 |
17-10-2006, 15:18
|
 |
אדמין לשעבר
|
|
חבר מתאריך: 28.10.01
הודעות: 42,600
|
|
|
השלומיזם כתופעה התאבדותית מערבית החוגגת קרוב ל90...
המאמר הבא הינו מאמר ארוך במיוחד. עם זאת, אני סבור שיש לו חשיבות, בעצם הצגתה של
תופעה שבארץ רואים אותה כתופעה ישראלית, באור האמיתי שלה: תופעה גלובאלית, שבארץ
היא בעייתית יותר, לא בגלל מייצגיה בארץ, אלא בגלל הנתונים של הבעיות המדיניות-אסטרטגיות
שקשורות בסכסוך על הארץ.
לולא חשבתי שויתור על הרקע ההיסטורי, היה גורע מהבסיס להבנת התזה שלי - הרי שהייתי חס
עליכם ומקצר במאמר בשמחה. לצערי, אני סבור שכל החלקים ההסטוריים, הם רלוונטיים, ולכן
אני מקווה שתעשו עימי חסד, ותקראו את המאמר חרף אורכו, שעלול להיראות מוגזם...
כשאנשים בארץ מהמחנה החילוני נתקלים בדבריו של כהן הדת יריב אופנהיימר (או הכהן הגדול שמעון
פרס, או הכהנת יולי תמיר או כל אחד אחרמהקבוצה הנ"ל) בדבר הצורך "לעשות שלום", רובם
בדר"כ מניחים שמדובר בתופעה ישראלית מקורית של אנשים ש"נמאס להם לנצח" (כדברי הכהן
החדש, נדל"ני). המציאות היא שונה לחלוטין. את דת השלומיזם יצרה מלה"ע הראשונה. הרצון הכן
לעשות סוף להמלחמות הביא לאותה תופעה ביזארית של פיוס תוקפנים בכל מחיר, מתוך תקווה
להביא שלום. כמעט תמיד דובר באנשים כנים ותמימים שהאמינו שהמלחמה היא הרע המוחלט, ושפיוס
התוקפן הוא הדרך היחידה למנוע אותה.
תוקפנים חכמים עלו על כך ומאז שנות ה20 חגגו על חשבונו של המוסד שהוקם כמעין מקדש לדת השלומיזם, חבר הלאומים.
חבר הלאומים החלשלוש יכול היה לנפנף באצבעו כלפי מדינות שהפרו את קריאותיו לשלום, פיוס, אחווה וכד',
אבל לא יכול היה לעשות הרבה מעבר לזה. המדינות הבולטות מבין חברותיו, בריטניה וצרפת, הונהגו ע"י השאיפה
לקיים את השלום בכל מחיר, וכך הצליחו תוקפנים כמו יפן ואיטליה לכבוש שטחים ניכרים, כשכל מה שנעשה להן,
היה א-י-ו-ם בסנקציות, ותו לו. גרמניה, שהמשיכה באותו קו, הצליחה להשיג שטחים ניכרים (הסאאר,
הריין, אוסטריה - ולבסוף גם הסודטים), תודות לנטייה השלומיסטית של שליטי בריטניה וצרפת - שכנגדם עמדה
אופוזיציה שטענה שהפייסנות שנועדה למנוע מלחמה - תהיה בסופו של דבר, לסיבה העיקרית לפריצת אותה
מלחמה. אופוזיציה זו טעמה לראשונה את הנשק המוצלח ביותר בארסנל השלומיסטי, לצורך השתקת "הריאקציונרים"
(בארץ הם מכונים בשם "הימין המתלהם"), הלא היא התקשורת. התקשורת, בניגוד למה שחושבים רבים בימין,
אינה גוף מאורגן וזומם, אלא מה שהגדיר אורי אורבך בשם "מאפיה אינטואיטיבית" - דהיינו, מערכת לא מסודרת
שאנשיה יודעים לבד מה מצופה מהם. בסוף שנות ה30 ידעה העיתונות הבריטית שצ'רצ'יל הוא השטן הגדול ואוייב השלום,
וכך הוא הותקף בחריפות נוראה ע"י רוב-רובם של העיתונים הבריטיים.
לא היה תיאום בין העיתונאים, שכן כל אחד מהם י-ד-ע שצ'רצ'יל הוא אוייב השלום, ויש להוקיעו ככזה.
העובדה שמלה"ע השנייה פרצה בדיוק כפי שטען צ'רצ'יל, הביאה לנסיגה זמנית של כוחות
השלומיזם, אבל עלייתו של תוקפן חדש, שהיה זהיר מספיק לא לצאת למלחמה גלוייה במערב,
אלא רק לאיים במלחמה כזו, הלא הוא הבולשביזם העולמי, גרמה לשלומיסטים במערב לצאת
מחוריהם, ולחדש הטפתם הנרגשת למו"מ, וויתורים והסכמות. כבעבר אחיזתם של השלומיסטים
ניכרה באמצעי התקשורת, בפקולטות ההומניסטיות באוניבסיטאות, ובקרב מי שמוגדרים (לרוב
ע"י חבריהם בתקשורת ובאקדמיה...) בתור סמלי התרבות והאמנות.
בימי מלחמת וויטנאם, יצאו גופים אלה לקמפיין אדיר, שהצליח להביא לנסיגת ארה"ב מוויטנאם,
ולהפיכת רוב-רובה של הודו-סין, לאזור הנשלט ע"י דיקטטורות קומוניסטיות, שחלקן היו מהאפלות
בתולדות האנושות (למשל, קמבודיה של פול פוט - שהיה, אגב, גיבור תרבות של שני שלומיסטים
בולטים, ז'אן פול סארטר, וזוגתו, סימון דה-בובואר).
גיבור גדול עבור השלומיסטים היה הנשיא ה39 של ארה"ב, ג'ימי קארטר, שעלה לשלטון רכוב על
כנפי השלומיזם ובארבע שנות נשיאותו הקצרה, הצליח לגרום לארה"ב נזקים כה קשים במדיניות
החוץ, שפלא שהאיש עדיין מרגיש שיש לו סמכות מוסרית להסתובב בעולם ולהטיף לשלומיזם
(השלומיסטים, כמובן, זוכרים לו חסד שלומיסטיותו, ואף העניקו לו פרס נובל לשלום, כאות תודה
על נכונותו לחבל במדיניות החוץ של יורשיו בתפקיד...). קארטר הצליח להפיל דיקטטורה ידידותית
לארה"ב, ולהעלות תחתיה דיקטטורה קלריקלית שכיום מסוכנת למזה"ת ולעולם כולו (הלא היא
איראן החומייניסטית). השלומיזם של קארטר הביא אותו לנהוג בעויינות כלפי השאה, בהנחה
שהוא יוחלף בדמוקרטיה. לא היה בסיס הגיוני להנחה זו - מלבד האמונה הכנה ש"השלום ינצח"
ו"רצונו הכן של העם האיראני בדמוקרטיה" חייב להתגשם. בשל הנחה זו, מנעה ארה"ב
מהשאה לדכא את החומייניסטים - והם ניצחו.
קארטר גם נהג בפייסנות כלפי בריה"מ של ברז'נייב הקשוח, ולא היה מופתע ממנו כאשר ברז'נייב
"התנהג בחוסר אדיבות" ופלש לאפגניסטן. קארטר הנעלב העניש את ברז'נייב בחומרה - והחרים
את המשחרים האולימפיים במוסקווה...
רפיסותו של קארטר (שחומייני גמל לו על נדיבותו בחטיפת 52 דיפלומטים אמריקניים בשגרירות האמריקנית
בתהראן) עלתה לו בנשיאות - והוא הוחלף בנשיא שהוגדר ע"י השלומיסטים כ"מחרחר מלחמה מקצועי".
האזהרות שהושמעו בטרם עלה רייגן לשלטון, היו דומות לאלה שהושמעו בישראל, שלוש שנים קודם לכן,
כשבגין עלה לשלטון, ושנה קודם לכן בבריטניה, כשת'אצ'ר עלתה לשלטון. בכל המקרים טענו
השלומיסטים, שעליית "הריאקציונרים" תביא למלחמה (במקרה של רייגן היו שחששו מחורבן העולם
כולו...).
רייגן האמין שהדרך היחידה להתמודד עם תוקפנות היא באמצעות וורסיה אמריקנית לקיר הברזל של
ז'בוטינסקי (עליו סביר שהוא ויועציו לא שמעו - אבל הדמיון בין התפיסות הוא באמת מרשים).
רייגן הבין שהסובייטים חייבים להבין שארה"ב לא תיבהל מהם ולא תיסוג נוכח איומים, וממשלו
פתח בתכנית צבאית גרנדיוזית (יוזמת ההגנה האסטרטגית - מלחמת הכוכבים), שמטרתה המוצהרת
הייתה לספק הגנה טוטאלית מפני טילים בליסטיים סובייטיים. היוזמה, אגב, כשלה בענק, אבל
עצם הידיעה על קיומה, הכניס את הסובייטים למירוץ חימוש היסטרי (ללא הרתעה גרעינית מלאה
מול ארה"ב - הרי שמאזן האימה יישבר), שלא הייתה להם שום יכולת כלכלית לעמוד בו. דור
המנהיגים הקשיש של בריה"מ במחצית הראשונה של שנות ה80 (ברז'נייב, אנדרופוב וצ'רניינקו)
עוד ניסה לעמוד מול הבלתי נמנע - אבל היורש הצעיר, גורבצ'וב, הבין שהקרב אבוד, והלך
לקראת הפשרה מוחלת עם המערב, וסיום הדרגתי של המלחמה הקרה (הפירוק בסוף לא היה כ"כ
הדרגתי, לצערו הרב, בגלל שהמערכת הייתה כה מושחתת ורקובה, שהניסיון הקל ביותר לרפורמה,
מוטט אותה לחלוטין...).
ההישג שבסיום המלחמה הקרה, כמובן לא נרשם לזכות רייגן ויורשו, בוש האב, שכן זו תהיה
הודאה בתבוסת התיאורייה השלומיסטית.
בשנות ה90, כשנראה היה ששוב אין אוייב משמעותי לעולם המערבי, נבחר שוב נשיא שלומיסטי
לעמוד בראש המעצמה היחידה בעולם. קלינטון היה העתק כאריזמטי של קארטר (ואכן, בניגוד
לקארטר, הוא הצליח להבחר לכהונה שנייה, ובקלות), ומדיניותו השלומיסטית לא כ"כ
באה לידי ביטוי בתקופתו, אלא בעיקר בזמן כהונת מחליפו. קלינטון כיהן כנשיא בזמן עלייתו
של אוייב-על לעולם המערבי (אוייב שלמרבה האירוניה, לקארטר יש מניות יסוד בעצם יצירתו
כגורם שליט במדינה...), הלא הוא האסלאם הפונדמנטליסטי. קלינטון היה משוכנע שצריך
"להגיע לשלום", ועל כן יוזמות רבות נעשו מצידו לפיוס עם גורמי טרור ערביים ואסלאמיים שונים,
והוא אף לחץ על בנות בריתו וגרורותיו, ללכת לקראת אותם גורמים, בתקווה שהדבר "יביא
לשלום". גם כאשר הוקם ב1998 ארגון אל-קאעדה, והוכרז הג'האד כנגד ארה"ב, עדיין
נהג קלינטון בהססנות - ותגובתו הצבאית היחידה לפיגועים שיזם הארגון בזמן כהונתו, נראתה
כקשורה יותר לספין פוליטי שמטרתו יצירת כותרת חלופית לפרשת לוינסקי, מאשר לטיפול אמיתי
כאיום האסלאמי.
קלינטון גם טיפל ברפיון במיפגע בעייתי נוסף שהיווה שריד לאיום הבולשביקי, הלא הוא המשטר
בצפון קוריאה. במשך 6 שנים ניהל קלינטון מו"מ עם שלטונות פיוניאנג, במטרה לשדלם
ואף לשחדם, במטרה שיפסיקו לפתח יכולת גרעינית צבאית. הצפון קוריאנים הסכימו לתת לו
כל פיסת נייר שרצה, בתמורה לסיוע במזון ובטכנולוגיות, אבל המשיכו לפתח יכולת גרעינית.
משיכת הזמן הזו אפשרה לקים ג'ונג איל להגיע ליכולת גרעינית אופרטיבית, שבעצם כרגע
מהווה מוקש אדיר בכל הנוגע לאפשרות הורדתו בכח מהשלטון.
במשך כל תקופת כהונתו, זכה קלינטון לתקשורת מפנקת ומפרגנת - שהרי היה שלומיסט אמיתי.
יורשו, שכמו יורשו של קארטר, נאלץ לנקות אחריו את כל האסונות שהשלומיסט גרם להם, הוכתר
גם הוא כמחרחר מלחמה מושבע ע"י התקשורת, שלשם כך הייתה מוכנה להעלים עין מאופיים האמיתי
של הדיקטטורים והטרוריסטים שבהם לחם.
כיום אנו נמצאים שבועיים לפני בחירות אמצע מכריעות בארה"ב. אם לא תהיה הפתעה, יצליח מחנה
השלומיסטים ליטול לידיו את השליטה בקונגרס. מחנה השלומיסטים הוא כיום בעל השליטה בזרם
המרכזי במפלגה הדמוקרטית (באמצעות גורמים כמו moveon.org, שנהנים מתמיכת מיליארדרים
שונים), והוא מתנגד נחוש לכל אקטיביזם מערבי בכל הנוגע ללחימה בטרור.
השלומיזם בארה"ב, שנמצא בכ"ז במאבק מול השפויים, יכול רק לקנא בהצלחה האדירה של
השלומיזם באירופה, בה הוא נמצא בשליטה מלאה, שהביאה את אירופה למצב שבו לאיש אין בעצם
ציפיות ממנה להגינות בכל הנוגע לעמידה בין מדינה כמו ישראל, לבין העולם הערבי.
בישראל השלומיזם הוא בעצם העתק חיוור ופתטי של אחיו הגדולים בארה"ב ובאירופה. גם פה רוב
תומכיו הם אנשים כנים ותמימים. ההבדל הגדול מצוי בהבדל הגדול שבין ישראל לבין ארה"ב ואירופה:
על שתי האחרונות לא מאיימת סכנת חורבן טוטאלי, במידה ודרך השלומיזם תוכח ככשלון (ואכן, חרף
כשלונותיה בעבר, עדיין נותרו במערב כוח ותעצומות נפש מספיקים, כדי להתגבר על האיומים). לנו
אין שטח, זמן ועוצמה כלכלית וצבאית, שיאפשרו לנו לשרוד, במידה ונלך בדרך השלומיזם - והיא
תוכח כאסון.
דת השלומיזם אינה מדתות אחרות. גם היא מלאת מנטרות ואמונות משיחיות, המנותקות מכל הגיון. מה
שהופך אותה למשהו מסוכן יותר, היא העובדה שאנשיה משוכנעים שדתם אינה דת, ושהיא-היא ההגיון
הצרוף. כאשר מצרפים לכך את אחיזתם של מאמינים אדוקים בדת, ברוב מוחלט של נתיבי העברת המידע
(באירופה וארה"ב כבר נוצרו בקיעים באחיזה זו - בקיעים שקשה להפחית בחשיבותם) - הרי שברור
לחלוטין שרוב הציבור כלל לא מבין בפני מה אנו עומדים. לא תמיד השלומיסטים בתקשורת י-ש-ק-ר-ו,
כדי להגשים עיקרי דתם (למרות שכבר עשו זאת, בכל הנוגע להרצתם את אט"ד לבחירות האחרונות), אבל
הם לא היססו, לא מהססים ולא יהססו - להסתיר מידע שעלול לגרום לציבור להתחיל לפקפק המזמורי החומוס
בדמשק. כהניה של דת זו הם תועמלנים יעילים מאוד, ואמונה משיחית בצירוף כשרון תועמלני, הם שהביאונו
אל מלחמת אוסלו, שחוגגת בימים אלה, את יום הולדתה הששי... |
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
