בפתח הטור של מאיר עוזיאל שיופיע מחר במעריב כתוב כך )החוברת כבר בחנויות(:
"ממש חבל לי לפרסם סקופ כזה ב"מעריב" לאור העובדה שכוח אירגוני שאין לי יכולת להיאבק נגדו, מאלץ אותי שלא לעבוד עוד בעיתון זה, ובשבוע הבא אהיה אנוס לפרסם את מדורי האחרון )על המקום החדש שבו אכתוב את המדור החל מהפסקת כתיבתי כאן אודיע במדור האחרון(".
סוף ציטוט.
הסיפור הוא שמאיר עוזיאל עובר עם המדור שלו לעיתון "הצופה".
ככה זה: במעריב לא רוצים מי שחושב ימינה.
אותי הם כבר הפסידו.

עד היום יש לי בבית, ואני מעיין מידי פעם ב"ספר רע" שהוא הוציא בשנת 78'...
הפסד של כולנו.

מעריב בערך מגיל שבע, זה הטור ששרד הזמן הכי ארוך ושאהבתי לקרוא כל שבוע.
הרומנטיקה העצובה בפינת השלולית ושלל כתביו העוקצניים אך לא מתלהמים או מבזים.
הטור שני בשרידותו לדעתי היה הטור היומי של טומי לפיד (שעדיף היה ממשיך בו במקום דברים אחרים).

"The Nation that draws too great a distance between its soldiers and its scholars
will have its children taught by cowards and its fighting done by fools." Thucydides

"When a true genius appears in the world, you may know him by this sign, that the dunces are all in confederacy against him."
John Kennedy Toole

עצוב, אבל מדובר במקצוע מאוד מאוד אכזרי, שבו סוג ההומור של אתמול לא רלוונטי היום. דבר דומה קרה ל"דבר אחר" למשל ולפני כן לעמודי האמצע של "התוספת האדומה" בידיעות. סבל מכל גם איש יקר כמו זאב המנוח.
על טורי הסאטירה וההומור והסמי-פובליציסטיקה של היום "השתלטו" כותבים בני הדור הצעיר יותר: אראל סג"ל, אורי אורבך, חנוך דאום, ליאור שליין ושות', יאיר לפיד (ori לא להתפרץ בלי רשות), קובי אריאלי ואחרים. יש את דור הביניים (ב. מיכאל, מאיר שלו,יהונתן גפן) ומהדינזואורים שרדו כמדומני רק סילבי קשת ועד לאחרונה, מאיר עוזיאל.

"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה קורא ציטוטים של אחרים"

(אח של מישהו שהכיר את ג'ון לנון)

אם אתה רוצה את הטור החדש של סילבי קשת , כל מה שאתה צריך לעשות זה ללכת לשוק ולקלל את האם אמא של המוכרות - לרשום את הקללות שתקבל בחזרה והנה לך הטור הבא

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה קורא ציטוטים של אחרים"

(אח של מישהו שהכיר את ג'ון לנון)

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

ההשחלה של לפיד ג'וניור לתוך רשימת הכותבים המוצלחת יותר ופחות (שבאופן חשוד, דאגת שתכלול
רק ימנים ודתיים...), לא יכולה לעבור ללא הערה לסדר: לפיד לא מייצג שום "דור חדש" של הומור. הוא
עצמו העיד על הפלגיאטים שלו מקישון ז"ל (ועל הפלגיאטים שלו מדייב בארי, תוך ניקוי כל הומור מתוכם,
כבר הרחבתי בעבר...). הסיבה היחידה לקיומו של לפיד כגורם בעולם הכתיבה, היא הוריו וסבו.
לתוך עולם הטלוויזיה, לעומת זאת, הוא השתחל בזכות יכולת טובה מאוד לעבור מסך - אבל את זה יש גם
לדודו טופז, ואני משוכנע שלא תתפעל מטורים שלו, אם יכתוב כאלה...

לגבי סילבי קשת והכנסתה לשורה אחת עם מאיר עוזיאל: בשתי מלים - לא יפה; במשפט - סילבי קשת
מעולם לא שעשעה (לא בתקופה שבה כתבה בסגנון ה"דיאלוג", ולא בטוריה הנוכחיים שמעידים יותר
על מצב נפשי מעורער, מאשר על כל דבר אחר). עוזיאל כן שעשע (לדעתי עדיין יש לו יציאות ואבחנות
חריפות, בעיקר בסיסמאות הקולעות שהוא שם בשולי העמוד).

שתי הערות בעקבות דבריך:
ראשית, לא התיחסתי כלל לרמתם של הכותבים ולאיכות כתיבתם, אלא רק ניסיתי לקלטג אותם פחות או יותר לפי "דורות". עניין הרמה/איכות הוא לא פעם עניין של טעם (וגם קצת של נטיי פוליטית...) ולכן נמנעתי במתכוון להיכנס למלכודת הזאת.
(אבל אני בטוח שתשמח לדעת, שאני קורא את אראל סג"ל הרבה הרבה לפני שאני מגיע, אם בכלל, לטור של יאיר לפיד - למרות שאני מזהה אצל סג"ל קו של ירידה, ולדעתי האישית המעבר מהמקומון לסוף-שבוע לא עשה לו טוב).
שנית, שום דבר לא חשוד כאן. אלה השמות הראשונים שעלו לי לראש כשחשבתי על "הדור הצעיר" בידיעות ומעריב, וגם ביניהם - שליין ולפיד הם לא בדיוק ימניים. מה שכן, יכול להיות שזה מעיד על עלייה במספר הסאטיריקנים הימניים, וזו תופעה מבורכת. כמובן שיש ביניהם, לטעמי האישי, טובים יותר (אורבך) וטובים פחות (דאום).

"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה קורא ציטוטים של אחרים"

(אח של מישהו שהכיר את ג'ון לנון)

סג"ל אכן היה טוב במקומון וגרוע בסופשבוע - ודאום זה בכלל שיא של התדרדרות. הם השניים שכיוונתי
אליהם ב"מוצלחים פחות". אריאלי ואורבך טובים מאוד.

"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה קורא ציטוטים של אחרים"

(אח של מישהו שהכיר את ג'ון לנון)

לא מבין אנשים שקוראים באדיקות טור. מה איכפת לי מה עבור במוחו של מאן דהו? מדי פעם נחמד למשש את הדופק, לפעמים נחמד לגוון. אבל הכתבות הגדולות עדיפות.

לעולם אינך מתייחס לתוכן אלא לזהותו של הכותב.
תמשיך ככה ותגיע רחוק - אולי אפילו לכנסת.

ברור לי שהאיש לא פוטר בגלל שהוא ימני, אלא חרף עובדה זו. הטור שלו פשוט לא מצחיק. סה טו.

וברצינות-
סוג ההשוואה הוא לא נכון.
אני מאוד אוהב את "הכתיבה החדשה", אבל אני לא משוכנע שהיא תמיד תחזיק מעמד,
ושהיא לא אופנה חולפת.
אני כן חושב שיש חשיבות רבה ל"אופי" של עיתון, להופעה מסודרת (תוך שמירה אחידה, גם אם ,לא מעודכנת", של הרמה) של טורים קבועים- שנותנים לעיתון מימד של חמימות וקביעות.
לא במקרה טורים מופיעים במיקום קבוע, ובמבנה קבוע- יש לזה חשיבות רבה מבחינת הקורא.

צפו שתוך שנה מהיום מופיע ספר שהוא לקט של טורים נבחרים מ"שיפודים".

לנמרודי אין אג'נדה שמאלנית. יש לו אג'נדה אחת - כסף. אם מאיר עוזיאל היה מכניס לו כסף - הוא היה נשאר בעתון. זה הכל. אם אין לו מספיק קוראים, ועתונים יכולים לבדוק את זה די טוב, אז הוא לא מכסה את משכורתו - והוא הולך.

הבכיינות היא רק עלבון למעט הימנים המוכשרים שכותבים. העובדה היא שמקור ראשון, והצופה למרות ה"רוב" הימני בציבור - אינם ממריאים.

נתחיל מהשורה האחרונה, שכרגיל מבטאת רהב שמאלני נטול ביסוס "מעט הכותבים הימנים
המוכשרים", שיכלה להיות נכונה, לולא היה כיום רוב מוצק לכותבי סאטירה ימניים, חרף נסיונות לצמצם
את מספרם...
לו רק למכירות היה משקל בהחזקת בעלי טור, אז סילבי קשת הייתה מפוטרת לפני שנים. קוראיה
היחידים הם ימנים משועממים (מודה באשמה...), שנהנים לראות שיש שמאלנים שמצליחים להשאר
מתוסכלים למרות שהמדינה מתנהלת בדיוק כפי שרצו...

אגב, הנטייה השמאלנית הכרונית לשימוש בהטיות השונות של המילה "התבכיינות", מבטאת בוז עמוק
לזכות המחאה, ולחופש הביטוי, שאותם כותבים עצמם, נורא נסערים כאשר הוא נלקח ממישהו שאשכרה
עושה משהו מסוכן באמצעותו (למשל, קורא לטרור בלוויה של מנהיג מדינת אוייב...).

אם היתה אג'נדתו כסף לא היה מדרדר העתון וגורם לו הפסדי ענק של מאות מיליוני שקלים בשבע השנים האחרונות,מאז התנהג בעתון כאילו זה הדף היומי של השכונה .

רק שזה עבר לי, לגמרי, עד גיל 15.
בעשור האחרון מצאתי אותו משמים אפילו יותר מהטורים המתורגמים של "בני יאיר" או הפסודו-אטיים של יהונתן גפן. "הצופה" הוא אכן המקום המתאים ביותר לאדון עוזיאל.

לא מצחיק, לא מחובר ל"נוער" (כהצהרה האנאכרוניסטית של כותבו עונד הבלינג-בלינג), לא מעניין בכלל.
כתיבה מגוייסת, עבשה, מעופשת, מעוררת מחשבה בעיקר בכיוון של "למה לעזאזל אני קורא את זה?!".

מהבחינה הזאת הוא הפך דומה לסילבי קשת (או שאני התעוררתי), לא בסגנון הכתיבה אלא בעובדה שהיא דיברה רק אל מי שהזדהה איתה באופן מלא, בין אם פוליטית/חברתית או בני תשחורת רגשנים ורפי-שכל ששלחו אליו להדפסה את מה שאפילו המגירה שלהם לא הסכימה לפרסם.
גם מאיר שלו וב. מיכאל הפסיקו כמעט לחלוטין לייצר חומר משעשע ועברו לפרופוגנדה במשרה מלאה (רק שהם לפחות מוכשרים בכתיבה).

מי נשאר? קובי אריאלי המשובח ביותר, דאום בימים בהם הוא לא זקוק לפרוזאק (או, למהורהרים, בימים בהם הוא זקוק לאישפוז ממש), ופלגיאט הזימה אראל סגל פעם בחודשיים.

כשהייתי נער (ושמאלני בדעותיי) שיפודים היה באמת כמו מקל של שיפוד לוהט שדוקר אותך בתחת. עכשיו המדור נראה יותר כמו קבב סורי, מהצפרדע בשלולית בא לי כבר להקיא (די, היה נחמד לדמיין דוסיות חרמניות כשהייתי בן 16, עכשיו זה כבר די פאסה), ויש מין אוירה של "אכלו לי שתו לי" תבוסתנית שמוציאה את החשק.

יהונתן גפן לא נפל במאומה מאיכות הכתיבה שלו, הבעיה איתו שהדעות שלו הפכו למנותקות מהמציאות. נדמה שהוא מחזיק בדעות שמאלניות רק בגלל שאין לו ברירה אחרת (והוא מעיד על כך גם בעצמו), אבל אין שום ראציונליזציה מאחוריהן, רק נוסטלגיה והיצמדות מכוח האינרציה. למרות זאת, ולמרות שהדעות שלו מרגיזות אותי, עדיין תענוג לקרוא אותו.

איזה כיף שזרקו את לפיד לידיעות... הוא כבר נהיה משמים.

ואכן, קובי אריאלי הוא היחיד שממש מצליח לרגש ולהפתיע (סג"ל, מה קרה לך ? איך נפלו גיבורים ?), למרות שהטור שלו קצר - תמיד תענוג.

כל אימת שאני מתפתה לקרוא את הטור העלוב הזה, אני שואל את עצמי: "עם מי הוא שוכב ,
לעזעזל, שנותנים לו להשפיך את עיסתו הדביקה והמעצבנת"?
ברוך שפטרנו מעונשם של עוזיאל ו"יקירתו" התפלים.

אתה מתכוון שהם אוהבים רק שמאלנים מושבעים כמו חנוך דאום ואראל סג"ל???

טור מעולה יש לעוזיאל אך אל נשכח את ג'קי לוי שלדעתי הוא הכותב הטוב ביותר כיום