|
סיפור על חזרה לשירות קרבי, כנגד כל הסיכויים.
שלום לכולם, השבוע קיבלתי תשובה שאני חוזר, אחרי מה שנראה כמו נצח, לשירות קרבי...אני רוצה לשתף אתכם בסיפור שלי, גם בגלל הרצון להעלות את כל החוויה המתישה הזו על כתב אבל בעיקר בשביל לתת לכל מי שנלחם על השירות הצבאי שלו השראה ותקווה.
מאז ומתמיד הייתי מאלו המורעלים...מהאנשים שידעו בכיתה ז' כבר שהם הולכים לקרבי והתחילו בכיתה י' להתאמן בכושר קרבי. עשיתי כל מיני מיונים לפני צבא, בסופו של דבר התגייסתי במרץ 08 לנח"ל, עברתי גיבוש יחט"יות והתחלתי טירונות במחלקת עורב.
עוד יחסית הרבה לפני הצבא סחבתי בין לא מעט פציעות פציעה אחת עקשנית במיוחד, כתף שנפרקה פעם בכיתה יא' ומאז עשתה לי אין סוף צרות. אני לא יודע להגיד לכם מה עבר לי בראש שהתגייסתי ככה במצב רפואי כזה...הרבה הכחשה אני מניח, לא מעט תקוות שווא שהפציעה לא תפריע לי במהלך 3 שנים(לפחות) של שרות קרבי, ובקיצור חשיבה שרק עכשיו אחרי שעברתי כל כך הרבה אני מבין כמה הייתה הזויה ותלושה מהמציאות. הפציעה הזו ישבה לי הרבה בראש ולכל אורך תהליך ההכנה לגיוס,הגיוס עצמו הגיבוש והמעט זמן שביליתי בטירונות בלי פטורים(יומיים בדיוק) הטרידה את מחשבתי, אבל אני בטח לא צריך לספר לכם כמה חזק בן אדם יכול להדחיק מציאות ע"מ לתחזק אשליה שהוא מאוד רוצה בה.
ואכן, כמו שהיה צפוי לקרות המציאות התפוצצה לי בפרצוף ובפעם הראשונה שעליתי על בוחן המסלול פרקתי את הכתף בפעם השנייה, הפעם לא היה מדובר על פריקה כמו בפעם הראשונה שהייתה נטולת כאבים וחזרה למקומה מהר יחסית... ישר אחרי הפריקה הרגשה מוזרה מאוד
כאלו היד מרחפת באוויר ואני חסר כל יכולת לשלוט בה, באותם רגעים לא ממש קלטתי שפרקתי אותה...איך שניסתי להזיז את היד התחילו כאבי תופת מהגרועים שחוויתי בחיי, מהכאבים האלו שכל סיב עצב באזור זועק למוח "כאב", התחלתי לצעוק מכאב כמו ילדה קטנה מול כל (ואז לא ידעתי את זה) הסגל שלי, המ"מ ולאחר מכן המ"פ שלי ישר קפצו לקראתי וזריז הגיע רכב מיון אבל כל כך כאב לי שלעמוד לא ממש יכולתי, וודאי לא להיכנס לרכב פינוי...בחצי זחילה חצי הליכה נכנסתי לרכב פינוי ונסענו בערך 50 מטר למרפאה שנמצאת ממש סמוך לבוחן מסלול. שם פגשתי פעם ראשונה את הרופא של הבא"ח, לא ידעתי באותו רגע שאני הולך לראות אותו עוד הרבה ולמעשה לא יכולתי לחשוב על כלום חוץ מעל זה שכואב לי. קיבלתי זריקת מורפיום, אופטלגין נוזלי ועדין כאב לי כמו אני לא ידוע מה, הכתף עוד הייתה בחוץ ובלטה בצורה מאוד מוזרה ומלחיצה. פינו אותי לסורוקה באמצע הדרך הכתף חזרה מעצמה למקום ואני ביליתי את רוב זמן הנסיעה והשהיה במיון בשינה מהמורפיום אני לא זוכר יותר מידי מזה, הזיכרון הבא שלי הוא אני יושב במשרד של רופא הבא"ח,יחד עם החופ"ל שלי(בזמנו לא היה לי מושג מי או מה זה חופ"ל) והרופא מתחיל להסביר לי שכנראה אני לא אוכל להמשיך בשירות קרבי. ברגע שקלטתי את המצב התחלתי לבכות לבקש ולהתחנן שיאפשרו לי להמשיך...לא הבנתי כל כך באותם רגעים שלרופא אין שום כלי לעזור לי ושאני כרגע באמת לא כשיר, כל מה שרציתי זה להמשיך במסלול ולא נתתי להיגיון להפריע לחשיבה שלי.
רופא הבא"ח הפעיל קשרים וסידר לי ממש כמה ימים אח"כ תור אצל ד"ר עוז הדר, אורטופד כתף, עכשיו בדיעבד אני יכול להגיד שהוא תותח רציני, והוא זה שליווה את הטיפול שלי מאותו רגע הלאה. ד"ר עוז החליט לשלוח אותי לכל מיני בדיקות כדי לקבוע האם אני כשיר להמשיך לשרת כלוחם או האם אני צריך לעבור ניתוח...בינתיים בבא"ח עלה הרעיון שבתקופת ההמתנה אני יעבור קורס חובשים אבל לא ידעו אם אני יוכל לצאת לקורס במצבי הרפואי הנוכחי,בקיצור מכאן ולחודשיים הקרובים שיחקו איתי פינג פונג ועברתי בין גימלים בבית לבין מחלקת העורב לבין המחלקת חובשים בפלוגה וחזור ושוב כמה פעמים.
ככה עברו להם חודשיים שבהם לא היה לי מושג מה אני עושה עם עצמי ומה העתיד שלי. פה זה המקום לציין לטובה את הסגל שלי, המ"מ(היום כבר מפק"צ...) והמ"פ שלי דאגו לי הרבה מעבר לדרישת תפקידם, כל הזמן ניסו להזיז עניינים בשבילי,דאגו לי בלי הרף ושמרו איתי על קשר הרבה אחרי שנפלטתי מהפלוגה ואפילו אחרי הניתוח עדין דאגו לי, אין לי מה להגיד למרץ 08 גדס"ר נח"ל היה סגל מדהים.
אחרי חודשיים בערך החליטו לפלוט אותי מהפלוגה ולשים אותי במפקדה, עד שאני אצא לניתוח. תקעו אותי בתור עובד בלאי בתאג"ד ובמשך חודש וחצי לא עשיתי כלום חוץ מלבהות בתקרה ולתהות מה יהיה הלאה ואיך אני מצליח לחזור אם בכלל. במהלך התקופה שלי במפקדה, שמעתי מכולם כמה שאין לי סיכוי לחזור...אנשים פשוט אמרו לי לוותר על ימין ועל שמאל אף אחד לא לקח אותי ברצינות והייתי שבוז בצורה נוראית, בראש אותם אנשים עמדה דמות מקצועית-רפואית בבא"ח שעכשיו בדיעבד אני מבין שהוא ליצן מבחינת היחס שלו לפציינטים וכושל לחלוטין מבחינה מקצועית, אם הייתי מקשיב לעצות המקצועיות שלו הייתי עכשיו כנראה עובד רס"ר בבא"ח או משהו כזה.
אחרי בערך 4 חודשים בצבא, יצאתי לניתוח אחריו עברתי שיקום מקיף שהשקעתי בו הרבה... חצי שנה אחרי התייצבתי בפני וע"ר, מעודד מהמלצות של ד"ר עוז שניתח אותי כי אני כשיר לחלוטין, וכי אני עומד לקבל לכל הפחות פרופיל 72 אם לא יותר. הגעתי לוועדה ומה ששמעתי מהרופא זעזע אותי לגמרי.
מסתבר שבגלל שבספר הפרופילים בצה"ל כתוב שבין חצי שנה לשנה אחרי ניתוח לייצוב הכתף ניתן רק פרופיל 45, אני הולך לקבל עכשיו פרופיל 45 לחצי שנה. הסעיף הזה מגוחך לחלוטין, הוא נכתב ב-1999 לפני שבכלל התחילו לנתח בצרוה ארתרוסקופית בארץ(שיטה שמזרזת משמעותית את זמן ההחלמה) הוא אינו משקף את החשיבה העכשווית בכל הקשור לניתוחי כתף ולמעשה הסעיף הזה הינו שריד של חשיבה רפואית מיושנת. לא עזרו כל התחנונים הבקשות והבכי שלי בפני רופא הועידה הוא אמר לי שהוא חסר כל יכולת לעשות משהו והדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה להפנות אותי לאיזה מדור שכוח אל בחר"פ שיכול אולי לעזור לי. שלחתי לאותו מדור פקס מפורט ומנומק על מדוע אני כשיר להיות לוחם וחיכיתי...עבר שבוע...שניים...שלושה...אין תשובה. אחרי חודש התייצבתי שם בעצמי
ומסתבר שלרוע מזלי הרופא שניהל את המדור בדיוק השתחרר, נתתי למחליפה שלו את הפניה שלי ונעניתי שהיא לא יכולה לאשר את זה. נשלחתי הלאה לראש תחום אורטופדיה בצה"ל. הבנתי שזו התקווה האחרונה שלי ולקחתי את העניין ברצינות. למדתי כל מה שיכולתי מבחינה רפואית על הניתוח שעברתי הוצאתי מהאינטרנט מחקרים שמגבים את הדעה שלי, דאגתי שכשאני אגיע לרופא אני אדע לפחות כמוהו על מצבי, שאני אוכל לדבר איתו בגובהה העיניים ושיהיה לי מה להגיד כדי לשכנע אותו.
הגעתי לרופא, סיפרתי לו את הסיפור והוא התחיל לספר לי את כל הסיפור שאני רגיל לשמוע מכל רופא צבאי, "צה"ל מפחד לקחת אחריות" "הכתף שלך עוד חלשה" ועוד שלל דברים לא מגובים בעליל בשום ספרות או הגיון רפואי. דיברנו במשך חצי שעה, הצגתי את כל הטענות שלי, שטחתי בפניו טיעונים רפואיים וניסתי גם לדבר לליבו, בסוף הוא ביקש ממני לחכות בחוץ, חיכיתי במתח מטורף בחוץ במשך 10 דקות שנראו כמו 10 שעות, ובסוף הוא יצא והודיע שהוא מאשר לי חריג חי"ר...מה אני אגיד לכם תחושה של הישג עצום והקלה גדולה,בשלבים מסוימים אפילו אני התחלתי לפקפק בהצלחה שלי אבל המשכתי להלחם, וזה היה שווה הכול. אני חוזר עכשיו לנח"ל למחזור מרץ 09 ולפי מה שהבנתי ממי שהיה המ"מ שלי אני גם אחזור לגדס"ר.
אני חושב שהלקח הכי גדול שאפשר ללמוד מכל סיפור שלי, זה שאם יש לך קייס אם אתם בטוחים ב100% שאתם צודקים, תמיד שווה להלחם על הכל!!! אל תקשיבו לאנשים שינסו לייאש אתכם,ולי היו כאלו והרבה, אל תקבלו "לא" כתשובה ולא משנה מה אל תוותרו כל עוד יש לכם תקווה וכל עוד אתם יודעים שאתם צודקים.
אם הבעיה היא רפואית, אל תסתפקו בפקס ערעור אחד וזהו, תלמדו את נושא הבעיה הרפואית שלכם לעומק, תגיעו למצב שאתם מבינים את הנושא לפחות טוב כמו הרופא שעומד מולכם. תהיו משכנעים, תהיו עקשנים, אם צריך תגיעו פיזית למקום שבו אמורים לדון בערעור שלכם במקום לשלוח פניות בכתב. חשוב שתבינו המערכת לא נגדכם ולא בעדכם לה יש פשוט חוקים וכללים והיא ממיינת אתכם לפיהם,אם אתם רוצים להיות חריגים אז חובת ההוכחה מוטלת עליכם ולא על המערכת.
אני מקווה שכל מי שהיה צריך למד והתעודד מהסיפור שלי, אני רק רוצה להבהיר כהערה אחרונה, שאני לא תומך בזה שמי שלא כשיר ילחם על יכולתו להיות לוחם, אדם עם אסטמה קשה ופעילה כנראה שלא יכול להיות לוחם חי"ר ואדם בלי רגל כנראה שלא יוכל להיות בשייטת, המטרה שלי היא להבהיר לכם שאם הבירוקרטיה היא מה שעומד בפניכם, תמיד יש טעם להלחם! |
ראשי
צ'אט
06-03-2009, 18:19
מצב כלאיים
