הסכסוך הסורי-סעודי, שהיה בתסיסה מ-2004, פרץ בשבועות האחרונים אל פני השטח. הוא מהווה למעשה ביטוי ליחסים המורכבים, ולעיתים המעוותים, השוררים בין מדינות ערב, שאצלן עימות ופיוס מתחלפים לסירוגין. כולן אומנם חברות בליגה הערבית וחתמו על מאות הסכמים של שיתוף פעולה, המכסים כמעט כל תחום אפשרי, אך נכשלו בשל האינטרסים הלאומיים שגברו וגינוני הכבוד. אפילו הסכסוך עם ישראל, שהוא גורם מאחד בעל עוצמה, אינו יכול למנוע את חילוקי הדעות הקשים עד כדי עוינות המתגלעים לפרקים.



מה שעורר את הסכסוך היה הנאום שנשא פארוק אלשרע סגן נשיא סוריה לפני כעשרה ימים, בו תקף את סעודיה על תפקודה הלקוי באזור ועל כישלון הסכם מכה. סעודיה, שתגובתה לא אחרה לבוא, ראתה בנאום עלבון קשה כלפי המשטר הסעודי, במיוחד משום שבאו ישירות מפיו של אלשרע, מקורבו ודוברו הנאמן ביותר של אסד, ששירת שנים רבות כשר החוץ של סוריה. ראוי גם לזכור שמלך סעודיה, הנושא גם את התואר של מגן שני המקומות הקדושים של האסלאם, מכה ומדינה, הוא בעל רגישות יתרה לכבודו, שהוא בעיניו כבודו של האסלאם.

סוריה שיש לה שאיפות היסטוריות לגבי לבנון הסתבכה שם במדיניות אגרסיבית של רצח וחבלה המאיימת על שלומה ועל האזור כולו. היא גם נקשרה לאיראן בשל סיבות פוליטיות ודתיות וממשיכה לקיים איתה מערכת קשרים צבאית, פוליטית וכלכלית ההולכת ומעמיקה. מאידך, היא אינה מוכנה להשלים עם בידודה מול הארצות הפרו-מערביות כגון מצרים, ירדן וסעודיה. מצרים וראשי הליגה הערבית, המבינים את גודל הסכנה שבפיצול העולם הערבי ובבידודה של סוריה, יצאו בקריאה לוושינגטון לצרף את סוריה לוועידה הבינלאומית המתקרבת, אך ספק אם השתתפותה תפתור את הבעיות - שהרי אין לצפות לשינוי באינטרסים של סוריה בלבנון, ולא לשינוי בשאיפותיה של איראן באזור.

לכתבה המלאה