
13-05-2008, 18:23
|
|
|
|
חבר מתאריך: 15.05.07
הודעות: 506
|
|
|
אוקיי
זה כל כך הסיפור שלי שזה מפחיד..
אני הבן הקטן והבן היחיד במשפחה, אבל לא נחשב בן יחיד בשביל המדינה כי יש לי עוד שתי אחיות.
כלומר בשביל ההורים שלי אני הבן היחיד ובשביל המדינה לא, מה שאומר שאני לא צריך חתימה.
ההורים תמיד ידעו שאני רוצה קרבי עוד מגיל קטן וכל כך כואב להם שאני לא מממש את הפוטנציאל שלי במוזיקה, בעתודה או לפחות את הפרוטקציות שיש לי אם אני רוצה.
משנה שעברה ביוני (הצו הראשון) התחילו המלחמות..בעיקר אבא שלי. אמא שלי גם לא רצתה שאני אתגייס לקרבי אבל היא לא ממש הבינה משהו בצבא ככה שאם הייתי אומר לה "זה בסדר אמא זה לא משהו רציני יותר מידי אל תדאגי, זה רגיל כזה" אז אולי היא הייתה נרגעת אבל עכשיו, אחרי שאבא שלי מילא לה את הראש כי הוא חושב בדיוק כמו אבא שלך שגזר דיני נחתם.
וגם אני נתתי לו את ההסבר הזה שיש סיכוי יותר גדול להיפגע מתאונת דרכים אם כל יום אני אחזור הביתה ואקח את האוטו!
אבא שלי היה צ'יף דבור בחיל הים, אחיו הצנחן לחם במלחמת יום כיפור ושני הוריו ז"ל נפטרו ממחלה קשה.
בהתחלה, אבא שלי ניסה פשוט לדבר, לשכנע, אחרי זה ניסה את מגמת ה"עונשים" שלא ממש הלכה לו טוב ולבסוף את השיטה הכי קשה שהוא גם לחץ עליה הכי חזק כי הוא ראה שזה משפיע עלי:המצפון והאהבה שלי אל ההורים.
דברים כמו "על אחריותך עם אני מקבל מחלה או התקף לב", "אתה רוצה להרוג אותי אני רואה".
בתקופה שסבא שלי נפטר גם "איבדתי את סבא, אתה רוצה עכשיו שאני אאבד גם אותך, אתה רוצה לגמרי למרר את החיים?"
אתה מבין מה החשיבות של מה שהוא אמר כאן<? דברים ממש קשים.
עברנו הרבה מריבות, וויכוחים, צעקות... הרבה שיחות נפש... הוא כל כך נעול בדעתו שהוא לא יודע להקשיב לי, נכנס לאוזן ויוצא מאוזן. וכבר שנתתי לו איזו צעקה ככה להתעוררות כדי שיקשיב לדברים שאני אומר ודיברנו על הכל, אם זה שווה ללכת בשביל הממשלה מהצד שלו ומהצד שלי זה שווה ללכת בשביל עם ישראל ולא בשביל הממשלה שלטענתו בניהם של השרים לא משרתים, כמה זה מסוכן וכאלה דברים, בסוף כל הנושאים האלה עברו והגענו לנקודה אחת ויחידה:
אבא שלי: "אבל אני לא רוצה שתלך לקרבי"
אני: אבל אבא אני כן רוצה. אני בוגר ויש לי אישיות ומצפון וערכים משלי."
מה שאני אומר זה שלא משנה על מה, בסוף זה מגיע לנקודה הזאת. שהם לא רוצים ואתה כן.
אני אגיד לך ככה...כשאבא שלי היה בגילי, אני לא חושב שההורים שלו ידעו אפילו לאן הוא הולך כשהוא יוצא מהבית. אולי המנטאליות והדרך אז הייתה שונה, מה שאני אומר זה שעכשיו, אחרי שההורים שלי כבר התחילו לסבול מדאגה לצערי כבר עכשיו, חצי שנה לפני הגיוס ואני שומע אנחות שלהם מהזמן שסוגר עליהם, עכשיו הם מתחילים להשלים עם זה.
אם תראה להם שאתה ממש ממש רוצה את זה לא תהיה להם ברירה אלא לתמוך בך.
אל תשכח שטירונות קרבית (חי"ר) זה מינימום 8 חודשים..זה לא שמגייסים אותך, עושים קסם והופס אתה לוחם עם סכין בין השיניים בלב עזה.
אז קצת ידאגו בהתחלה, גם קצת אחרי ההתחלה...ואז מתרגלים.
אצלי זה היה ככה שכל עוד הראתי חולשה מסוימת, ניסו ללחוץ עלי יותר...הרי כואב לי על ההורים שלי ואני אוהב אותם והם השקיעו בי מעל ומעבר כל החיים, יותר ממה שביקשתי ובטח יותר ממה שהייתי צריך וזה מרגש אותי לחשוב על זה כל פעם מחדש.
עם זאת, עשיתי יום סיירות וגם גיבוש צנחנים לא מזמן...והתחלתי לראות שאבא שלי משלים עם זה...אחרי הגיבוש הוא בא ושאל "נו איך היה?..מה היה שם?.."
ואמרתי לו הכל..על המסע והאלונקות והסיבולת והתרגיל הסוואה....והספרינטים כמובן...ועל הבר אור..
ודיברתי איתו בלילה אחרי היום הראשון........ושמעתי את הדאגה בקול..גם שלו וגם של אמא שלי...
בסוף, אמא שלי עם כל הדאגה מנסה לעודד אותו. היא רואה שאני כל כך רוצה את זה וזה כל כך נוגד את המצפון שלי אם אני לא אלך לשם שזה נורא.. פשוט נורא.
היא אמרה לאבא שלי עם כל הדאגה שלה שיתן לי לממש את עצמי ולעשות מה שאני רוצה בחיים. ושזה מזל ושאלוהים ישמור עלי...
עלי, עליך ועל כל הלוחמים ועל ישראל אמן ואמן.
אני לא מנסה לגרום לך לעשות אותו הדבר כמוני, בכל זאת זה מקרה אחר וכמה שהוא לא נשמע דומה ההורים שלי ושלך הם לא אותם הורים למרות שזה נשמע דומה... בטח ההורים שלי ושלך היו יכולים להיעזר באיזו שיחת נפש, תמיד ההתמודדות עם אחרים היא קלה יותר.
אני רק אומר, שלדעתי הנוער וההזדמנויות שלהם עברו כבר. ושלך התחילו.
לדעתי, לך עם הלב....
מצטער שרשמתי כל כך הרבה, פשוט יש למקרה שלך כל כך הרבה משותף עם שלי ואני מרגיש שאני פשוט חייב לעזור לך.
מקווה מאוד מאוד שעזרתי, בהצלחה בהמשך...
ד"א ... אם אתה צריך משהו אתה יכול לפנות אלי בפרטי תמיד, אפילו נדבר באייסי או מסנג'ר אם אתה רוצה...
=]
נערך לאחרונה ע"י War_Machine בתאריך 13-05-2008 בשעה 18:27.
|