בסוף 71' יצאנו קבוצה של חיילים פשוטים ומשקי"ם לקורס צניחה . זו היתה הפעם הראשונה שקבוצה גדולה כזאת מגולני יצאה לקורס. עד אז עשו זאת חיילי הסיירת וקצינים . אז כנפי הצניחה נחשבו לשיא הקרביות , שלא לדבר על כומתה אדומה אבל אותה בגולני לא יכולנו לקבל . ידענו שבתל נוף עושים כל יום מ8 עד 4 ויוצאים הביתה עד למחרת .התאכזבנו מאוד . סגל בית הספר לצניחה עיקם את האף ונתן לנו להבין שאנחנו לא רצויים .כל ערב שמרנו בבסיס ובימים של מזג אויר קשה עשינו תורנויות מטבח וכל מיני עבודות .הקורס התארך בגלל החורף הקשה ולנו פשוט נמאס לחכות לצניחות ולעוף חזרה ליחידות שלנו . הודענו למפקדים שלנו בגולני שאנחנו מעוניינים להפסיק את הקורס ומוותרים על הכנפיים . הגיע לביקור מג"ד 13 אורי שגיא [ אייזנברג ] קצין מוערך מאוד והסביר לנו שאנחנו חייבים להמשיך כי היה קשה מאוד להכניס אותנו לקורס ואנו אמורים להיות פורצי הדרך בעיניין . חרקנו שיניים והמשכנו . בסוף עשינו חמש צניחות , שתיים מ "דקוטה " ושלוש מ "נורד " כי ההרקולסים רק נקלטו אז בצבא .חשבנו שנצא מיד הביתה בסיום הקורס לחופשת גאוה , כדי לססתובב בשכונה עם הכנפיים אבל היתה אז כוננות וחזרנו לגדודים שהיו אז באימון חורף באיזור מעלה אדומים . אני זוכר את החופשה הראשונה שבה הסתובבתי בשבת עם מדים רק כדי שכולם יראו אותי עם הכנפיים ויצאו להם העיניים . היינו באמת הסנונית הראשונה כי אחרינו כבר יצאו לקורס הרבה מאוד חיילים וזה הפך לדבר די שיגרתי .

אני זוכר שאיתי בקורס צניחה היו כמה גולנצ'יקים שבחרו בקורס צניחה על פני רשיון נהיגה כצ'ופר, רק רבט''ים קיבלו את זה.

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

ראיתי בקורס גם כמה בנות . הסתבר שחלק גדול ממקפלות המצנחים עברו את הקורס . היו גם כמה בנות מיחידות אחרות עם קשרים טובים .

מה שאני זוכר זה שלאחר השחרור הייתי במשך כעשר שנים באחת מעוצבות המילואים של הצנחנים.
בפלוגה היו בערך חצי נחלאווים וחצי "צנפים" (כלומר- צנחנים "רגילים") ובנוסף- גולנצ'יק אחד עם כנפיים מהסיירת.
לכולם נעליים אדומות מהסדיר, לו- שחורות.
בוויכוחים האינסופיים בשעות הפנאי מי יותר טוב (ליתר דיוק- בהצטדקויות שלנו הנחלאווים שאנחנו לא מה שכולם חושבים..) הוא היה יושב בצד, פטור מלצדד בצד זה או אחר.

זה מזכיר לי את ימי הצנחן ברמת גן בשנות ה60 . כל חטיבה 35 היתה צועדת בעיר ולאחר מכן סיום בגן המלך דוד . או אז התחילו הברברים מ890 ו 202 לזרוק מילים כמו "נח"ל עגבניות " לעבר "הילדים הטובים " מגדוד 50 שרובם באו מתנועות נוער לפעמים זה גם הגיע להרמת ידיים . אם תבדקו את דור המפקדים הותיקים של חטיבות המילואים המוצנחות הרי רובם באו מהנחל המוצנח . נזכיר כאן את מח"ט 35 בלבנון הראשונה , יה יה , שהיה במקור נחלאי .

יה יה זה הסגן של אלוהים..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

יתקנו אותי הותיקים,אבל הגדוד נחשב עד היום לאיכותי מבחינת כח האדם.

אינני יודע איך הוא היום אבל אז בשנות ה60 ו ה70 הוא היה איכותי מאוד מבחינת כוח אדם וגם מבחינה מבצעית .חיילי הנח"ל שהגיעו אליו תוך מספר חודשים עמדו ברמה אחת עם שני הגדודים האחרים ב 35 . נכון שזה הרגיז את הבחורים מ 202 ו 890 אבל מה לעשות זה היה המצב . ממילא הם שירתו אחר כך ביחד במילואים .

בשנות ה80 , בקק"צ חי"ר , שם יוצא לעבוד יחד עם כל הלוחמים של חט' החי"ר ויחידות עילית , החברה שהגעיו מגדוד 50 בהחלט היו דומיננטים, אחוז גבוהה מהם אף הצטיין.

אני מתכוון למה שנקרא בזמנו "בני משקים", חברה ממושבים וקיבוצים...
הם נראו כצנחנים לכל דבר - כומתה, נעליים, וכנפ"צ להוציא תג יחידה של הנח"ל.
אח"כ, צירפו אותם ל35 והפכו אותם לגדוד 101.

האמת, שגם הנחלאווים הירוקים היו איכותיים מאוד(באופן מפתיע).

בקורס הצניחה שלי, ממש לפני העליה להרקולס לצניחה ראשונה, הגיעה לפתע רכב לבן ממש עד אלינו, יצא ממנו אחד הקוקודים שמוזכרים כאן כשהוא על מדי א' והצטרף לדבוקה שלי על חשבון אחד החניכים כמובן...
(מאחר ואני לא סגור לגמרי בעניין החוק החדש אני לא נוקב בשמו ) מיותר כמובן לציין כי במהלך הצניחה, מייד לאחר שבדקתי שהחופה פתוחה כמו שצריך, זיהיתי מייד מתחתי, בשטח הנחיתה, אתה הנהג שלו מגיע לאסוף אותו... הבן אדם נוחת , נכנס לרכב ונעלם לדרכו... אכן דוגמא אישית!

הבנתי שהחניך המסכן נאלץ לחזור על כל התהליך שוב, בקורס שלנו הוא לא קיבל כנפיים...

זה דוגמא לטמטום הצבאי במיטבו , או במירעו ,זו היתה תופעה ידועה של גנרלים שתופסים טרמפ בשביל הכיף על איזה הרקולס וקופצים החוצה .אחי שירת כקצין מילואים בצנחנים ומידי פעם בפעם היו מתכנסת עדת הזקנים כשהם כבר מעבר לגיל המילואים ויוצאת ליום כיף בתל נוף . מי צריך את זה ? למי זה מועיל ?סתם סיכון ובזבוז כסף . היום בכל צה"ל הגדול היחידים שעושים שימוש מעשי בצניחה הם אנשי שייטת 13 . שיהיה ברור , אני חושב שצניחה ולו רק כדי שתהיה סיכת כנפ"צ ביחידות הקרביות יש לה משמעות אדירה למוראל הלוחמים והרגשתם כמיוחדים . וזה חשוב .

בזמני (ואולי גם עכשיו) הייתה לצניחה גם משמעות בתלוש המשכורת.
בגלל זה פעם בחצי שנה-שנה היו מיטב הנגדים והרס"נים הנצחיים של מפקדת עוצבה ששמה שמור במערכת, על פימתם וכרסם יוצאים מהימ"ח תל-נופה. נוקעים משהו, מעקמים משהו, אוכלים משהו טוב בדרך חזרה וזוכים להארכה נוספת לתוספת השמירה על כשירות צניחה בתלוש השכר.

אגב, אני כבר קיבלתי מועד ליציאה לקורס צ'ופר ואז הסתבר שזה מחזור של בנות (לא במשמעות הנידתית, במשמעות הקלנדרית). למרות שטענתי בתוקף שממש לא מפריע לי בוטלה היציאה שלי והקצינה מהיחידה שקיבלה את ההקצאה במקומי פחדה לצאת.

אהבתי את "פימתם וכרסם " , טוב אתה . יתכן והם גם ציפו לא רק לעקם משהו אלא גם לשבור משהו שהיה מוסיף להם לפנסיה איזו נכות קטנה עם תוספת שכר בצידה .

ממש לא נראה לי שזה הגיע לדברים כאלו. בכל זאת מדובר באנשים טובים שהמערכת נתנה להם הזדמנות להרגיש בני 19 ופרצה לתוספת שכר. אני לא מאשים אותם בכלום, זה סתם היה קצת מצחיק לפעמים להגיע למפקדה ולגלות שאין עם מי לדבר כי חצי בסיס חתך הביתה בגלל שכל המפקדים הלכו לצנוח...

גם דורון רובין וגם עמוס ירון ועוד רבים וטובים

רובין בא מ890

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)

נכון , אבל היה סמג"ד 50 .

על זה אין ויכוח
הוא גם היה מג"ד 202 ולפני כן פיקד על קורס המ"כים החטיבתי.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)

מה כנפץ עם חומה ותג גולני הרבה יותר יפה מכומתה אדומה וכנפץ

בלי מאבק לא יכולה להיות צמיחה

ידידי , אני מדבר על 1971 . לגולני היתה אז כומתה רגילה בצבע זית . אפילו סיכת גולני נכנסה רק ב 1972 . הכומתה האדומה ניתנה אז רק לצנחנים אמיתיים שגמרו את המסלול . אנשי המפקדה בצנחנים שלא גמרו מסלול הלכו עם כומתה רגילה . היום הזמנים שונים .

גם נעליים אדומות היו רק לצנחנים, וגולני ניסו לגנוב לנו אותם בכל הזדמנות.

המעניין הוא שקצינים שהגיעו אלינו מהצנחנים המשיכו להסתובב עם הנעליים האדומות. אלה שהתבלו להם הנעליים קיבלו חדשות רק בעזרת קשרים בצנחנים .