
30-10-2013, 00:09
|
|
|
|
חבר מתאריך: 03.04.10
הודעות: 286
|
|
הזכרת לי אנקדוטה מתוך הבלוג של לולי (ישראל)
ציטוט:
הוא הכיר טוב את הדרך, ותהה אם מישהו מהנוסעים, ושכנתו בפרט, יודעים עד כמה היא יכולה להיות מסוכנת. על החוף הלבן הזה, כאן לא רחוק מהכביש, שכב לילה אחד עם הסיירת במארב. הוא בכלל הגיע לשם כדי להחליף את תומר הטכנאי לשלשה ימים, אבל בסיירת התייחסו אליו כאל לוחם מהמניין וצירפו אותו למארב. עם שקיעה יצאו לשטח בג'יפ עמוס מזרנים, משקפת לראיית לילה הנקראת "שפנפן פסיבי" ומקלע. “יש ידיעות שהקומנדו המצרי ינסה הלילה להוריד כוח אל החוף" הסביר המפקד. “אנחנו נפעל כך: כולם ישנים ואחד ער, צופה בשפנפן אל החוף, ליד המקלע. אם מגיעה סירה אל החוף, ויורדים ממנה אנשים, התורן מכניס בהם צרור, מה שממילא יעיר את כל השאר, ואז כולם מזנקים ומסתערים על יורדי הסירה ומחסלים אותם". תורו הגיע בין אחת לשתיים בלילה. השפנפן השמיע לפרקים שריקה גבוהה ודקה שלימדה אותו כי קרביו החשמליים תקינים. החוף והים נראו מבעדו ירקרקים, סהרוריים, ירחיים. גלים קטנים ירוקים חולניים שטפו ממנו בשורות לא נגמרות אל החולות הירקרקים. דיונות אחרות ולילות אחרים התערבלו בזיכרונו, לחים יותר, קרירים יותר ולא פחות חלומיים. הוא לא ידע איך משתמשים במקלע אבל היה בטוח שדבר לא יקרה, הרי אף פעם שום דבר לא קורה, ולא יהיה שום צורך להשתמש בו. בשתיים וכמה דקות העיר את לוחם הסיירת שלימינו, מסר לידיו את השפנפן ונרדם מיד.
הוא התעורר לקול נזיפה ארסית של המפקד. המפקד עצמו נראה כמי שאינו יודע אם למרוט את שער ראשו הוא או למלוק את ראש החייל עליו ירד.
ומה התברר? בערך בשלוש וחצי הגיעה סירה אל החוף. עשרה מצרים חמושים ירדו ממנה בדממה והחלו להתקדם אל עבר הכביש בו נסע עכשיו האוטובוס שלהם, כולל הוא וכולל החיילת הדבקה בו וכולל כולם גם יחד. תורן המארב התבונן במצרים מבעד השפנפן הפסיבי כמכושף. עשרה מצרים ירקרקים פוסעים להם בדממה חלומית בחולות הרכים הירקרקים. שיתוק אחז בו למראה התמונה הקסומה וגם רחמים עמוקים על חבריו העייפים שעוול להעירם לא בתורם ברעשי המקלע האלימים והוא קפא משותק נאלם דום בעוד המצרים חולפים מולו בשתיקה ככוכב שביט בשמי הלילה או כאנייה על קו האופק. הם עלו על הכביש ונעלמו, ורק אז העיר את המפקד.
|
המקור מפה - פרק ג'
http://lulisml.wordpress.com/2010/0...98%D7%99%D7%9C/
|