק. נסענו מאחורי משאית עמוסה לעייפה במסלול הימני על
110 יציב. שמרתי מרחק- אני זוכר! הו, כן... אני זוכר. פתאום התקרב מאחורה איזה
אידיוט ב-BMW שחורה. מזגזג בין נתיבים כמו שיכור. הוא התקרב מהר ועקף אותי
משמאל. זה היה נראה כאילו הוא נוסע 200! הוא התחיל לסטות כדי להיכנס לפניי, בלי
איתות, ואני הבנתי שצריך לשמור מרחק. האטתי- האטתי עד 90 לפחות, אני בטוח! רק
שהוא לא רצה להיתקע מאחורי המשאית הזחלנית. הוא זגזג חזרה לשמאלי והמשיך בנסיעה
בקדחתנות. נרגעתי וחזרתי לקצב הנסיעה הרגיל. היה יום נעים. המזגן פעל באוטו
והיה בגלי צה"ל יום עם שירי אהבה יפים משנות ה-60. לא יכולתי שלא להצטרף. פצחתי
בשיר. נדמה לי שזה היה לוליפּופּ. הייתי מאוהב. רציתי שהנסיעה תימשך לנצח-
הייתי טיפש. אני זוכר במיוחד את השיחה הזורמת שלנו. למרות שבעיקר אני דיברתי.
סיפרתי לך על בחינת הבגרות באנגלית. ניסיתי לספר לך על מה היה החיבור שלי. את
היית שקטה. תמיד היית שקטה.
בום! פתאום המשאית עצרה בחריקה ואני מיד אחריה, מגיב תוך עשירית השניה (אפילו
אני לא האמנתי שיש לי כאלה אינסטינקטים, בד"כ הייתי עושה תחרויות עם חתולים
דרוסים). אולי זה הזמן לספר שאני לא הייתי בחור מקובל במיוחד בבית-הספר. הייתי
טוב בספורט אבל לא הייתי הכי מהיר או הכי חזק או הכי חתיך. הייתי די ממוצע.
אפשר לומר שאת היחידה שקיבלה אותי כמו שהייתי באמת. עכשיו אני יכול רק להרים
עיניים לימים ההם. זה אולי הזמן לומר שלעולם לא תהיה עוד אחת. את היית הראשונה
ואת תהי האחרונה. בין השאר כי אני נכה היום, אחרי התאונה הנוראה שחיסלה אותך.
אבל אני לא אפול במלכודת שהטמנתי לעצמי ואטבע ברחמים עצמיים. אני לא טיפוס של
דמעות תנין.
העצירה המהירה לא הספיקה. המשאית שלפנינו נשאה מטען לא יציב והוא פשוט החליק
במלואו ממנה.
לאלפית שניה נשמנו לרווחה. המשאית עצרה ואנחנו עצרנו מילימטרים ספורים ממנה.
במבט לאחור אני מבין שזה היה הרבה יותר- אחרת גם אני היית גמור. נותרנו כולנו
(כולל נהג המשאית) ללא שריטה. לפחות לאלפית שניה.
שני קולות של החלקת שלשלאות מתכת הבהירו שנשמנו לרווחה מוקדם מדי. שש וחצי
טונות של מלט בתוך מכולה אליפטית קרסו לכיוונינו ושמו קץ לחייך ולרגליים שלי.
אם הייתי משתמש במושג "טוטאל לוס" הייתי מחמיא למצבך.
פינו אותי משם רק אחרי חצי שעה. נדמה לי שאיבדתי הכרה כמה פעמים בדרך. התפללתי
לאלוהים שאת בסדר, אבל אני זוכר שבסוף באו וסיפרו לי מה קרה לך.
הם סיפרו ודיברו ופירטו וזה היה כמו דקירות של אלפי חצים מורעלים בלב שלי. הנהג
המשוגע ב-BMW נכנס לפני המשאית ובלם בפתאומיות. כנראה שבגלל שבהמשך הדרך היו
מכמונות מהירות. המשאית בלמה מיד אחריו ואנחנו אחריה ואת ההמשך אני זוכר טוב
מדי.
הנהג של ה-BMW נותר ללא שריטה. הוא אפילו המשיך עוד לנסוע לפני שהוא ראה מה
קרה.
נהג המשאית סובל מנקע בצוואר וזעזוע בעמוד השדרה. עדיין מחפשים את הבחור שאחראי
על החיבור של המטען. אבל כשהרופאים התחילו לדבר בנוגע אליך, אני כבר ידעתי.
בשבריר השניה שהמכולה העצומה נחתה עלינו אני הבנתי בדיוק מה עומד לקרות לנו. מה
עומד לקרות לך. לא הייתה שום דרך שהייתי יכול להציל אותך. מכל האנשים בעולם,
דווקא אני אשם במוות שלך- בהרס שלך. הרופאים אמרו לי שאני לא אשם. גם
הפסיכולוג. או שזה היה פסיכיאטר? הכניסו אותי בגללך לבית הבראה לחולי נפש בגהה
לתקופה קצרה. או שזה היה אברבנל? אני כבר לא זוכר. הם ניסו לגרום לי לשכוח ממך.
הם אמרו לי לעבור הלאה. אחד המשוגעים אפילו אמר שכשנצא הוא יקנה לי חדשה. הוא
אמר שהביטוח יספק לי חדשה. צחקתי הרבה. מצחיק.
אבל אף-אחת לא תוכל להחליף אותך.
לעולם.
אף-אחת.
את היית ותהי תמיד המכונית הראשונה שלי. מאזדה 6 כסופה מדהימה.
אוהב אותך תמיד,
שלומי (החברים פה קוראים לי זרובבל)
_____________________________________
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
