פרשת שבוע- מטות

על הבדידות והאחדות במלחמה:
פרשתינו ממשיכה את סיפור הפרשה הקודמת: ציווים שונים למשה לפני מיתתו. אחד מציווים אלה הוא הציווי לצאת למלחמה כנגד המדיינים. נעסוק בתחילה בפרשיה שמופיעה אחרי המלחמה עצמה- פרשיית חלוקת השלל.
כך מצווה הקב"ה:
כה ויאמר ה' אל-משה לאמר:
כושא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה אתה ואלעזר הכהן וראשי אבות העדה:
כז וחצית את-המלקוח בין תפשי המלחמה היצאים לצבא ובין כל-העדה:
כח והרמת מכס לה' מאת אנשי המלחמה היצאים לצבא אחד נפש מחמש המאות מן-האדם ומן-הבקר ומן-החמרים ומן-הצאן:
כט ממחציתם תקחו ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה':
ל וממחצת בני-ישראל תקח אחד אחז מן-החמשים מן-האדם מן-הבקר מן-החמרים ומן-הצאן מכל-הבהמה ונתתה אתם ללוים שמרי משמרת משכן ה':
לא ויעש משה ואלעזר הכהן כאשר צוה ה' את-משה:

(במדבר לא[1] )

רואים, אם כן, שיש שלושה צדדים השותפים בשלל- אנשי המלחמה, העם שלא לחם והקב"ה.
על כך נשאל: ברור מדוע אנשי המלחמה מקבלים שלל, אולם מדוע שאר העם והקב"ה זכאים לחלק מהמלקוח? הרי הם לכאורה לא עשו דבר!
שאלה נוספת שניתן לשאול היא על סמיכות הפרשיות: אחרי פרשיה זו מופיעה פרשת בקשתם של בני גד ובני ראובן להישאר ולנחול בעבר הירדן המזרחי, וההסכם שנוצר בין משה לבני גד ובני ראובן בעקבות העניין- שהם ילחמו עם כל עם ישראל, וינחלו רק אחרי שכל העם ישב בנחלתו. מדוע נסמכה בקשתם של בני גד ובני ראובן לפרשה הזו?
נעסוק בתחילה בשני הגורמים הנוספים - העם והקב"ה.
העם:

אם נעיין בתנ"ך, נמצא מקום אחר בו מתואר סיפור דומה מאוד, גם הוא בקשר לחלוקת שלל. הסיפור הוא סיפור דוד וצקלג, והמלחמה היא בעמלק. וכך מסופר:
א ויהי בבא דוד ואנשיו צקלג ביום השלישי ועמלקי פשטו אל-נגב ואל-צקלג ויכו את-צקלגו ישרפו אתה באש:
ב וישבואת-הנשים אשר-בה מקטן ועד-גדול לא המיתו איש וינהגו וילכו לדרכם:
ג ויבא דוד ואנשיו אל-העיר והנה שרופה באש ונשיהם ובניהם ובנתיהם נשבו:

(שמואל א' פרק ל')

דוד מחליט בעקבות המקרה לצאת למלחמה, ואומנם הוא משיג את העמלקים ומנצחם, ומשיב את המשפחות ומביא איתו שלל. אולם כשהוא ואנשי המלחמה חוזרים קורה דבר מיוחד:
כא ויבא דוד אל-מאתים האנשים אשר-פגרו מלכת אחרי דוד וישיבם בנחל הבשור ויצאו לקראת דוד ולקראת העם אשר-אתו ויגש דוד את-העם וישאל להם לשלום:
כב ויען כל-איש רע ובליעל מהאנשים אשרהלכו עם-דוד ויאמרו יען אשר לא-הלכו עמי לא-נתן להם מהשלל אשר הצלנו כי אם-איש את-אשתו ואת-בניו וינהגו וילכו:

(שם)

העם מתלונן כי דוד לא יחלק את השלל אלא לאנשי המלחמה, ואילו לשאר העם הוא רק יחזיר את המשפחות שלקחו העמלקים. אומנם, דוד לא נוהג כפי שהם ציפו, וכמו בתורה הוא מחלק את השלל לכולם, ואף קובע זאת כחוק:
כג ויאמר דוד לא-תעשו כן אחי את אשר-נתן ה' לנו וישמר אתנו ויתן את-הגדוד הבא עלינו בידנו:
כד ומי ישמע לכם לדבר הזה כי כחלק (הורד) היורד במלחמה וכחלק הישב על-הכלים יחדו יחלקו:
כה ויהי מהיום ההוא ומעלה וישמה לחק ולמשפט לישראל עד היום הזה:

(שם)

גם כאן ניתן לשאול: מדוע העם מתלונן ומבקש חלק לעצמו על אף שלא נלחם? מדוע דוד נענה לבקשתם?
לפני שנענה על כך, נעסוק בגורם השלישי: הקב"ה.
ניתן לראות ממקומות רבים כי המלחמה הזו עם מדין היא גם מלחמתו של הקב"ה. למשל:
ג וידבר משה אל-העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על-מדין לתת נקמת-ה' במדין:
וגם:
ו וישלח אתם משה אלף למטה לצבא אתם ואת-פינחס בן-אלעזר הכהן לצבא וכלי הקדש וחצצרות התרועה בידו:
מהם כלי הקודש הללו?
רש"י על אתר מפרש: "זה הארון והציץ".
הארון היה יוצא תמיד למלחמה יחד עם עמ"י, אולם מדוע מתווסף כאן הציץ?
על הציץ נכתב: "קודש לה'", כך שניתן לומר שבמלחמה הזאת, יותר מאשר במלחמות אחרות, הקב"ה דורש את נוכחותו הישירה, והוא מביע זאת באמצעות הכלי היחיד שכתוב עליו שם ה'.
מדוע דווקא במלחמה זו?
את התשובה לכך ניתן למצוא בדברי משה באותה פרשיה:
טז הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר-מעל בה' על-דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה':
כלומר, מדין היו מעורבים בחטא בעל פעור, שכוון אומנם כנגד עם ישראל, אולם הוא תקף את השכינה האלוהית ואת הקב"ה עצמו[2] - ולכן הקב"ה עצמו יוצא עם ישראל לנקום את נקמתו במדין.
ניתן לראות זאת גם מהעובדה שהם תקפו את מדין ולא את מואב. לכאורה היה הגיוני יותר לתקוף את העם שיזם את כל המהלך, ואף ניסה לקלל ובזכות התערבותו של ה' לא הצליח. למרות זאת, תוקף ישראל דווקא את העם שלכאורה היה כלי בידי מואב בכל הסיפור, והוא שהחטיא את ישראל. אלא שיש לומר שאם הייתה זו מלחמה רגילה, מלחמתו של עם ישראל בלבד, אזי היה הגיוני ונכון יותר להלחם עם מואב. מאחר שזו מלחמתו של הקב"ה, הוא נלחם אם אלו שתקפו אותו דרך תקיפת עם ישראל, ולא עם מואב שתקפו את עם ישראל בלבד.
אם כן, בפשטות ניתן לומר כי הקב"ה דורש את חלקו בשלל משום שגם הוא נלחם עם ישראל, ולכן מגיע לו חלק מסוים מהמלקוח כמו שאר הלוחמים.
על תשובה זו קשה- הרי בכל המלחמות הקב"ה יחד עם ישראל, ורק כאן יש דרישה לקבלת חלק מהשלל באופן חריג[3]. ניתן לראות את שכינת ה' עם העם במלחמה במקומות שונים בתורה: העובדה שבמלחמות רבות הארון יוצא למלחמה יחד עם ישראל, פרשיית משיח מלחמה שם כהן מקבל משיחה מיוחדת ויוצא למלחמה עם העם ומזכיר לו שקב"ה איתו במלחמותיו[4]. ההבדל כאן הוא רק שהקב"ה כאן נלחם את מלחמתו הפרטית עם מדין, אולם לעובדה זו לא צריכה להיות השפעה על חלוקת השלל.
לכן ברצוני להציע הסבר אחר, והסבר זה יסביר גם את הנגיעה של העם שלא נלחם לשלל וגם את הסמיכות לפרשיית בקשת בני גד ובני ראובן.
לענ"ד התורה מלמדת ומחנכת כאן לשיעור חשוב. כשאדם יוצא למלחמה, באופן טבעי הוא חושב על ביתו ועל משפחתו, על חבריו ועל מכריו- ובאופן כללי: הוא מחובר מאוד חזק לחברה שסביבו. כדי למנוע את הבעיה שאווירה כזאת יוצרת במלחמה – אם האדם ממשיך להתחשב בדרישה של סביבתו הקרובה הוא לא ילחם, שהרי היא דורשת מהאדם לחזור בשלום ולא לסכן את עצמו – הורה הרמב"ם את הוראתו המפורסמת בהלכות מלכים ומלחמותיהם פ"ז ה"טו:
"מי האיש הירא ורך הלבב" (דברים כ,ח)--כמשמעו, שאין בליבו כוח לעמוד בקשרי המלחמה. ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מליבו וייפנה מכל דבר למלחמה...ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל ליבו ובכל נפשו--הרי זה כמי ששפך דמי הכול.
מציאות זו של ניתוק טובה למלחמה, אולם חשוב שהאדם ידע לצאת ממנה לאחריה. כידוע, יש טראומות רבות אחרי מלחמה, ולאנשים רבים קשה מאוד להיפתח אחרי כן ולדבר על זה, ובזכות הדיבור וההיפתחות להמשיך הלאה בחייהם. במקום זאת הם שותקים, מתכנסים בעצמם ונשארים באותו שלב של החיים, ומריצים לעצמם את המלחמה שוב ושוב. בדבר זה באה התורה להילחם כאן. התורה, דרך שאלת חלוקת השלל, מלמדת כי אחרי המלחמה אין חלוקה של לוחמים ולא לוחמים[5], אין מי שמגיע לו לקבל ומי שלא מגיע לו- כולם עם אחד ויחידה אחת. בשונה מהבדידות והניתוק שהמלחמה מייצרת, התורה דורשת מהאדם לשוב ולהיפתח אל חברתו וסביבתו, כדי לצאת מאווירת המלחמה ולחזור ולהמשיך את החיים.
באופן דומה דוד מצווה את העם אשר איתו ואת הדורות שאחריו לחלוקה שווה של השלל עם העם שלא לחם. דוד בחוכמתו הבין את השיעור הזה שהתורה מלמדת ואת החשיבות שבאיחוד מחדש אחרי הבדידות שיש במלחמה, והוא שקבע אותו כחוק לעולם[6].
אולם התורה לא מסתפקת בשוויון בקרב העם, היא גם מזכירה לעם את נוכחותו של הקב"ה. התורה לא נותנת לאדם לשכוח את העובדה שגם בזכות התערבותו של ה' זוכה האדם לשוב לביתו בשלום. כמו שהתורה פועלת כנגד הניתוק הגשמי, היא פועלת כנגד הניתוק הרוחני. דווקא אחרי מלחמה, שהיא מאורע פיזי מטלטל במיוחד והיא "שואבת" את האדם לתוכה, היא מזכירה ללוחמים ולעם לצאת מהחשיבה המלחמתית ולזכור מחדש את המציאות הרוחנית ששוכנת מעל המציאות הפיזית.
אם כן, ברורה גם הסמיכות לפרשיית בקשת בני גד ובני ראובן. בפרשה זו, בני גד ובני ראובן, בעלי מקנה רב, דורשים לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי ולא להיכנס לארץ כנען. משה מקשה מאוד על בקשתם וטוען כנגדם שתי טענות. הראשונה, והיא הרלוונטית לעניינו, היא הטענה המפורסמת הבאה:
ו ויאמר משה לבני-גד ולבני ראובן האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה:

(לב)

טענה זו רלוונטית במיוחד כאן: אחרי שהקב"ה מלמד את ישראל על חשיבותה של האחדות אחרי המלחמה ובמציאות הלאומית בכלל, באים בני גד ובני ראובן ומבקשים להיפרד. משה טוען כאן טענה ממישור כפול: המישור הלאומי (מדוע שאתם תנחלו ושאר העם ילחם) ומישור ערכי- מדוע אתם רוצים להיפרד בדיוק אחרי שה' לימד על החשיבות שבשמירה על האיחוד?
ואמנם בני גד ובני ראובן ערים לכך, ואף אחרי הכיבוש הם דואגים לבנות מזבח על גבולם[7], כדי שלא יבאו בנ"י בעתיד ויאמרו כי הם ונחלתם אינם קשורים לה' אלוהי ישראל.

השיעור הזה שהתורה מלמדת, שיעור האחדות, הוא שיעור שחשוב בכל זמן, ובמיוחד היום, כאשר העם מפולג בכל עניין, ובענייני הצבא והמלחמה בפרט. עלינו לזכור כי אנו אגודים כולנו באגודה אחת, עם ישראל כולו והקב"ה, ומכאן נובעת עוצמתנו וחוסננו הלאומי והדתי. מי יתן ונזכה לאחדות שלמה, ולקיום הנבואה הידועה ביחזקאל לז', הממחישה את האחדות של עמ"י כולו והקב"ה לעתיד לבוא:
טו ויהי דבר-ה' אלי לאמר:
טז ואתה בן-אדם קח-לך עץ אחד וכתב עליו ליהודה ולבני ישראל (חברו) חבריו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל-בית ישראל (חברו) חבריו:
יז וקרב אתם אחד אל-אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך:
ובהמשך:
כא ודבר אליהם כה-אמר אדני ה' הנה אני לקח את-בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו-שם וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל-אדמתם:
כב ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך ולא (יהיה) יהיו-עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד:
כג ולא יטמאו עוד בגלוליהם ובשקוציהם ובכל פשעיהם והושעתי אתם מכל מושבתיהם אשר חטאו בהם וטהרתי אותם והיו-לי לעם ואני אהיה להם לאלהים:
כד ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחדיהיה לכלם ובמשפטי ילכו וחקתי ישמרו ועשו אותם:
כה וישבו על-הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו-בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד-עולם ודוד עבדי נשיא להם לעולם:
כו וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיהאותם ונתתים והרביתי אותם ונתתי את-מקדשי בתוכםלעולם:
כז והיה משכני עליהם והייתי להם לאלהים והמה יהיו-לי לעם:
כח וידעו הגוים כי אני ה' מקדש את-ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם:

אכי"ר.


[1] כל מקור ללא הפניה אל ספר ואל פסוק הוא לבמדבר לא. כל הפניה לפרק היא לפרק בבמדבר.
[2] כמו שאומרת הגמרא בסנהדרין קו. כי בלעם יעץ לבלק לתקוף ולהחטיא את ישראל דווקא בזנות, משום שאלוהיהם של אלה שונא זימה הוא.
[3] להבדיל ממקרים בהם ה' דורש להחרים חלקים נרחבים ומוגדרים היטב מהשלל, כאן הוא דורש אחוז מסוים, כמו חלק לגיטימי מכלל הציבור.
[4] ויש גם אקטואליה: לא מזמן יזם הרב הצבאי הראשי הצעה שלפיה כל הרבנים הצבאיים יקבלו הכשרה קרבית כדי שיוכלו ללוות את הלוחמים לשדה הקרב ולעודד שם את רוחם.
[5] גם כאן יש אקטואליה: כמעט בכל ספר שמתאר מפגש של לוחמים קרביים וג'ובניקים שמדברים על השירות, דווקא מתואר ניתוק וכעס רב בין הלוחמים הקרביים לעורפיים. הקרביים כל הזמן חושבים: "מי הם בכלל שבאים לדבר איתי על השירות, אני טוחן פה שטח והם במזגן במשרד, וכל יום בארבע הם בבית". כך שניתן לומר שמרירות זאת קיימת עוד בזמן השירות עצמו.
[6] שהרי בתורה לא נאמר שמדובר בחוק, וניתן להבין שמדובר בהוראה מקומית לגבי המלחמה עם מדין.
[7] עיין ביהושע פרק כב' בסיפור על המזבח בגלילות הירדן ועל כל הסיבוך שליווה אותו.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

יישר כוח ותודה!

ש'כוייח! שבת שלום!

CHRIS MARTIN: Coldplay is for people with great taste, intelligence, incredible good lookingness, talent, ability, success, grabbing of life. Coldplay's for people who know what life's about. They're always entertaining. Delightful to talk to. Sweet, charming, incredibly good in bed. Virile. They have incredible success with girls, or boys, or both. They're generally just the world's best citizens.. Maybe I'm biased, but I'm definitely right