החלומות לא עוזבים אותי. גם שנים לאחר מעשה אני נרדף. היא מבקרת אותי כל לילה וכשאני שוקע בעולם הדמיון היא עומדת שם, מציאותית להחריד ומביטה בי, מתבוננת ושותקת. מילים אינן הכרחיות, מבטה מדבר במקום, אומר את כל אותם דברים שפיה נוצֵר. התחננתי אליה אין-ספור פעמים, אך ללא הועיל. בכל פעם שעפעפי נסגרים היא מחכה לי, עיניה הירוקות פוגשות בעיני ואני נלכד ברשת השנאה והתיעוב שיצרתי... אני פוחד להירדם.
חלומות אלו מחזירים אותי אחורה באופן בלתי נמנע, אל הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותה. היא הלכה במורד הרחוב, צוחקת בלבביות ומביטה בבעלה בעיניים נוצצות. ידיהם היו אחוזות וחיוך גדול היה נסוך על פניהם, היה קשה להאמין שהיד האוחזת בה ברכושנות היא ידו של רוצח מן הסוג השפל ביותר.
שכבתי על בטני מרוחק כקילומטר וחצי משניהם ולמרות המרחק הרב יכולתי לראות כל פרט ופרט, את שיערה השחור, את הנמשים על אפה הקטן, את חיוכו העולז של בעלה, מעוקם קמעה בצד ימין. שכבתי דומם וחמור סבר, וכעת התמקדתי בו בלבד. הצמדתי את לחיי לקת המתכת הקרה והיטבתי את אחיזתי בגוף הרובה. ידעתי שהרגע הנכון מתקרב, והייתה לי הזדמנות אחת בלבד לנצל אותו.
הם החלו לחצות את הכביש כשהרעד המוכר חלף בגופי, אינסטינקט שכבר למדתי לסמוך עליו... הרגע הגיע. סחטתי את ההדק והדף הרובה גרם לכאב עמום ומוכר להתפשט בכתפי. הוא התמוטט כבאורח קסם, כאילו בהילוך איטי, גופו נושק לאספלט בעוד נשימה אחרונה נמלטת מבין שיניו. המשכתי להביט מבעד לכוונת ושמעתי את התרמיל הריק נוחת לצדי, קול צלצול מתכתי שבישר על השלמת המשימה.
במשך רגעים מספר כל שהאישה עשתה היה לעמוד ולבהות ואז היא כרעה לצד בעלה, עוטפת אותו בידיה. היא לא הוציאה הגה. פרצופה התרומם ועיניה הירוקות הישירו מבט אל עיני. צמרמורת טלטלה את כל גופי, הסטתי את עיני מהכוונת ונשמתי נשימה עמוקה מזועזע בפעם הראשונה זה זמן רב. איני יודע מדוע, אך אזרתי אומץ והבטתי שוב. היא עוד נעצה בי את מבטה, שפתיה קפוצות ושנאה עצומה ניבטת מפניה.
חוקי האתיקה הגנו עליה מפני, אבל אין שום חוק המגן מפני כוח עליון. המכונית שעטה לכיוונה במהירות נוראית ואת הפגיעה שמעתי על-אף המרחק הרב. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהקאתי במסגרת תפקידי.
כחודשיים לאחר מכן סיימתי את שירותי הצבאי, עיטור כבוד מתנוסס בגאון על חזי והבטחות לעתיד מזהיר מלוות אותי בדרכי החוצה. הסיוטים התחילו כמה שנים מאוחר יותר. כעת היא פוקדת את חלומותי לילה-לילה, טורדת את מנוחתי ומביטה... רק מביטה. מסתבר שגם למלאכי מוות יש סיוטים.







כמו ברוב היצירות שפרסמתי פה, גם כאן המלנכוליה חוגגת.
תגובות מכל סוג יתקבלו בברכה.

יש רקע לסיפור? זה מבוסס על מקרה שאת מכירה, או שמא סתם סיפור פרי מחשבתך?

הסיפור הוא פרי דמיוני בלבד. תמיד תהיתי איך מרגישים צלפים בזמן ביצוע המשימה ובזמן האחרון קיבלתי השראה
לכתוב את הסיפור הזה.

לשמחתי אינני מכיר אף-אחד שעבר חוויה דומה.

אז בעצם החלטת לקבוע מה מרגיש הצלף.
חשבת שאולי זה ממש לא נכון? לא חשבת לרגע שדי לו לאותו צלף בידיעה שהוא אמנם אולי רצח בעל לאשה ואב לילדים, אך הוא הציל בזה עשרות ואולי מאות או אלפים מבני עמו להם הוא בוודאי חייב יותר?!

נקודה למחשבה

אבל קשה לי להצביע על דברים ספציפיים כי זה לא הסגנון שלי.
אני נוטה לתאר את התחושות באופן "חי" יותר. אתה תיארת (באפו מצוין) בצורה קצת שיטחית לדעתי, וחזרת על מוטיב המוות הרודף קצת יותר מדי.
אבל זה רק אני. הסיפור טוב מאוד. כל הכבוד!

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time