11-06-2010, 15:49
|
|
|
|
חבר מתאריך: 24.09.06
הודעות: 2,230
|
|
בתגובה להודעה מספר 8 שנכתבה על ידי g.l.s.h שמתחילה ב "משום מה אני זוכר את ההפגנות האלה נשמכות גם אחרי"
אתה צודק, בשנות התשעים אכן היו הפגנות שהתייחסו ליחסי הקוריאות אבל הן היו קטנות בהיקפן ואלימות פחות מהפגנות הסטודנטים של שנות השמונים. מה שנחרט לך בזכרון, אני מאמין, הם השוטרים הקוריאנים בתלבושת שחורה מרופדת מרשימה למדי.
ההפגנות אליהן אתה מתייחס היו לקראת ובתקופת מדיניות ה״סאנשיין״ של קים די ג׳ונג (שגם זכה בנובל השלום על כך), הפתיחות כלפי צפ״ק בימי האופטימיות שלאחר נפילת האימפריה הסובייטית ואיחוד הגרמניות. גם בהקשר הזה ראוי להבחין בהבדל בין הסכסוך הישראלי ערבי, סכסוך בין עמים וכיום גם דתות, לבין הסכסוך בחצי האי הקוריאני שבדומה לסכסוך סביב מיצרי פורמוזה אבל ביתר שאת הוא סכסוך לאומי פנימי מהסוג שקורע משפחות. על הבסיס הזה הפגנות השמאל הקוריאני נשאו אופי ריגשי של איחוד מחדש עם האחים האבודים (בניגוד לגישת ה״שלום עושים עם אויבים״ של השמאל הישראלי).
ההפגנות כמקובל נשאו גם אופי אנטי אמריקאי (כחלק ממורשת מלחמת קוריאה האמריקאים מחזיקים בכח של 28,000 חיילים בדרום קוריאה שעיקר תפקידו להרתיע את הצפון מהרפתקאה צבאית נוספת) כשהמפגינים מנצלים כמה תקלות כולל ילדה קוראנית שנדרסה ע״י כלי רכב צבאי אמריקאי ולפחות מקרה אונס אחד. אבל יותר מהאופי האנטי אמריקאי ציינו ההפגנות הללו את פער הדורות בחברה המקומית עם הקשישים מחד, שלחמו לצד האמריקאים ושתמכו במדיניות נוקשה ומעולם לא האמינו בכינות צפ״ק, והצעירים שחלק מהתעמולה שלהם הזכיר את התעמולה האנטי אמריקאית של השמאל האירופאי בימי המלחמה הקרה (״better red than dead״ והאשמת וושינגטון בכל מיני קונספירציות אימפריאליסטיות כמו, במיקרה קוריאה, מזימה להנציח את הפרוד כשלמעשה סין אשמה הרבה יותר מארה״ב בהשרדות צפ״ק).
אם יש הקבלה שאפשר לעשות בינינו לבין הדרום קוראנים היא בהתפקחות שעברה על הציבורים הללו בעיקבות חשיפת הציניות של יאסר עראפת וקים ג׳ונג איל.
אבל לא בגלל כל זה הקפיצה אותי ההודעה המקורית שלך. בתחום שלי יש שפע אסיאתים והקוראנים מהווים קבוצה משמעותית (לצד הסינים, בעיקר מטיוואן והונג קונג אבל גם מסין העממית וכמובן היפאנים). הקוריאנים הם אמנם מוכשרים וחרוצים אבל גם מסוגרים, אלימים וגזענים להחריד ואין קבוצה שהיה לי נסיון רע יותר איתה, עד כדי כמעט עימותים פיזיים ביותר ממקרה אחד (מה, אגב, שלא מפריע להם להתחנף אליך, עד כדי התרפסות, כשהם צריכים משהו). בתקופת לימודי לתואר השני, עת מימנתי חלקית את לימודי בעבודה במעבדות המחלקה, היו לנו בעיות חוזרות ונישנות עם הקבוצה הקוריאנית שלמרות שכקבוצה לא היתה גדולה ממיעוטים אחרים, בוודאי שלא מהסטודנטים האמריקאים, לא הפסיקה לתבוע לעצמה כל מיני פריווילגיות כמו סדנאות בקוראנית (למרות מדיניות מוצהרת ששפת הלימוד היא אנגלית). בשלב מסויים כשיצאתי לתקופה עם בחורה קוריאנית היא הוחרמה ע״י שאר הסטודנטים הקוריאנים, ההטרדות כנגד חברתו הקוראנית של חבר אמריקאי הגיעו לרמה כזו שצריך היה לאיים בהתערבות משטרתית (דרך קרוב משפחה שעבד בשירות המארשלים). לצד ההתייחסויות ליפאנים (שהיו בהן אלמנטים חולניים של אלימות מינית) יחווירו גם ההתייחסויות המכוערות ביותר של כמה פה בפורום לערבים. מאז ההתנסויות שלי עם הקוריאנים בכל פעם שמישהו מספר לי שהישראלים ״אגרסיביים״ לא נותר לי אלא לחייך בסלחנות.*
היה לי פה פעם ויכוח עם אורי שהתרגז כשכתבתי שעם כל הצרות אני עדיין מעדיף את הערבים כאויבים על פני הקוריאנים. אני עדיין עומד על דעתי בעניין הזה.
(אני חייב לציין שפגשתי גם כמה יוצאי דופן. למעשה חלק ניכר מהאינפורמציה שאני שופך פה מקורה בשיחות עם בחורה קוריאנית, ביתו של בכיר בשירות החוץ של דרום קוריאה ששירת, בין השאר, בשגרירויות דרום קוריאה בוושינגטון ובמוסקבה. אם אני אציין גם שבינינו לבין עצמנו כינינו את הבחורה החכמה והמשכילה הזו ״ג׳סיקה ראביט״ ושהכינוי הלם להפליא את מידותיה הפיסיות יובן שלמרות הכל יש לקוריאה מה להציע לעולם.)*
_____________________________________
Reality is that which, when you don't believe in it, doesn't go away.
Peter Viereck, 1916-2006
|
ראשי
צ'אט
?
והנקודה היא שגם אנשי השמאל, יעשו מה שיעשו, לא יקבלו את האהבת העולם כולל פרס.
מצב כלאיים
