לחצו כאן לקריאת המאמר במקור

אי-החוקיות של חלוקת הארץ

אין אפוא שום בסיס משפטי או עובדתי לטענה כי המונח "בארץ-ישראל" הגביל את הקמתו של הבית הלאומי היהודי לחלק מהארץ בלבד. אדרבא, ארץ-ישראל והבית הלאומי היהודי הם מושגים נרדפים, כפי שאפשר ללמוד מהשימוש באותו הביטוי בחלקה השני של הצהרת בלפור המתייחס לקיומן של "עדוֹת בלתי-יהודיות בארץ-ישראל", והמצביע בבירור על כל הארץ. ראיות דומות קיימות גם בהקדמה לכתב המנדט ובמונחיו.
החלטת סן-רמו בנוגע לארץ-ישראל שילבה את הצהרת בלפור עם סעיף 22 של אמנת-היסוד של חבר הלאומים. המשמעות היתה שההוראות הכלליות של סעיף 22 הוחלו במפורש על העם היהודי, שיקים את ביתו ואת מדינתו בארץ-ישראל. לא היתה שום כוונה להחיל את סעיף 22 על ערביי הארץ, בניגוד למסקנה המוטעית שאליה הגיעה ועדת החקירה הממלכתית על ארץ-ישראל, שהסתמכה על סעיף זה מהאמנה כבסיס משפטי להצדקת חלוקתה של ארץ-ישראל, לצד הנימוקים האחרים שציינה.

ההוכחה לישימותו של סעיף 22 על העם היהודי, הכולל לא רק את היהודים שהיו אז בארץ-ישראל אלא גם את אלה שהיו אמורים להגיע אליה בהמוניהם בעתיד, מצויה ב"החלטת סמאטס", שהפכה להיות סעיף 22 של האמנה. החלטה זו מזכירה את ארץ-ישראל במפורש כאחת המדינות שסעיף זה יחול עליהן. לא היה כל ספק שכאשר נכללה ארץ-ישראל בהקשרו של סעיף 22, היא היתה קשורה אך ורק לבית הלאומי היהודי, כפי שנקבע בהצהרת בלפור. בתקופה ההיא היו הכל מודעים לעובדה זו, לרבות נציגי התנועה הלאומית הערבית, כפי שאפשר ללמוד מההסכם בין האֶמיר פייצל וד"ר חיים וייצמן מ- 3 בינואר 1919, וכן מהמכתב החשוב ששלח האמיר לפליקס פרנקפורטר, לעתיד שופט בית-המשפט העליון של ארצות-הברית ביום 3 במרס 1919. ההצעות של הציוֹנים, שהוגשו על-ידי וייצמן ונחום סוקולוב ל"מועצת העשר" בוועידת השלום בפריס ב-27 בפברואר 1919, המועצה שקראה לפיתוחה של ארץ-ישראל כאומה יהודית בגבולות רחבים, הוגדרו על-ידי האמיר פייצל במכתב זה כהצעות "מתונות וראויות". הטיעון שהשמיעו מנהיגים ערבים לאחר מכן, כאילו הצהרת בלפור והמנדט על ארץ-ישראל אינם עולים בקנה אחד עם סעיף 22 של אמנת חבר הלאומים, מופרך לחלוטין עקב העובדה ש"החלטת סמאטס" - קודמתו של סעיף 22 - כללה את ארץ-ישראל במפורש במסגרתה המשפטית.

החלטת סן-רמו בנוגע לארץ-ישראל הפכה להיות סעיף 95 של אמנת סֶווֶר, שנועדה לסיים את המלחמה עם תורכיה. אולם אף כי אמנה זו לא אושררה מעולם על-ידי הממשלה הלאומית התורכית בראשות כמאל אתאתורכ, היא נשארה שרירה וקיימת כמסמך עצמאי של המשפט הבינלאומי, כאשר נכללה בהקדמה לכתב המנדט על ארץ-ישראל ואושררה על-ידי 52 מדינות. החלטת סן-רמו היא מסמך היסוד שעליו הוקם המנדט, ושלפיו היה צריך המנדט לפעול. זהו אפוא מסמך היסוד הראשון במעלה של מדינת ישראל המתחדשת וגולת הכותרת של הישגי הציונות לפני קום המדינה. מסמך זה תואר - ובצדק - כ"מגנה כרטה" של העם היהודי. זוהי ההוכחה הטובה ביותר שעל-פי המשפט הבינלאומי, כל פלשתינה וכל ארץ-ישראל שייכות אך ורק לעם היהודי.

[...]

ערביי ארץ-ישראל

האיום החמור ביותר על הזכויות המשפטיות ועל זכות הריבונות של העם היהודי על ארץ-ישראל נשקף עדיין מאותו גורם שנאבק מאז ומעולם נגד שיבתם של היהודים למולדתם העתיקה, דהיינו: ערב-רב של גויים דוברי ערבית היושבים בארץ לצד היהודים. הם כבר חדלו לקרוא לעצמם ערבים או סורים, והפכו "פלשתינים", וכך חוללו שינוי בזהות הלאומית. הפלשתינים היו היהודים בתקופת המנדט, אבל הערבים אימצו לעצמם את הכינוי רק אחרי שיהודי פלשתינה הקימו את מדינת ישראל והחלו להיקרא "ישראלים". השימוש בכינוי "פלשתינים" לגבי ערביי הארץ לא קנה לעצמו שביתה אלא ב-1969, כאשר האו"ם הכיר בקיומה של אומה חדשה, כביכול, והחל לקבל החלטות המאשרות את זכויותיה הלגיטימיות על פלשתינה, שאינן ניתנות להעברה. כל הרעיון ש"אומה" כזאת קיימת הוא התרמית הגדולה ביותר של המאה העשרים, הנמשכת גם במאה העשרים ואחת. תרמית זו נחשפת על נקלה עקב העובדה של"פלשתינים" אין שום היסטוריה, שָׂפה או תרבות נבדלות ראויות לציון, ובמובן אתנולוגי אין למעשה שום הבדל של ממש בינם לבין הערבים המתגוררים במדינות סמוכות כגון סוריה, ירדן, לבנון ועיראק. עצם השם של האומה-כביכול אינו ערבי במקורו, והוא נגזר משורש עברי. לערביי ארץ-ישראל אין שום קשר או יחס לפלישתים הקדומים, שמהם נטלו את שמם החדש.

העובדה שהציבור המכונה "האומה הפלשתינית" קיבל את הדחיפה הגדולה ביותר שלו דווקא מישראל, כאשר זו הרשתה להקים רשות "פלשתינית" בשטחי יהודה, שומרון ועזה בראשותו של יאסר ערפאת, היא אחד המהלכים האירוניים והמתמיהים ביותר.

המצב שבו ערביי פלשתינה וארץ-ישראל טוענים לאותן זכויות משפטיות כמו העם היהודי, עומד בסתירה למצב האותנטי של המשפט הבינלאומי שהתהווה בהחלטת סן-רמו, בכתב המנדט ובאמנה הצרפתית-בריטית מ- 1920. החלפת המשפט הבינלאומי האותנטי ב"כאילו" משפט בינלאומי תחליפי, המורכב מהחלטות בלתי-חוקיות של האו"ם, היא חלק מאיוולת כלל-עולמית המתרחשת מאז 1969, כאשר "העם הפלשתיני" זכה לראשונה להכרה בינלאומית. אמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949 ותקנות האג משנת 1907, הן מסמכי משפט בינלאומי אמיתיים, אבל אין להן שום שייכות ישירה או רלוונטיוּת למעמדן המשפטי של יהודה, שומרון ועזה, שהם חלקים בלתי-נפרדים של הבית הלאומי היהודי ושל ארץ-ישראל, בריבונותה המלאה של מדינת ישראל. מסמכים אלה של המשפט הבינלאומי צריכים לחול רק על הכיבוש הערבי של שטחים יהודיים, כפי שקרה בין 1948 ל-1967, ולא על שלטונה של ישראל על המולדת היהודית. תרמית "העם הפלשתיני" וזכויותיו, כביכול, על ארץ-ישראל, וכן התוצאה המגוחכת הנובעת מציטוט "כאילו" משפט בינלאומי לתמיכה בטיעונים המלאכותיים שלהם, חייבות להיחשף ויש לשים להן קץ.

ארץ ישראל של עם ישראל!

ידיעות לאידיאוטים

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר (ישעיהו סב א)

חצי האי ערב - לערבים, ארץ ישראל - לעם ישראל.

מכה של המוסלמים, ירושלים של היהודים.

https://sites.google.com/site/hamedinai/