מתוך אתר ח"א:
http://www.iaf.co.il/Templates/Airc...entPageNumber=3

בתחילת שנת 1974, בעקבות לקחי מלחמת יום-הכיפורים, התקבלה החלטה בחיל-האוויר הישראלי לרכוש מחיל-האוויר האמריקאי צמד מטוסי מוהוק מדגם D, שמערכת המודיעין שלהם נחשבה לחדישה ומתקדמת. המיכשור שלו היה משוכלל יותר משל שלושת הדגמים הקודמים, מבחינת אופטיקה, עיבוד נתונים והקלטה. המטוסים נקלטו בטייסת-תובלה בבסיס חיל-האוויר במרכז הארץ. טייסי התובלה הוותיקים נשלחו לארה"ב, כדי ללמוד כיצד להטיס את המטוס החדש, והנווטים למדו להפעיל מעבדת-צילום אווירית.

המוהוק מילא תפקיד חשוב בחיל-האוויר הישראלי. זהו מטוס-סיור, צילום וביון טאקטי, שתפקידו לספק ידיעות מודיעיניות על ריכוזי הכוחות של האוייב: היכן בדיוק ממוקמים כוחות השיריון שלו, האם הם מתקרבים לגבולות ישראל, מהו הציר שעליו הם עומדים להתקדם, ומהו סדר-הגודל של הכוח.

גיחה מבצעית של מטוס התובלה הזה כוללת סיור לאורך קווי הגבול, איסוף נתונים באמצעות מצלמות אופטיות, חיישן אינפרא-אדום, ומכ"ם צד. הנתונים הועברו למיפקדה הקרקעית בזמן-אמת. היתרון הגדול של מטוס סיור זה היה בכך, שכדי לצלם ולקלוט את ריכוזי הכוחות לא היה צורך לחוג באוויר מעל שטח האוייב, ומספיק לטוס ליד הגבול. המצלמה היתה "מסתכלת הצידה", ומצלמת.

"המוהוק, בעצם, היה העין של המדינה", אומר ד', טייס תובלה. "העין שזיהתה ובדקה איזה כוחות נמצאים ליד גבולות המדינה, ומה היקפם. למעשה, זו היתה ה'עין', שהזהירה את צה"ל מפני התקפה אפשרית. הרבה פעמים עבדנו בשיתוף עם סיירות מיוחדות של צה"ל. כאשר הסיירת היתה יוצאת לפעילות ליד הגבול, היינו טסים כדי לבדוק שאף כוח אוייב לא נמצא בסביבה".

יציאתו של המוהוק משירות בחיל-האוויר הישראלי - לאחר שמונה שנות פעילות - היתה טראגית. זה קרה מספר חודשים לפני מלחמת שלום הגליל. שני מכונאים ביצעו טיפול שיגרתי במטוס. מכונאי אחד בדק את החמצן, והשני הדביק סדק בחלון. הדבק שבו השתמש המכונאי הכיל אצטון. המוהוק נדלק מייד. מכונאי אחד נכווה קשה מאוד, ורק בנס לא נפגע המכונאי השני. לאחר שכיבו את האש, לא נשאר מן המטוס דבר. באותו רגע, היה ברור לכולם, שהמוהוק הפך להיות היסטוריה. המוהוק השני נשאר בטייסת כאבן שאין לה הופכין. לאחר כמה חודשים הועבר המוהוק שנותר שלם למוזיאון חיל-האוויר בנגב, ולאחר מספר שנים החליט חיל-האוויר להחזיר גם את המטוס הזה לחיל-האוויר האמריקאי.