מה נשמע חבר'ה?
אני פותח מחזור של טירונים בנח"ל בקרוב ורציתי לדעת אם תוכלו להביא לי כל מיני קטעים מרעילים על הצבא על להיות לוחמים...זה יעזור ממש אני מחפש כבר מלא...
תודה

חבל להזריק מלא רעל בהתחלה ולשקר ואז שהוא יגמר יהיו שיעזבו כי נגמרה להם ה"מנה".
תביא לוחם שהיה בלבנון השנייה, ממש לא חסר, שיספר על השירות שלו.
ואז תקנח באיזה סרטון סוף כלשהו שלך או של המחזור שלך יהיה עדיף, משהו שלא יהיה "מנותק" ורחוק.

מאשר לוחם שיוצא מהמיים עם קלאץ, לוחמים שמשתלשלים ממסוק, טנקים מסוקים ומטוסים,
שלא עושים כלום חוץ מלהרעיל.

הייתי מנסה ליצור יותר רושם ממך כמפקד טוב ולבנות יחסי פקוד מפקד טובים.
ולהסביר להם שמה שהם עושים זו זכות.

גילוי נאות: הייתי מ"כ, העברתי 2 טרום טירונות, והעברתי גיבוש.

‎"הביאוהו חי או מת, מוטב חי. זה יהיה חשוב מאד עבור הנוער שלנו"

הייתי מ"כ כבר...ואני יודע מה נדרש מהתפקיד...
אני לא אומר שזה הדבר הכי חשוב עכשיו להכניס רעל סתם כך. אני אומר שיש הרבה מקום לזה ברגעים מסוימים.
בתור מ"כ הקראתי לחיילים שלי את הקטע "להיות לוחם זה..." והוא בא בדיוק במקום. אתה צריך ליצור רגעים כאלה וגאווה שיהיה לחיילים שהם לוחמים ולכן אני מחפש עוד קטעים כאלה אז אם יש לכם זה יעזור...

בבקשה:
1:
http://israblog.nana10.co.il/blogre...ogcode=12148698
2:
http://israblog.nana10.co.il/blogre...ogcode=12148716


יש עוד המון תכנים מעניינים בבלוג! אתה מוזמן..

3קטעים מצויינים שהקראתי בזמנו,-

מכתב לאלמונית (סביר שאתה מכיר)

לאלמונית

איך אפשר לתאר חוויות? מילים זה דבר נדוש.

איך אפשר להסביר דברים שאתה רואה ומרגיש, למישהו אחר?

איך אפשר להסביר לך,לתאר מצב, להסביר את האי-צדק שאני חש?

למה ג'ובניק חי טוב?! מוקף חיילות, יש לו את כל האפשרויות והזמן לעשות?! חבל שהשנים הטובות חולפות מהר.

למה כשאני מגיע הבייתה בשבת ומנסה להתחיל איתך את אומרת: "אתה מקסים, אתה נחמד, אבל אני לא אשב שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים ואחכה לאדון שיבוא מסריח, מלוכלך ועייף, ברוך השם אני יפה והאפשרויות פתוחות בפניי".

ועוד שבת עברה.

למה שהתגייסנו, לחבר'ה במחלקה היו הרבה חברות, מכתבים, חבילות ופתאום נשארנו כולנו לבד?! בגלל שלוש שנים מזדיינות?!

אני יושב פה ב-X, בתוך אוקיינוס של בוץ, שלג מרחף אט אט מטה ואני רועד, אבל הלב... הלב יותר קר, כי כשאני שוכב פה את מתהפכת במיטה החמה והיבשה בבית המוגן, בין השמיכות (לבד או עם אהוב) ולא חושבת על כלום, לא יודעת בכלל שיש חיילים ששוכבים בבוץ, שרועדים מקור ומתים לעצום את העיניים... לישון... ששומרים עליך אלמונית, כדי שתוכלי לשכב במיטה החמה, רגועה. כשאני בגל"ב או באבוקה, עם נשק, אפוד, קסדה והרבה כעס בלב.

איך להסביר לך?

הרגשה של מתח וחרדה, של פחד ואהבה כשאני בא הביתה ומספר על היתקלות ועל הפחד וההתרגשות- ואתם מנענעים בראש, כאילו מבינים ומספרים על המכונית החדשה. כשאני סופר אבנים שפוגעים לי בג'יפ ושומע איך החשוד תכנן לעלות ליצהר ולתת צרור בכל האחים שהיו איתי ממרץ שנת 2002 ובעיתונות כותבים על חיילים רעים שיורים והורגים. כשאני רץ בין הסמטאות וילד בן 10 מקלל את האימא והאחות, מתאר איך הוא יזיין אותן מ-א' ועד ת'. ואני נגנב. כשאני בקסטינה ורואה נוף שרואים בחו"ל אך אני רוצה לראות את הבית ואני רואה אותו... בחלום ובתמונות, אני רוצה מילה טובה!

כשכואב הגב והעיניים אדומות מחוסר שיינה אני קורא בעיתון איך מסיבות אידיאולוגיות לא מוכנים הבני זונות לשרת בשכם, טול כרם, קלקיליה, ראמללה, ג'נין כי זה נוגד את צו מצפונם. יש פראיירים אחרים שיעשו את העבודה השחורה בשבילם, כל הצפונים וה"ציוניים".

אז מה אנחנו? אנחנו ה"כושים" של מדינת ישראל? הם לא מבינים איפה הם חיים, הם לא מבינים שבלעדינו הם פשוט 2 מטר מתחת לאדמה?! ואני לא מבקש רחמים! אני גם לא מרחם על עצמי, אני זועק לאי-צדק!

אנשים חכמים אמרו פעם "מי שלא עובד בערב שבת לא אוכל בשבת" אין להם מושג איך נרגיש אחרי 3 שנים שבהם ראינו מסגדים, מחבלים, נשקים וסמטאות, אין לכם מושג איך נרגיש אחר כך כשנשכב במיטה עם החברה ונרגיש שיש אנשים שנולדו 5 שנים אחרינו והם אלו ששומרים עלינו.

בגלל מציאות מזדיינת שנראית אבודה, אני חייבת לשמור על אימא אהובה, על אבא, על אחים, על אחיות קטנות,חברים וחברות

כן אני גאה!!! אני לוחם!!!

לפני חודש וחצי הגעתי הבייתה ואחותי כתבה לי מכתב ונתנה לי אותו עם שוקולד, על המכתב היה כתוב פשוט.. "תודה רבה!!"

היא בסך הכל בת 8 והיא מבינה יותר מכל הפוליטיקאים בארץ המקודשת הזו.

ממש התרגשתי, אם לא הייתי משחק אותה קשוח הייתי גם מזיל דמעה. כי בשבילה אני כאן נמצא!!!

אנחנו רוצים וצריכים מילה טובה! לא דורשים משכורת, לא רוצים מכונית צמודה וגם לא חופשות בחו"ל, רק מילה טובה!!!

רק מילה טובה שנדע שאומה שלמה עומדת מאחוריינו שנדע שיש בשביל מה, שנרגיש ששווה, שנדע שלא טעינו כשביקשנו קרבי.

שכל דבר קשה יהפוך לקל כי בשבילך הכל נעשה מולדת אהובה!

אולי זה נשמע "קיטשי" וסתם כאילו אנחנו מזיינים ת'שכל, אך גם היום, יש מי שחושבים ומרגישים כך

תנו לנו את הכוח להמשיך קדימה... לנצח...

על החתום,

החייל הפשוט...

חייל ישראלי, מאת יאיר לפיד.


יש אבא שקם להסיע את הילדים, ורק אח"כ עלה על מדים
יש ילד בן 19 מ"גולני" שגמר ראשון מסע כומתה, אבל לא יודע איך להגיד "אני אוהב אותה" לילדה מהכיתה.
יש את הקצין שכולם אוכלים ממנו קש, אבל בלילות הוא כותב שיר נרגש למשקית ת"ש באור הנחלש של הנגמ"ש.
לחייל ישראלי יש דאגות שאין לאף חייל אחר. רק הוא יודע שבכל פעם שהוא ייצא לקרב, בשבעים מדינות מישהו יחליט שהוא נעלב.
חמש פעמים ביום אמא שלו מופיעה על הצג של הסלולרי עם פרשנות על המצב, ואבא שלו צועק מאחורה שפעם היה יותר קשה ושתרד מהקו.
הוא בצבא היחיד בעולם שבו קמים מוקדם כדי לומר "סליחות", ומאז שהמפקד שלו חזר מהודו יש להם בסיס סגור עם צ'אקרות פתוחות.
זה אפילו לא חשוב באיזו יחידה הוא משרת, כי תמיד יהיה תימני אחד שקטעים איתו שאתה נופל, קיבוצניק שמנגן בגיטרה את מאיר אריאל, מרוקאי שהביא חבילות מהבית וכל הזמן אוכל.
תמיד תהיה המד"סית עם משקפי הדיסטנס שקורעת אותם שחבל על הזמן, את ההוא שהפסיק לעשן אבל משנורר לכולם, ואת סרגיי עם הגופייה שאחרי חמש דקות בשמש נראה כמו פסי חנייה אדום-לבן.
ורק בצבא הזה אם יש לך יום הולדת בגיא ההריגה, עדיין תקבל עוגה מהפלוגה.
רק חייל ישראלי תמיד שואל איך המלחמה הולכת, ותמיד יהיה מי שיזכיר לו את האמת החותכת, שאין לנו לאן ללכת.
כבר 60 שנה הוא מנסה להחליט מה יותר נורא: לפספס את אלה שמגיע להם למות, או חלילה לפגוע במישהו בטעות.
והוא כ"כ עסוק בברירה בין טוב לרע, שלפעמים צריך להזכיר לו להפסיק להיות מודאג, כי כשהתותחים יורים מוסר הוא בקושי דג.
אין דבר כזה חייל ישראלי. יש בנאדם שהתגייס כי הוא יודע שצריך, כולנו באותה הסירה, או שנטבע או שנמשיך. הרי היו לו דברים הרבה יותר טובים לעשות, מאשר לעמוד בחום הזה ולחכות להסעות.
לוקח "מאה שנות בדידות" למגדל השמירה, עין אחת מחפשת מחבלים, עין שנייה גונבת שורה.
הוא לא רוצה לצאת גיבור, הוא מעדיף לצאת שבת
השבועות שלו עוברים מהר, והימים לאט...






'האם כל אלה בכנות, אינם בעצם ציונות'

(פחות רעל, סתם קטע יפה לטעמי לבנגות אם יש לך :] )

מהי ציונות? יואל ריפל



לסגור סתם ברז שדולף
לקחת טרמפ חייל עייף
ולא להשאר אדיש
כשמשליכים אשפה לכביש.
להיות תמיד בעניינים
להתנדב לצנחנים
האם כל אלה בכנות
אינם, בעצם, ציונות?


לתלות דגלון בתור קישוט
בערב יום העצמאות
לקפוץ אל על מרוב שמחה
אם הנבחרת שוב ניצחה
ללחוש בכותל "זה ביתי"
גם אם אתה אינך דתי
האם כל אלה בכנות
אינם, בעצם, ציונות

ואם אתה חוזר מחו"ל
ובמטוס רואה ממול
את האורות של ת"א
עם כל הפרברים סביב
ליבך הולם ממש כמו תוף
ואז אתה לוחש "סוף סוף"
האם כל אלה בכנות
אינם, בעצם, ציונות?

לקטוף זרי פרחים בגן
אבל לא פרח שמוגן
להרטב בגשם עז
אבל במקום להיות נרגז
לזכור דבר כל כך פשוט
"הגשם טוב לחקלאות"
האם כל אלה, בכנות
אינם, בעצם, ציונות?

ויש עוד אלף דוגמאות
שמוחקות ת'מרכאות
מהתנועה והחזון
שמקורם בשם "ציון"
כן יש עוד דוגמאות אין-ספור
שלפעמים קשה לזכור
אשר כולם הם בכנות
פשוט מאוד, הם ציונות...

זה סתם ככה לאוסף:

כל פעם שאתה בדרך לפעולה באיזה עיר\כפר(לא משנה שם), אתה עובר ליד ישובים ישראלים, ובין הישובים אחרונים אתה זורק מבט על הדגל ישראל על אחד הבתים\שערים, ואז אתה יודע שאתה כאן כדי הדגל יהיה שם גם מחר.

טוב דבר ראשון ותודה לאל אני לא בנגה ולא משתייך לגדוד הזה.
אבל באמת תודה, ולמי שיש עוד קטעים מוזמן לתרום כדי שאני אעזור כמה שיותר למ"כים...*

ראיתי את זה מפורסם בכמה מקומות, קטע ממש נחמד למרות שמבחינתי אפשר להוסיף ולהוריד כמה דברים אם יש לך זמן, הקונספט ממש טוב

ציטוט:

אדם גדול אמר לי פעם שלהיות קרבי זה שבסה"כ אף אחד לא סופר יותר מדי את הלוחמים. אין לך תור מיוחד בסופרמרקט, לא תקבל הנחה ברכישת מכונית למשל. כל הסיפורים על בנות הנמסות למראה כומתה אדומה יתגלו כשקריים, אם מישהי כבר תסכים לצאת איתך, היא קרוב לוודאי תזרוק אותך אחרי שבסרט הראשון אליו תלכו יחדיו, אתה תירדם כבר בפירסומות, ( כי מה לעשות, יום חמישי הוא לילה לבן, ועובדים על המסדר... ) ואם בכל זאת היא החליטה לתת לך צ`אנס נוסף, גם הוא ייאבד בגלל שבת בלת"ם, "סתם" כי איזה "אחמד" רוצה לצאת לת"א עם חגורה ( שלמרבה הצער היא לא חגורת כסף ). אתה תתפוצץ מקנאה כשתשמע ג`ובניקים באוטובוס מתארים אפטר מטורף שחוו, כשאצלך בלקסיקון אפטר מתקשר לחצי שעה בקניון נחמיה ( במקרה הטוב , במקרה הרע - שווארמת ששון ובניו באיזה צומת ) עם מאזין ו2 שומרים על הטיולית. כשכבר תיהיה בבית, ותצא עם החבר`ה ביום שישי, אף אחד לא יבין למה אתה שומע ב02:00 בלילה חדשות באוטו ( כי מה לעשות, לא כולם מבינים שאתה אמנם בבית, אבל חבר`ה מהיחידה בפנים, וצריך לדעת שהכל בסדר ולא קרה כלום ). כשאני חושב על זה, הצ`ופר האמיתי שתקבל יהיה בדמות מילואים מפתים ( כי מה יותר טוב מאשר לברוח לרמאללה או ג`נין באמצע הסימסטר או יותר טוב.. תקופת המבחנים ) אבל מה .... כשבגיל 30 תיתקע עם פנצ`ר ברכב באמצע שום-מקום, בחוץ יורד גשם זלעפות, אתה תרד להחליף גלגל כמו פנתר, כי מה זה כבר גשם?הרי המפק"צ כבר אמר: "נרטבים רק פעם אחת". כשהבוס יעלה לך את הסעיף בעבודה, אתה לא תחזור למשרד " מדוכא ועצבני" ותיבב לכולם שאתה רוצה להתפטר. כי למדת כבר פעם, מה זה לחרוק שיניים ולהמשיך הלאה. כשתסתובב באמסטרדם עם בחורה, צ`ימידן ומזוודה ענקית ( שלה כמובן ) בחיפושים אחר מלון טוב, זול ופנוי, אתה גם תמצא אותו, כי אתה כבר יודע, שלכל מסלול יש גם סוף. כי כשתשב כמה שנים אח"כ באיזה פאב, עם חבורת אנשים ( שבמבט ראשון לא נראה שיש איזה שהוא קשר ביניהם ) ותריצו צחוקים וזיכרונות שיהיו חקוקים בך יותר מכל חוויה אחרת שתעבור בחייך, אני מבטיח לך ( מניסיון ) שהג`ובניקים מסביבך יקנאו בך. להיות קרבי ולוחם זה לחזור הביתה למיטה שלך ולהעריך אותה הרבה יותר מסתם ג`וב. זה לראות את אמא שלך ואשכרה לחייך כי זה הדבר הכי יפה בעולם.. זה לתת ביס בשניצל של אמא ולהגיד כמה טוב להיות בבית. זה להיות עם החברים בבסיס ולהריץ דחקות מטורפות אחרי 17 שעות ללא שינה ויותר ופשוט זה מה שעשה לך את היום הדאחקה בשלשות. זה לקבל את הקרבו המסריח הזה בתור צ`ופר ולחלק אותו ל5 חברים וכולכם שמחים כאילו קיבלתם מליון דולר. זה לחכות לרכבת או לאוטובוס אחרי אפטר של יום אחד ואז באה לך האישה המבוגרת ואומרת לך תודה רבה.