|
במקור נכתב על ידי einat8
18/10/06
השעה הייתה חמש אחר צהרים :רוח עדינה של סתיו נשבה,נגעה קלות בעלי עץ הצפצפה .
שבחצר ביתה של עדנה , אישה שקרבה לשנות השישים לחייה.
וזמרת לשעבר .
התאלמנה מבעלה שמואל לפני כיותר מתשע שנים, אך ליבה עטוף הוא בגעגועים אין סופיים אליו .
שכן הוא היה אהבת חייה , שהותיר לה חמישה ילדים נפלאים .
שהחלו לפרוס את כנפיהם ועפו , לתוך נתיבי החיים . כל אחד בתחום שלו .
אך היא מרגישה שחלק מהילדים, ממשיך את דרכה .
ואהבתה לאמונות .
עדנה הייתה זמרת לפני נשואיה לשמואל, אולמות שלמים מילאה, וברגע שנישאה ויתרה על הכל . לטובת בית שמואל .
ביתה הגדולה ליאורה: זמרת במקצועה השרה משיריה , ולעתים חוטאת ונותנת לאימה לשיר משירי שורשייה הצפון אפריקיים .
נותנת לה להדליק מחדש את אהבתה הגדולה לבמה ולאורותיה,
הקסומים .
אלון בנה השני , צייר המסתובב לו בכל העולם וכאשר געגועים אוחזים אותו לבית אימו , הוא שולח לה פיסות שלום . ציורים שצייר מכל מדינה ומדינה .
בכאות האומרת שהוא בסדר, מרגיש טוב . ומאושר מאוד בחייו . והיא מאושרת בשבילו .
השלישית רותם , מורה לספורט בביתי ספר יסודיים ובתיכוניים.
הרביעי מיכאל צלם במקצועו . והבן הקטן דניאל ויטרינר .
למרות שקיבלה היא את עזיבתם , ונתנה את ברכתה להצלחתם.
עודנה מרגישה לאחר שעות ההתנדבות שלה במתנ"ס , געגועים עזים אליהם .
הם עוטפים אותה בעיקר בשעות הערבים בהם היא מרגישה לבדה .
היא נכנסה לביתה , והוציאה משם אלבום דהוי בגוון אדום ,וחיוך נפרס בפנייה שהחלו השנה לקבל את קמטי הזקנה .
הנה היא כאן , ילדה קטנה משחקת בסוס מעץ . מדמיינת לה דמיונות על להיות בוקרת הדוהרת למרחקים . והנה היא בתמונה אחרת נער מכיתתה לוטף ברוך כתפה , מבטיח לה אהבת עולם .
מגלה לה לראשונה סודות נדירים החבויים ברגש הנפלא שנקרא אהבה .
והנה היא כאן חיילת , המשררת את המדינה שאותה היא אוהבת , בכל מעודה .
וכאן היא נשמה נשימה עמוקת כאב, אהוב חייה שמואל , עומד מול הרב נשבע ל ה אמונים . כך היה עד מותו . דמעה מעינה נשרה למראה התמונה הישנה . לרגע היה נדמה כי שכחה איך הוא נראה האומנם.
הרהרה לעצמה , כאן בתמונה נראה הוא מחייך מאושר שהוא שלה והיא שלו לעדי עד. מי ידע שיהיה לו סוף כזה מכאיב .
שוב דמעה נשרה על לחייה ונשברה ברצפה כזכוכית .
השנה היא הרגישה שהתבגרה יותר לובן שערה , הזכיר לה תמיד את השלג היורד על גגות בתים . בימי חורף קר .
והיא יחידה מרגישה בבדידות . עודנה לא מוכנה לחלוק חיים נוספים . כפי שעושות רוב חברותיה המתנדבות עמה במתנ"ס .
הקרוב לביתה . היא אוהבת את שמואל אך היא מבינה שחייבת היא לצאת מעט החוצה לראות אנשים לנשום אוויר של סתיו נעים .
והזיכרונות הו הזיכרונות מחלחלים בתוכה , מעוררים רגעים שהטמינה עמוק בעמקי ליבה . והבטיחה כי לעולם לא תביט אליהם אך הם גדולים ממנה . חושפים את חולשתה , נותנים לה להיות גלויה,
היא לא יכלה להחצין עוד אותם בתוכה הייתה חייבת לפרוק אותם .
הדמעות הגעוגועים עשו זאת שגרמו לה שנית צער וכאב הדוקר בעמקי ליבה .
צלצול הטלפון קטע את מחשבותיה , ורוח העצב שנשבה בתוכה .
מעברו השני של הקו, הייתה ביתה ליאורה שסיפרה לה שיש הערב מופע . ואני רוצה שתהיי חלק ממנו . נופיע שנינו. נשיר משירייך היפים . ואני משיריי . קראתי למופע שורשי אימי .
איך זה נשמע לך אמא .
חיוך נפרס בפניה תודה ביתי אהובה , אמרה לה בטלפון. נדמה לה כי לאט לאט שוכחת היא שהייתה כל היום עצובה ובודדה . למשמע קול ביתה הבכורה .
תהיי מוכנה אני באה לקחתך אליי . כך היה בזמן שהתלבשה הרהרה שוב לעצמה שלמרות הצער העמוק בתוכה על מות אהובה . היא מאושרת שהוא עניק לה ילדה מדהימה כזאת ואכפתית .
תמיד רוצה לעזור לה להיות בקרבתה , לא נותנת לה יותר מדי להיות לבדה . לשקוע בצערה הרב יותר מדי . היא זאת שגם עודדה אותה להתנדב לתת שעורי שירה במתנ"ס . ולצאת מעט מהבית,
ולהרגיש בחיים .
©כל הזכויות שמורות לעינת
|
ראשי
צ'אט
19-10-2006, 08:09
מצב כלאיים
