ציטוט:

זה פרצופה של ממשלת ישראל בקיץ 2008: שר הביטחון מאשים את ראש הממשלה בשיקולים פוליטיים שמונעים רגיעה ביטחונית; ראש הממשלה אומר על שר הביטחון ש"הפוסל במומו פוסל"; שרת החוץ שותקת - היא הרי מעל זה - אבל בשיחות סגורות היא מצוטטת כאומרת שהממשלה נעדרת מנדט מוסרי; המשנה לראש הממשלה מכתיר את הרגיעה עליה החליט הקבינט כ"ניצחון לציר האיראני"; ושר התשתיות קובע חד וחלק, ש"הממשלה פשוט לא מתפקדת". כל זה נאמר, שודר ונכתב ב-48 שעות בלבד, בין יום שישי בבוקר ליום ראשון בבוקר. בצבא מכנים את התופעה הזאת "אס"ק": אווירת סוף קורס. כשבכירי השרים מתחרים מי יספיד, מי ישמיץ ומי יגחיך יותר - איש את חברו וכולם יחד את הממשלה, ממשלתם, ממשלתנו - כנראה שהגיע הזמן לסגור את הבסטה. כך היא נראית הממשלה, למרבה הצער: כמו בסטה. במקום לעסוק בכובד ראש בנושאים הלאומיים החשובים שמונחים על השולחן - סוריה, חמאס, החיילים החטופים, איראן - השרים נראים כמי שמתבוססים בפוליטיקה. אהוד אולמרט פרץ אתמול לחדר ישיבות הממשלה כמו פיל הודי שנמלט מגן החיות. הוא היכה בפטישו בזעם על הסדן, ולפי עד ראייה, לא היה חסר הרבה כדי שישליך את הפטיש על האיש שישב מולו, אהוד ברק. אולמרט הוא פוליטיקאי שקול וקר רוח. הוא לא היה חייב להכניס לברק מול המצלמות, לאחר שערב קודם משנהו רמון עשה זאת בכישרון ובהתלהבות האופייניים לו. האינטרס המיידי של ראש הממשלה הוא לצנן את הרוחות מול מפלגת העבודה, לנסות להרגיע, לפייס - הרי המפלגה אוחזת בשרפרף עליו הוא ניצב כשהחבל כרוך סביב צווארו. אם אולמרט בחר ללבות את האש במקום להנמיך את גובה הלהבות, הוא עשה זאת משיקול פוליטי צונן. אם כבר נגזר עליו להיכנס לקטטה עם ברק, הוא מעדיף שהנושא יהיה "לאומי" כמו גורל הרגיעה בעזה, ולא משפטי-שחיתותי. ויש לאולמרט סיבה נוספת לחמם: נוח לו שהמריבה עם ברק תיהפך לזירת התלהמות בין קדימה לעבודה. כך הוא מצופף מאחוריו את חבריו לסיעה, כי איזה פרצוף יהיה להם מול בוחריהם אם הם יעדיפו את הצד של ברק. בינתיים זה מצליח לו. הח"כים של קדימה מדברים על ברק כפי שעמיתיהם בליכוד מעולם לא דיברו עליו. שי חרמש למשל. רק לפני כמה ימים הוא אמר עליו: "ברק זקוק לאספקה דחופה של ויאגרה. הוא סובל מהיעדר זיקפה לאומית". שבע שנים עפים קסאמים על יישובי עוטף עזה, שחרמש הוא מתושביהם, ורק בשבועות האחרונים, אחרי טלנסקי, גילה חרמש את בעיות האונות של ברק. בכיר בליכוד, איש בעל מודעות היסטורית, מתבונן זה זמן בהנאה בלהבות המתלקחות בין קדימה לעבודה, ובין ברק לאולמרט, ולא רק לאולמרט. ברק אמר ביום שישי למזכירי סניפים כי "מהחלטה 1701 לא יצא כלום מלבד 42 אלף טילים שיכולים להגיע עד ירוחם ודימונה" הוא כיוון דווקא ללבני, שמתגאה מאוד בתרומתה לאימוץ ההחלטה בסיום מלחמת לבנון השנייה. "אני יכול לומר עליהם", ציין הליכודניק, "את מה שאמר מנהיגנו מנחם בגין, על מלחמת איראן-עיראק ב-1981: 'אני מאחל הצלחה לשני הצדדים'".

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/993209.html


ומיהו אותו "בכיר הליכוד"? רובי?

מוות למחבלים!