10-06-2010, 08:18
|
|
מלנכוליה מטומטמת
ככה קמתי בבוקר:
"אנשים זוכים, ואנשים מפסידים. וחבר שאהבתי, נעלם מחיי. עכשיו יש לי אותך, ולך- אותי. בכל נגיעה, שיעמום. וכל ראייה, מכאיבה לי. לא יודעת מה עליי לעשות- ומה עליי לחפש- כי הכל כל כך חשוב ולא חשוב. כעבור שעה, התפתיתי. נפלו עליי השמיים. לא יודעת מה עליי לעשות, ומה עליי לחפש, כי הכל כל כך חשוב ולא חשוב. זו הייתה, חמימות חולפת".
בא לי כבר כל כך לבכות.לצעוק עליך.לבדוק שבכלל אכפת לך..אז אם אכפת לך למה אני פה לבד?ולמה הדמעות שעומדות בעיניים,ממאנות לצאת החוצה?והכל כל כך תקוע לי ורע,וזין על הבגרות בספרות,למי כבר אכפת? יום אחד,שלושה,שבועיי, לבד בבית, כל היום.ואני עצובה נורא,והכאב הזה בבטן כל הזמן-רגשות עצורים שרק מחכים לצאת החוצה,ואסור,אסור כי זה חולשה,אסור כי גם אין איך-אני לא יודעת יותר לכתוב שירים.ואם זה בלי מלודיה אז זה לא אמיתי אז למה בכלל להתאמץ?ולא אכפת לך.ואני הולכת לישון,ככה כל יום בשעות הבוקר,במרתף,כי הזריחה מכאיבה לי בעיניים,אני כבר לא רוצה לראות אותה יותר...ואני יושנת כל היום, ומתעוררת לכל הלילה.אני כבר לא אני.נשמה בתוך גופה מתה.זה כל מה שנשאר.ועלבון גדול,ותחושת הדחקה, וכל הלילה מתנגנת לי בראש השאלה למה....ואיזה שיחרור זה עכשיו לכתוב אחרי כל כך הרבה זמן לא.למה בעצם אני בוכה?ממי נפגעתי?איך זה בדיוןק קרה שנפצעתי כל כך עמוק, והשריטה הזאת לא משחררת?
זהו.
הכל מלנכוליה מטומטמת.
|