12-10-2009, 08:47
|
|
|
|
חבר מתאריך: 10.08.06
הודעות: 1,368
|
|
שנות החמישים העגומות
זכור לי כמה התפלאתי כשקראתי ספרות של אנשי הדור הזה, לא רק פלמ"חניקים, (נתיבה בן יהודה, עמוס קינן, אורי אבינרי) וראיתי כמה ייאוש גילמו בשבילם שנות החמישים.
לכאורה הוקמה מדינה, על אף הכול, וזה היה צריך להיות עשור שמח. למעשה הם היו מדוכאים משורה של דברים:
בן גוריון בחר לכרות ברית עם הדתיים והציונים הכלליים ולא עם השמאל.
כל מיני בורגנים ודתיים נכנסו לממשלה וזכו לג'ובים ו
אנשים שנתפסו כמשתמטים קודמו.
האסטרטגיה הצבאית הבריטית, שנתפסה ככושלת, יושמה בצבא, בהצלחה מועטה.
כל המשק נשלט ע"י ההסתדרות והממשלה, ובשנות המיתון והצנע לא היו כמעט אפשרויות כלכליות למי שלא היה מאנשי שלומנו והיה לו צעטלע מספיר.
מפא"י ביססה עצמה בשלטון ומבחירות לבחירות קבלה יותר קולות.
לא רק שדה נדחק מן הצבא, כל המח"טים שזוהו עם מפ"ם ואחדות העבודה יובשו או נבעטו: שמעון אבידן מגבעתי, נחום שריג מחטיבת הנגב, יוספלה טבנקין מהראל.
מפקדים זוטרים יותר בפלמ"ח (דדו חקה ברן רפול וכו') התכופפו וחיכו, ואחרי שמפ"ם הצטרפה למפא"י בקואליציה החל משנת 55 ניתנה להם שוב הזדמנות.
_____________________________________
אז מה
|