|
02-04-2015, 11:49
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
"צוק איתן היה מחדל חסר תקדים"
עפר שלח: "צוק איתן היה מחדל חסר תקדים"
https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...02/20227462.pdf
עפר שלח: "צוק איתן היה מחדל חסר תקדים"\ מאת עמוס הראל
עברו תשעה חודשים מאז המלחמה בעזה. הציבור שכח, הבדיקה התמסמסה, וראש הממשלה ממשיך כאילו כלום.
אבל עפר שלח מסרב לעבור לסדר היום. חבר ועדת החוץ והביטחון טוען שצוק איתן היה מחדל שחשף שורה של כשלים צבאיים ומדיניים, מהחלטות נתניהו ויעלון, דרך דיוני הקבינט ועד לתפקוד בשטח. גזרו ושמרו לקראת המלחמה הבאה
כתשעה חודשים לאחר שהחלה, המלחמה שניהלה ישראל ברצועת עזה בקיץ שעבר כמעט נמחקה מהתודעה הציבורית כאן. באופן מפתיע, העימות הצבאי האחרון עם חמאס — שבו נהרגו יותר ישראלים מכל מלחמה אחרת מאז 2006 ושבמהלכו שובשו לחלוטין החיים בדרום הארץ, שוגרו רקטות לתל אביב ונמל התעופה בן־גוריון שותק למשך יותר מיממה — כלל לא עמד על סדר היום במערכת הבחירות שהסתיימה ב–17 במרץ. לכל היותר, שימשו תוצאותיה הלא מכריעות של המלחמה כדי לנגח את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מצד יריביו מימין ומשמאל.
אולם נתניהו ניער את הביקורת הזאת מעליו בקלילות והבטיח להיות חזק מול חמאס גם בפעם הבאה. העובדה שצה"ל, מצדו, דבק בנראטיב שלפיו המלחמה היתה הצלחה, אם לא ניצחון (משום שהצבא עמד לכאורה בכל המשימות שהטיל עליו הדרג המדיני), סייעה להדחקה. על המלחמה, שהמדינה מתעקשת להגדיר באופן מצומצם כמבצע צוק איתן, נמתחה יותר ביקורת במהלכה מאשר בעקבותיה. עד היום צה"ל לא הציג בפומבי את הלקחים והמסקנות מהמערכה הארוכה, שבה התקשתה ישראל לגבש יתרון משמעותי מול החלש שביריביה הצבאיים.
במקום ניתוח ביקורתי שמענו מהמטה הכללי בעיקר שבחים עצמיים והתפעלות מגבורת החיילים. הממשלה, ברובה, יישרה קו. ניכר שגם השרים לא להוטים להפוך את האבן הכבדה הזאת ולגלות מה בדיוק רוחש מתחתיה. מבקר המדינה אמנם בודק כמה סוגיות מרכזיות הקשורות למלחמה, אבל יעברו עוד חודשים רבים (יש לקוות שלא מלחמות נוספות) בטרם יתפרסמו הדוחות שלו.
נותרה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בספטמבר האחרון, מעט אחרי שהסתיימה הלחימה, הכריזה הוועדה על בדיקה מקפת של האירועים. לרגע נדמה היה כי נוצר בה איחוד מפתיע של אנשי ביטחון לשעבר ומשקיפים אזרחים מנוסים, מהקואליציה והאופוזיציה, שנותרו עם ספקות גדולים אחרי מה ששמעו מהשרים הבכירים ומנציגי צה"ל לאורך המלחמה. ראשי ועדות המשנה ניגשו במרץ לבחינת הכשלים השונים במלחמה, חילקו ביניהם את העבודה וזימנו את אנשי מערכת הביטחון לעשרות ישיבות, שבהן נדרשו לענות על שאלות ביקורתיות. כל זה נעצר בתחילת דצמבר, כשראש הממשלה החליט לפזר את הקואליציה שלו וללכת לבחירות.
חבר הוועדה חבר הכנסת עפר שלח (יש עתיד) אומר כי "אין דוח של ועדת החוץ והביטחון וגם לא יהיה. התהליך נעצר כשהוכרזו הבחירות וההחלטה על כך מוסכמת גם עלי. היה ברור לכל חברי הוועדה שפרסום הדוח בזמן מערכת הבחירות היה מקבל הקשר פוליטי. ידענו שאין ביכולתם של חברי הליכוד בוועדה לחתום על מסקנות שתוקפות את תפקוד הממשלה, למרות שבזמן העבודה היתה בינינו תמימות דעים רחבה יחסית באשר לתוצאות המלחמה, בלי קשר לדעותינו הפוליטיות".
לפני כשנה, כשלאחר זיכויו המשפטי עזב אביגדור ליברמן את ראשות הוועדה וחזר ללשכת שר החוץ, ניסה יאיר לפיד לגבות מנתניהו חוב ישן ולמנות את שלח ליו"ר הוועדה. ראש הממשלה סירב והתפקיד הועבר לליכוד, בחלוקה מסובכת בין הח"כים יריב לוין וזאב אלקין. שלח, כיו"ר ועדת המשנה לבניין הכוח, היה אחר כך לאחד ממובילי הבדיקה של אירועי המלחמה. בדיעבד, אפשר להבין את התנגדות נתניהו למינוי שלח ליו"ר. הדברים שאומר כאן שלח, בראיון למוסף "הארץ", הם בעינַי הביקורת המנומקת והמעמיקה ביותר נגד האופן שבו נוהלה המלחמה בעזה, בדרג הצבאי והמדיני כאחד.
איך חזרנו להתחלה
אולי במפתיע, הראיון אינו פוליטי מאוד. אף על פי שהצעתי לקיימו עוד בינואר, שלח ביקש לדחות אותו בחודשיים, עד לאחר הבחירות, כדי שלא להיראות כמי שמנסה להשפיע על תוצאותיהן באמצעות חקירת המלחמה. גם כעת הוא נזהר מלעסוק במישרין בעדויות ששמעה הוועדה במשך ימים ארוכים. אבל מה שהסיק מהעדויות ששמע והמידע שצבר צריך להטריד כל אזרח ישראלי. שלח מתאר חידלון: הנהגה מדינית שראשה שקוע בתוכניות שאפתניות לטיפול באיום הגרעין האיראני, בעוד רגלי הצבא נטועות בביצת השיטור היומיומי בגדה המערבית. אף על פי שהקברניטים רואים בסבב לחימה תקופתי ברצועת עזה כמעט גזירת גורל, הם אינם מכינים את המדינה ואת צה"ל לעימות הזה — ומה שחמור יותר כנראה, אינם מסיקים את המסקנות הדרושות ממה שאירע לקראת עימות חמור יותר העלול לפרוץ בעתיד מול חיזבאללה בלבנון.
הכישלון החריף ביותר של המלחמה, אומר שלח, "הוא היעדר המהלך המדיני המשלים, שבלעדיו הפעולה הצבאית נשארת תמיד ללא הקשר והישגים של ממש. סירובו של נתניהו ליזום מהלך אזורי, שבמסגרתו היה האינטרס של ישראל בריסון חמאס ובפירוז עזה במקביל לשיקומה, יצר מצב שבו חזרנו להתחלה: שוב חמאס מתעצם, ושוב הוא חנוק על ידי ישראל ומצרים. אם לא יהיה שינוי, הסיבוב הבא הוא עניין של זמן, והוא יהיה קשה יותר מצוק איתן.
"זה הכישלון האמיתי. הוא נובע לא רק מכך שנתניהו חשש שהמהלך האזורי יביא בהכרח לחידוש הלחץ למשא ומתן עם יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן (מחמוד עבאס), אלא ממשהו עמוק יותר: לישראל אין שום אסטרטגיה, מדינית וצבאית, להתמודדות עם אויביה הנוכחיים. מצפון ומדרום אנחנו מתמודדים עם ארגונים תת־מדינתיים, שהאחריות שלהם לטריטוריה שבה הם יושבים לא ממש מוגדרת, ושכל הסדרה מולם היא קשה. מערכת הפיקוד והשליטה שלהם שונה מזו של צבא סדיר, והם גם משתמשים באוכלוסייה האזרחית כמחסה ויוצרים מצב שבו ככל שהפגיעה הסביבתית שגורם צה"ל קשה יותר, הם מרוויחים ולא מפסידים. זה מצריך תורה אחרת של לחימה ומחשבה אחרת איך מכריעים. אבל לא המערכת המדינית ולא צה"ל לא בנו תורה כזו, למרות שהמלחמה הזאת מתגבשת לנגד עינינו כבר שנים. בפועל, צה"ל לא בנה את עצמו מול המלחמה האמיתית שלפניו אלא מול מלחמה מדומה, שלא קיימת עוד.
"האופי של הארגונים האלה, שבנו את עצמם בתורה איראנית ובהנהגה מקומית, מציב אתגר חסר תקדים לתפיסת הביטחון המסורתית שלנו, שנבנתה מול מדינות: אין הרתעה, כי יש להם הרבה פחות מה להפסיד ואין להם אחריות של ממש לאוכלוסייה; אין התרעה מודיעינית, כי המלחמות לא נובעות מהחלטה מודעת. למעשה, ברוב הפעמים מי שהפכה את המצב לעימות נרחב היתה ישראל. ואין הכרעה, כי הדרך היחידה להשיג אותה היא כיבוש כל השטח והישארות בו, וזה לא באמת משהו מעשי, לא בעזה ולא בלבנון. זה אתגר מחשבתי אדיר. הוא מצריך מחשבה מחודשת מתי פותחים במלחמה ומתי לא ואיך מכריעים אויב בדרך אחרת. אבל אנחנו לא משנים תפיסה. אנחנו ממשיכים לדבוק בדברים שעבר זמנם, ולא מעצבים לא אסטרטגיה מדינית ולא צבא שבנויים באמת להתמודד עם מה שלפניהם.
"למרות שזו היתה מלחמה ידועה מראש, ששום דבר בה לא הפתיע, ישראל וצה"ל לא באו אליה מוכנים, לא מדינית ולא צבאית. ראש ממשלה שמתחמק מכל דיון ממשי ושרי ביטחון שעוצבו בצבא ודבקים בפרדיגמות שחלפו מן העולם אחראים ישירות לכך שצה"ל לא היה מוכן לצוק איתן וישראל לא השיגה במבצע שום הישגים. ומכיוון שכולם טומנים ראש בחול, זה יקרה בהכרח עוד פעם. ברור לחלוטין מי אחראי לכך. בראש ובראשונה נתניהו, שהאובססיה האיראנית שלו והדרך הרשלנית שבה הוא מנהל את ענייני המדינה גרמו לכך שבשש שנותיו כראש ממשלה הוא לא עיצב מדיניות ראויה מול האתגר הזה ולא טיפל בשינויים הנדרשים בתפיסת הביטחון ובמוכנות הצבא. שותף לכך גם אהוד ברק, שהיה שר ביטחון חמש שנים, שבהן היו לנו יציבות תקציבית ושקט יחסי, ובמקום לנצל את זה כדי לעשות את השינוי הנדרש נתן לצבא להתנפח ולא הכין אותו למלחמה הברורה שלפניו. לבוגי יעלון כשר הביטחון היתה מציאות קשה יותר, אבל גם הוא עוצב בתוך מערכת הביטחון ולא מסוגל לשנות אותה באמת. זה לא רק הם: זו תפיסה שלמה שאיבדה משמעות, מערכת שלמה שלא מסוגלת לתקן את עצמה בכוחות עצמה".
כמו בתוך ספר
בשיחות עם שלח בחודש שעבר ניכר היה שהעניין בוער בעצמותיו. סוגיות ביטחוניות מרתקות אותו כבר שנים. כקצין צנחנים במילואים הוא נפצע קשה במלחמת לבנון הראשונה. עד שנכנס לפוליטיקה חלק ניכר מעבודתו העיתונאית עסק בצה"ל ובעיקר בקשייו של הצבא לבחון עצמו לעומק בפתיחות ולהשתנות בהתאם. לאורך המלחמה ייעץ מאחורי הקלעים לחברו הקרוב לפיד, חבר הקבינט, שמע תדרוכים תכופים בוועדות החוץ והביטחון ואסף מידע מרשת מסועפת של חברים ומכרים. עד מהרה הבין שהדברים אינם מנוהלים בצורה שיכולה להסתיים בתוצאות חיוביות יחסיות. "אני מרגיש כמו באחד הספרים שלנו", אמר לי אז, בתסכול ניכר (שנינו היינו שותפים לכתיבת ספרים מתחרים על האינתיפאדה השנייה ואחר כך על מלחמת לבנון השנייה, ע").
בעיני שלח, על אף היקפה המוגבל של המלחמה האחרונה, ככל שהדברים נוגעים לתפיסת הביטחון, הכשלים והפערים שנחשפו בעזה משמעותיים יותר מאלה שנתגלו במלחמת לבנון השנייה ואפילו במלחמת יום הכיפורים. הפעם נגלה במלואו האתגר לדוקטרינה הצבאית שנחשפה בחוסר התאמתה. "ביום הכיפורים היתה הפתעה מודיעינית שאליה נלווה כישלון מנהיגותי, אבל הרעיון הבסיסי של תפיסת הביטחון עמד במבחן והלוחמים בחזית הצליחו להפוך את הקערה. בלבנון השנייה ראינו חוסר מיומנות של צה"ל אחרי שנות האינתיפאדה השנייה בשטחים, לצד כשל מנהיגותי בניהול המלחמה. אבל בעזה אירעה מלחמה שהכיוון שלה וההכנות של האויב לקראתה נבנו במשך חמש שנים. לא היתה בה שום הפתעה. היתה ודאות מוחלטת שהיא תבוא. ובכל זאת, במבחן התוצאה עברנו 51 יום בלי שום הישג.
"נתגלו בעיות חמורות בקבלת ההחלטות, בתחום בניין הכוח, בהפעלתו, בהתכוננות, בביצוע. יש כאן כשלים מתמשכים, שבר עמוק בקונספציה שאיש לא מתמודד עמו. מאז הבעיות טואטאו מתחת לשטיח. הכתובת היתה על הקיר, ועדיין מתעלמים ממנה גם אחרי המלחמה בעזה. המלחמה חשפה שאיננו מוכנים לעימות הבא העומד לפנינו, בעזה או בלבנון — וכל האלמנטים שהיו בעזה בקיץ יהיו גם בו. איש לא עסק במשך חמש שנים בשאלה איך אנחנו מנצחים בה. זו שאלה גדולה אם מישהו מפיק לקחים. מה שקרה בעזה יחזור בוודאות בעימות הבא. אבל הקברניטים, הממשלה, הקבינט, איש לא עוסק בזה".
אחרי המלחמה התפתח ויכוח סוער למדי בין השב"כ לאמ"ן בשאלה מי הזהיר מפניה. הצלחתם להכריע מי צדק?
"אני לא רוצה להתייחס לדברים שנאמרו בפי הוועדה. אבל שני הגופים, ובעקבותיהם כלי התקשורת, מתעסקים בדבר הלא נכון. תמיד מדברים על ידיעת הזהב המודיעינית, אם היתה או לא. אבל בדיעבד כולם מסכימים שנבנתה מוכנות של חמאס לעימות והיתה הבנה שבין שהארגון רוצה בכך מראש ובין שלא, בתסריט מסוים הוא מוכן לעימות בקיץ 2014".
שלח מתייחס בעיקר להבנה שהתגבשה בקהילת המודיעין, על סמך התרעה שהעביר השב"כ באפריל אשתקד כי חמאס נערך לפיגוע באמצעות מנהרה התקפית בדרום רצועת עזה. במהלך יוני עסקו גופי המודיעין, פיקוד הדרום והמטכ"ל במאמצים קדחתניים לסיכול הפיגוע המתוכנן. "השאלה הגדולה היא אם אתה יודע שיש סכנה כזו, איך אתה נערך לאפשרות שהיא תתממש ותגרור אותך למלחמה. איך זה, למשל, שהסכנה הזאת לא עולה בשום צורה בדיונים על עצירת אימוני הצבא ביוני 2014, על רקע המשבר בתקציב הביטחון ודרישת צה"ל לתוספת תקציב מהאוצר?"
ב–12 ביוני נחטפו שלושת הנערים בגוש עציון בידי חוליית חמאס מחברון, שאנשיה רצחו את השלושה דקות אחדות לאחר שעלו לטרמפ במכונית הגנובה. ישראל הכריזה על מבצע שובו אחים, לאיתור החטופים ולפגיעה בתשתית חמאס בגדה המערבית, שהסתיים ב–30 בחודש עם מציאתן של שלוש גופות הנערים בשדה ממערב לחברון. "איך אתה מסביר את ההתנהגות בזמן שובו אחים?" שואל שלח. "אם מפנימים כבר שיש סכנה להתלקחות בעזה, האם היא נלקחת בחשבון כשמסלימים את המהלכים נגד חמאס בגדה? צה"ל עצר מאות פעילים של חמאס, בהם עשרות בכירים ויותר מ–50 משוחררי עסקת שליט, ופגע ברשתות אזרחיות של חמאס ברחבי הגדה, פעולה שלא היה לה שום קשר למאמץ לאתר את השלושה. למה בישראל מכריזים תוך כדי המבצע בגדה שהמטרה היא פירוק ממשלת הפיוס בין חמאס לפתח, כשברור שהפירוש המעשי של פירוק הממשלה יהיה חיסול הסיכוי לתשלום המשכורות בעזה ושבכך חמאס נדחק עוד יותר לקיר, בעודו ערוך לפעולה דרך מנהרה בכרם שלום?
"הרי אסטרטגית, ברור שחמאס מדרדר את המצב בגבול על רקע המצור שבו הרצועה מצויה, הן מצד ישראל והן מצד מצרים. ומדוע אתה לוקח את כל חטיבות חי"ר ואת היחידות הכי מובחרות של הצבא ובמשך שלושה שבועות משקיע את כולן בחיפושים אחרי גופות הנערים ובמעצרים נגד חמאס בגדה אם יש לך מלחמה להתכונן אליה בעזה ואתה יודע שחמאס משלים את הכנותיו לפיגוע שם ושיש לך פערי מודיעין משמעותיים באשר לתוכניות שלו? הדבר החמור מכל הוא שההקשר העזתי לא עולה כלל בדיוני הקבינט לאורך יוני. בקבינט דנים רק באופן כללי בסכנת המנהרות בעזה, תוך כדי המבצע בגדה.
"מתחיל להתפתח דיון בכך רק אחרי מציאת גופות הנערים ורק אז חברי הקבינט מעודכנים על ההתרעה לפיגוע במנהרה ליד כרם שלום. גם אז לא דנים בשאלה אם אנו רוצים להוביל לעימות. האם, למשל, אנחנו רוצים להכות מכת פתיחה בתנאים טובים יותר? את רוב הנזק הצבאי שצה"ל גרם לחמאס בעימותים הקודמים בעזה, במבצע עופרת יצוקה (דצמבר 2008) ובמיוחד במבצע עמוד ענן (נובמבר 2012), הוא השיג באמצעות מכת פתיחה מפתיעה. אם הולכים להידרדרות בעזה, מרצוננו או לא, מדוע מצד אחד אנו נותנים לזה להתגלגל ומצד שני לא עושים דבר כדי להגיע מוכנים?"
מכל מה ששמענו על הקבינט במלחמה, הוא מצטייר כגוף נטול השפעה, שרק מאשר את תוכניות צה"ל ועמדות נתניהו, כשכמה מהשרים מרשים אחר כך לעצמם להשתלח בהחלטות בחוץ.
"לכאורה זה הגוף שמנהל את המלחמה. בפועל, הוא ריק מתוכן. זו קליפה ששום דבר חשוב לא עובר דרכה. גם במלחמת לבנון השנייה זה היה נכון, אבל נתניהו מביא את זה לשיא. זה מהלך שנעשה בכוונת מכוון על ידי ראש ממשלה חשדן שאין לו אמון בשרים שלו — וחלק מחברי הפורום (שלח מכוון לשרים נפתלי בנט ולאביגדור ליברמן. ע") עשו הכל כדי להצדיק את חשדותיו. נתניהו הקפיד מאוד לכנס את הקבינט כל יומיים־שלושה בהתאם לנהלים. אלה היו דיונים ארוכים ומתישים בנושאים הכי פחות רלוונטיים לקבינט במלחמה. הדברים הגיעו לשיא בהפסקת האש האחרונה שהוכרזה ב–26 באוגוסט, כשהוא בכלל לא מכנס את הקבינט לדון בה, וכמובן גם לא דן במהלך מדיני שיבטיח הישגים למבצע בסיומו.
"הקבינט מתעסק באישור תוכניות מבצעיות והשרים רוכנים על המפות. זה הדבר הכי פחות חשוב ורלוונטי. אין שום דיון של ממש בשאלה מה אנחנו רוצים להשיג ואיך מגיעים להישג ממשי. הכשל מתחיל בהרכב הפורום. השרים, בהגדרה, הם השרים הכי עסוקים במשרדים הכי גדולים. בקבינט האחרון מרביתם היו גם ראשי הסיעות החברות בקואליציה. לבד מראש הממשלה ושר הביטחון, אין לאיש משרי הקבינט מזכיר צבאי משלו, או יועץ חיצוני שיסייע לו בעיבוד החומר המודיעיני וניתוחו. זה לא משנה אם השר היה בשירותו הסדיר בצה"ל כתב 'במחנה' (כמו ראש סיעתו של שלח, לפיד, ע") או מ"פ במגלן (כמו בנט, ע") או אקס־רמטכ"ל כמו שר התחבורה שאול מופז בקבינט בזמן לבנון השנייה. אין להם שום דרך לאסוף מידע באופן עצמאי, ואחר כך לעבד אותו לתובנה, למעט בהזנה תוך ורידית מאמ"ן. הם מקבלים מידע, אבל אין להם שום דרך להפוך אותו לידע, שיעזור להם לקבל החלטה".
כשהקבינט הוא אויב
זהו יחסו הקבוע של נתניהו לקבינט, הגוף הביטחוני העליון בישראל. לפי דוחות מבקר המדינה בפרשת המשט ועל תפקוד המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) מ–2012, נתניהו כינס את השביעייה בממשלתו השנייה שהושבעה ב–2009, שהיתה גוף נטול סמכויות ביצוע, 57 פעמים על פני 16 חודשים לדון ב"סוגיה אסטרטגית", המונח הזהיר שבו מתייחס המבקר למדיניות הישראלית כלפי תוכנית הגרעין האיראנית. באותה תקופה הקבינט לא דן בתוכנית רב־שנתית לצה"ל, המוקפאת בארבע השנים האחרונות, והזניח חלק ניכר מהסוגיות הביטחוניות. דיונים רבים על סוגיות קריטיות נדחו לדברי המבקר בשל התנגדות מערכות הביטחון.
לפי שלח, "נתניהו לא רואה בקבינט גוף המעצב מדיניות. מתחילת ימי הקבינט של ממשלתו האחרונה, ביבי לא הביא בפניו דיון אחד רציני בשאלת עזה. היה דיון אחד, כללי בלבד. דוחות אמ"ן בשאלת המנהרות, שהוגשו לנתניהו וליעלון מאז תחילת 2013, לא הובאו כלל לקבינט. השרים הגיעו לצוק איתן כמעט בלי מושג על המנהרות".
בדיקה עם שלושה מחברי הקבינט היוצא, ממפלגות שונות, מאששת את טענת שלח בעניין זה. הוא מזכיר כי "לעיתונאים זרים אירגנו ביקור במנהרה שפתחה נחשף בשטחנו בשנה שלפני המלחמה. לרוב חברי הקבינט לא. הם לא הכירו את המערך התת־קרקעי של חמאס. הם באו לצוק איתן חסרי ידע לחלוטין על חמאס ועל היכולת של צה"ל להתמודד איתו. זה נכון גם בגזרות אחרות. הקבינט מתכנס לאשר פעולות ספציפיות, אין דיון בשאלה מה רצוננו בגזרות שונות, אין דיון במקרים אפשריים ובתגובות נדרשות אם תחול הידרדרות, כשברור שלפחות בעזה המלחמה תפרוץ בוודאות. זה הסיפור הגדול. אין כאן שום הפתעה בנוסח 6 באוקטובר 1973. היה עימות בעזה ב–2008, היה ב–2012, כולם מבינים שיהיה עוד אחד. מה יש פה לא להבין? אנחנו הרי ידענו שחמאס מתכונן ושהוא נמצא במלכוד אסטרטגי שעלול לדחוף אותו לפעולה נגדנו".
הדברים אינם משתנים גם אחרי המלחמה. באוקטובר האחרון התפוצצו שני מטעני חבלה בגזרת הר דב בצפון ושני חיילים נפצעו, אבל גודל המטענים שהניח חיזבאללה מלמד שרק התנהלות מבצעית נכונה של הכוחות בשטח מנעה הרוגים רבים בתקרית. "אתה מבין שחיזבאללה, באופן שבו פעל, החליט לקחת סיכון שיהיו עשרה הרוגים לצה"ל. שאלתי חברי קבינט: האם מישהו כינס אתכם לדיון שייפתח בהכרזה 'היום נהרגו עשרה חיילים בהר דב. מה עושים?' כמובן שלא. אבל הרי זה העניין, כדי שלא נעמוד שוב במצב של 12 ביולי 2006", אומר שלח, המתייחס לחטיפת חיילי המילואים בידי חיזבאללה, שגררה תגובה צבאית חריפה מצד ישראל. אותה תגובה הובילה לפרוץ מלחמת לבנון השנייה, בלי שמרבית השרים בממשלת אולמרט מבינים במועד מה היתה משמעות החלטתם.
"בעזה, כשקורה משהו לבסוף, שרי הקבינט נכנסים לחדר בתולים לגמרי. נתניהו עושה זאת בכוונה. כך נוצר מצב שכל מה שיש לחבר קבינט הוא, במקרה הטוב, ניסיון אישי ושכל ישר. זה הדבר הנורא. זה משרת את שני הצדדים. זה מאפשר לביבי ולבוגי לנהל מבצע לבד ומאפשר לחברי הקבינט לצאת החוצה ולומר בחוסר אחריות דברים שסותרים את מה שהם עצמם אמרו בתוך החדר. לא אתייחס למה שעלה בדיוני הוועדה, אבל ברור לך שאיש לא אמר בתוך החדר הסגור של הקבינט 'צריך לכבוש את עזה'. כך נוצרה עוינות גדולה בין נתניהו לקבינט בזמן המלחמה. הוא התייחס לקבינט שלו כאל אויב. תורמת לזה חולשת המועצה לביטחון לאומי. מבחינת השרים, זה גוף חסר משמעות. צה"ל פשוט מתעלם מהרעיונות של המועצה. לצבא יש עמדה אחידה לחלוטין, שר הביטחון וראש הממשלה מיושרים איתה ולחברי הקבינט אין שום יכולת להתמודד. לקבינט אין מידע על דברים בסיסיים שלאורם צריך לקבל החלטות, כמו למשל מצב המוכנות של צה"ל. זה כלל לא מובא לידיעת השרים".
אפשר בכלל להכתיב לקבינט ולראש הממשלה כללי התנהגות אחרים?
"זה לא מסובך מדי. צריך לקבוע שיום אחד בשבוע שר חייב לתפקד כחבר קבינט, לא כממונה על משרדו. שיקדישו מצדי את יום חמישי אחר הצהריים ללימוד החומר הביטחוני־מדיני. חייב להיות גוף שיתדרך את השרים באופן קבוע. צריכה להיות להם אפשרות להביא ייעוץ חיצוני, של אנשים, למשל קציני מודיעין לשעבר בעלי רמת סיווג שמאפשרת להם נגישות למידע. זה קריטי. צריך לפתוח את הקבינט, בהגדרה, כך שתהיה לו נגישות לאנשים ולגופים שיש להם דעות מנוגדות ופרספקטיבה שונה מזו של מערכת הביטחון. שר אוצר הוא גם חבר קבינט. זה לא משהו שאתה עושה רק כשיש מבצע לאשר. הקבינט צריך לדון אחת לכמה זמן גם בנושאים שאינם מחייבים הכרעה מיידית: מה עושים במקרה הידרדרות בחזיתות השונות, מהם יעדינו, מהם מצבי הסיום האפשריים. נתניהו, כמו קודמיו, לא סמך על חברי הקבינט ולא רוצה לסנדל את עצמו. אבל בתחילת מלחמה הקבינט חייב לדון ביעדים אסטרטגיים. זה לא מועדון גנרלים שנותן עצות לרמטכ"ל אם לאגף את מערכי ההגנה של חמאס מימין או משמאל".
עד כמה שרי הקבינט קיבלו הערכה מודיעינית אמינה באשר למצבו של חמאס בזמן המלחמה?
"בשלב די מוקדם של המלחמה התגבשה באגף המודיעין של צה"ל הערכה מוטעית שחמאס קרוב לשבירה, שהוא מחפש דרך לסיים את הלחימה במהירות ושברגע שבכיריו ייצאו החוצה מהמנהרות והבונקרים אחרי שתוכרז הפסקת אש זמנית הם יגלו מה עוצמת החורבן שהשארנו בעזה וירוצו להפסקת אש סופית, גם בתנאים לא נוחים להם. לכן הסכמנו לסדרה אינסופית של הפסקות אש, כשהדילמה מוצגת תמיד לקבינט כ'או הפסקת אש או כיבוש עזה'. לא היה שום דיון באופציות אחרות.
"בפועל, בכל פעם חמאס הפר את הפסקת האש כי רצה להמשיך ולהשיג עוד, בניגוד להערכות אמ"ן. המודיעין הצבאי לא הצטיין בניתוח וחיזוי ההחלטות של חמאס, במיוחד באשר להתארכות הלחימה. היתה הטיה קונספטואלית של ההערכה, שהסתמכה על הנחה מופרזת באשר לעוצמת הפגיעות שספג חמאס ולהשפעתן על רצונו להמשיך להילחם.
"הבעיה מתחילה בהיעדר חלוקת אחריות מסודרת בין אמ"ן לשב"כ. שנים רבות אחרי שיצאנו מהרצועה, עוד התייחסו אליה מודיעינית דרך כוונת הסיכול, של השב"כ, כאילו זה שטח שרק צריך למנוע ממנו פיגועים לשטחנו, לא כאל ארץ אויב. היתה בעיה קשה בחלוקת הסמכויות, שהתבטאה גם במחלוקת על אמצעים. ראינו למשל איך השב"כ מתלונן שלא מקצים לו מספיק אמצעי איסוף של אמ"ן בעת המאמצים לאיתור גלעד שליט, לפני עסקת שחרור המחבלים ב–2011. במלחמה עצמה, יותר ממחצית המטרות שהותקפו מהאוויר ברצועה היו או בתי משפחות של מפקדים בחמאס, כשהמפקדים עצמם מתחת לאדמה, או מחסני רקטות ובורות שיגור. ההפצצות הללו לא השיגו שום מטרה אפקטיבית ולא השפיעו על צמצום ירי הרקטות לעורף בזמן הלחימה. רק לקראת סוף המלחמה הצטבר מידע על מיקומם של בכירים בחמאס, שאיפשר התנקשות בהם". בהפצצה אחת, ימים אחדים לפני הפסקת האש האחרונה, הרג צה"ל שני בכירים בזרוע הצבאית בדרום הרצועה. באחרונה התברר כי מפקד הזרוע, מוחמד דף, חמק גם הפעם בחיים מהפצצה ישראלית.
"ייאמרו להגנת אמ"ן כמה דברים. זה גוף מרשים עם הרבה הישגים מדהימים ולא הציבו לו את עזה בעדיפות ראשונה. זו עוד דוגמה לכך שלא התכוננו למלחמה שעמדה לפנינו, כי היינו עסוקים בהכנות לזירות אחרות ולתרחישים עם רמת ודאות נמוכה בהרבה. בסדר העדיפויות של הצי"ח (ציון ידיעות חיוניות), איסוף המודיעין על עזה עמד במקום נמוך יחסית. היו זירות שקדמו לכך (שלח מכוון בעיקר לאיראן וללבנון, ע"), שבהן היו הישגים מרשימים מאוד. אמ"ן גם הצטיין באמת בעזה במה שמכונה לוחמת המודיעין (לוחמ"מ), התכת מידע מודיעיני המגיע במקביל ממקורות איסוף וניתוח שונים והעברתו קדימה, אל מפקדי הכוחות בחזית. אבל המחסור במטרות וההפצצות הלא יעילות תרמו תרומה שלילית לאפקטיביות של הלחימה והביאו לעלות הלא פרופורציונלית שלה".
מחדל המנהרות
שלח מאמת את מסקנות תחקיר "הארץ" באשר להיערכות צה"ל ללחימה במנהרות. צה"ל הגיע למלחמה בעזה בלי תוכנית אופרטיבית להתמודדות עם המנהרות, בלי אמצעים להשמדתן, בלי תורת לחימה מתאימה ובלי הכשרה ואימונים של היחידות לאתגר שציפה להן. לדברי בכירי צה"ל, 32 המנהרות ההתקפיות שעליהן ידעו אמ"ן והשב"כ אותרו ונהרסו — אף על פי שהצבא אינו יודע להתחייב שנהרסו באופן מלא — אולם המבצע ארך זמן רב יותר מכפי שהוערך תחילה והיה כרוך בנפגעים מרובים.
"המידע המודיעיני על המנהרות לא תורגם לתובנה שעומדת להיות מלחמה שתתמקד בהן, שחמאס ינצל אותן למהלומה התקפית בשטחנו ושצריך להיערך לכך באופן יסודי", אומר שלח. "הרי ידענו שיש עשרות צירים התקפיים וחשפנו ארבע מנהרות כאלה בשנה וחצי לפני המלחמה. ידענו שזה פרויקט הדגל של חמאס ושמבחינת הארגון המנהרות הופכות חשובות לא פחות מהאפשרות לירות רקטות על תל אביב. ב–2008 צה"ל מגבש לראשונה מעין מפת דרכים לטיפול במנהרות, אבל מעט מאוד נעשה ורובו מתמקד במאמץ הטכנולוגי לפיתוח אמצעי לאיתור מנהרות. חטיבות חי"ר לא התאמנו על שום מתווה דומה, לא היה אפילו מתקן אימונים ראוי אחד ללוחמת תת־קרקע. הבן שלי, איתי (המשרת בפלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים הסדירה, ע"), סיפר לי שירד פעם אחת בחבל לתוך מנהרה שצה"ל חפר באחד הבסיסים, בתרגולת שאיש לא השתמש בה בפועל במלחמה. כל מה שקרה בתחום הלוחמה התת־קרקעית היה אלתור אחד גדול.
"השבוע הראשון של המלחמה, בין 8 ל–15 ביולי, עובר בלי החלטה של הקבינט על טיפול במנהרות, למרות שהמלחמה פורצת סביב היערכות של חמאס לפיגוע במנהרה בכרם שלום ושמיד לאחר שהיא פורצת, אחרי סיכול הפיגוע, ישנו ניסיון נוסף לפיגוע באמצעות מנהרה באותו אזור. כשישראל מאשרת את הצעת הפסקת האש המצרית ב–15 ביולי בדיון שולטת אותה קונספציה, שלפיה חמאס יקבל הפסקת אש בשל המכה שספג ושלפיכך המלחמה מסתיימת בניצחוננו. נתניהו טען מאוחר יותר כי היה צריך להמתין עם מהלך נגד המנהרות משום שבינתיים בנינו לגיטימציה בינלאומית בהסכמתנו להצעה המצרית, אבל אין שום עדות לכך שאכן היה מהלך דיפלומטי ישראלי ליצור לגיטימציה כזו.
"רק ב–17 ביולי, אחרי שצה"ל מסכל חדירה של 13 מחבלי חמאס דרך מנהרה ליד קיבוץ סופה, מתכנס דיון דחוף ומחליטים לצאת למבצע נגד המנהרות. עד אז המנהרות לא עולות לדיון ממשי בקבינט. כשנשאלות שאלות, התשובה של שר הביטחון והמערכת הצבאית היא שהטיפול במנהרות יצריך מבצע גדול, כבד ועתיר נפגעים. לצה"ל לא היתה שום תוכנית אופרטיבית רלוונטית לטפל בזה. התוכניות שבכל זאת היו נועדו למהלכי הרתעה או שהיו חלק ממבצע כיבוש עזה. מה שבוצע בפועל גם אולתר תוך כדי תנועה. כשיעלון אמר שהוא מעריך שהרס המנהרות ייקח 48 שעות, ובפועל המבצע הקרקעי לקח שבועיים וחצי, זה מראה שלא היה מושג כמה כוח יידרש לטפל במנהרות ואיך זה יתנהל. וכל זה על משהו ידוע מראש, שקורה ממש מעבר לגבול. לא שלחנו פה כוחות לנחות באנטבה".
הפער בטיפול במנהרות, לדברי שלח, אינו רק התקפי אלא גם הגנתי. "זה כישלון קונספטואלי אדיר. ידענו שבזמן מלחמה בכוונת חמאס להעתיק מאמץ התקפי לשטחנו, מפשיטות של אנשי קומנדו ימי ועד התקפות דרך המנהרות, ובכל זאת לא נערכנו להגנה אפקטיבית נגדן. לא גובשה תורת הגנה, לא הוסדרו הפיקוד והשליטה למצב שבו צה"ל פועל קרקעית בשטח הפלסטיני ובינתיים חמאס תוקף מאחור, אף שהיה ידוע שכך יקרה. צה"ל לא בנה שום מערך שצופה אחורה מהגבול, לקדם מתקפת הפתעה דרך המנהרות, למרות שכבר כשנחטף גלעד שליט ב–2006, החוטפים חדרו לשטחנו במנהרה דרך הגבול והפתיעו את צוות הטנק של שליט מאחור. יותר משליש מ–67 הרוגי צה"ל במלחמה נפגעו בהגנה, מהתקפות דרך מנהרות בשטחנו ומירי פצצות מרגמה למחנות הצבאיים בקרבת הגדר".
חוסר המוכנות של צה"ל מתסכל במיוחד על רקע חמש השנים השמנות שמהן נהנה הצבא בתחום התקציב בין 2008 ל–2012, בעקבות האכזבה וההלם של המלחמה בלבנון. "אלה היו שנים של יציבות תקציבית, שפע יחסי, מעט עימותים ביטחוניים גדולים. אבל השנים הללו לא נוצלו להתכוננות לאתגרים שהיה ברור שניתקל בהם. זה פער חמור ביותר ושני האשמים המובילים בו הם נתניהו ושר הביטחון שלו באותן שנים, אהוד ברק. הכסף הרב שעמד לרשות צה"ל באותן שנים לא הוצא לקראת מלחמה בעזה או בלבנון, אלא על הוצאות לכוח אדם ועל התכוננות לאיומים רחוקים", אומר שלח.
צעצועים במקום חימושים
ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט טען בזמנו כי ממשלת נתניהו־ברק הוציאה 11 מיליארד שקל על הכנות לתקיפה אפשרית באיראן. שלח מציג נתונים נוספים. "קח את ההוצאה על שכר אנשי הקבע. בתוך חמש שנים היא עלתה ביותר מ–20% ומספר אנשי הקבע עלה ב–12.2%, עד להחלטות על קיצוצים מ–2013 ואילך. רוב הכסף הזה לא הוצא על דברים שרלוונטיים למלחמה שלפנינו. הנה עוד דוגמה קלאסית: התוכנית לקנות מארצות הברית, בכספי הסיוע הביטחוני האמריקאי, שישה מטוסי וי–22 בעלי יכולת המראה אנכית, בעלות כוללת של כמיליארד דולר. התוכנית הזאת הוקפאה עכשיו כי במקומה צריך לקנות חימוש לחיל האוויר ולצבא היבשה. עד אז תוכננה הוצאת עתק על שש פלטפורמות אקזוטיות שמגדילות את היכולת של צה"ל לצרכים ספציפיים מאוד. החלטות הרכש היקרות עסקו בצעצועים, במקום בחימושים".
הדברים הללו מעלים את השאלה, ששלח מסרב להתייחס אליה, אם היכולות המבצעיות של צה"ל אמנם הולמות את התוכניות האופרטיביות שלו, מאיראן ועד לבנון. במלחמה בעזה, כפי שדווח ב"הארץ", ניכר שימוש אדיר, מופרז בחלקו, באמצעי לחימה ובחימוש. הנתונים המלאים אסורים בפרסום. שלח מציג פרפראזה עליהם. "זו השוואה לא הוגנת, אבל היא הכי טובה שיש לי. בשלושת השבועות הראשונים של כיבוש עיראק ב–2003, הצבא האמריקאי כבש ערים והשמיד 1,600 כלי רכב משוריינים של צבא עיראק, מחציתם טנקים. צה"ל לחם בעזה נגד אויב בלי כלים משוריינים, ספק אם חייליו ראו בעיניהם יותר מכמה מאות חמושים של חמאס. בממוצע טנק של צה"ל ירה פי שבעה פגזים ליום מטנק אמריקאי בעיראק. ירינו יותר טילים נגד טנקים מהקרקע מכפי שהאמריקאים ירו ופי שניים טילי הלפייר ממסוקים. וכשישראל רצתה עוד בזמן המלחמה, האמריקאים עיכבו את האספקה שלהם. אין שום ניהול כלכלי של המלחמה ולכן היא מנוהלת תוך בזבוז עצום וחוסר אפקטיביות. צה"ל מדבר כל העת על צורך בקיצור משך הלחימה. בפועל, אני בספק אם זה יקרה כשיפרוץ העימות הבא".
גם עכשיו, אומר שלח, "עדיין אין לצה"ל דוקטרינה מלאה ומתאימה למלחמות שלפנינו. לא בצפון ולא בדרום. אנחנו עומדים מול אויב מבוזר, שאין לו כמעט מרכזי שליטה ששיתוקם ישבור אותו. כיבוש שטח שלו עלול להתברר כבעיה ולא כפתרון, בגלל היכולת שלו לזנב בנו ובשל הפגיעה המתרחבת באזרחים. יש אצלו כמות עצומה של מטרות, אבל כמעט אף אחת מהן לא קריטית להמשך עמידתו. הוא מחופר מתחת לקרקע כשסביבו ומעליו אוכלוסייה אזרחית. בימיו של גבי אשכנזי כרמטכ"ל אמרו שהצבא צריך להתכונן בעיקר למלחמה כוללת, בטענה שכל השאר נגזר מכך. זה פשוט כשל קונספטואלי. המערכה מול חמאס לא קשורה למלחמה כוללת בנוסח 1973. כיוון שזה לא מסתדר, הקצינים ממציאים כל מיני רעיונות על כך שגם התשת ארגון טרור וגרילה היא סוג של הכרעת האויב".
"מה שיש לנו זו שיטת לחימה שבה היחס בין מאמץ לאפקטיביות הוא בלתי אפשרי. אתה נכנס למלחמה בלי לדעת מה יעדיה, ואתה נלחם באופן שיביא אותך בעימות מוגבל לקווים אדומים, כתוצאה מתכנון לא ריאלי, הפעלה שמרנית מאוד של הכוח, חוסר ניסיון ובעיות מקצועיות. צה"ל הפציץ המון מטרות שהפגיעה בהן לא הביאה לתוצאה אפקטיבית. בפועל, צה"ל לא דיכא כלל את האש לעבר העורף הישראלי לאורך הלחימה. נדרשת תורת לחימה אחרת לגמרי. צה"ל משקיע בשנים האחרונות מאמצים אדירים, ראויים לשבח, כדי לצמצם את הרג האזרחים בתקיפות האוויריות שלו. זה בלט במיוחד בזמן צוק איתן וכלל הפעלת אמצעים שעלותם מיליוני שקלים. אבל כשאתה מצרף את ההשקעה הזאת למספר כה גדול של מטרות שתועלתן להשגת יעדי המלחמה מזערית, מקבלים יכולות שהופכות את כל תורת הלחימה למפוקפקת.
"מצד שני, בדרך שבה נערך התמרון הקרקעי, בכוחות גדולים ובלא שום הפתעה טקטית ותוך שימוש עצום באמצעי אש לחיפוי על הכוחות, נגרם בהכרח נזק אדיר ברכוש ובחיי אזרחים. הפתרון היחיד לשמירה על חיי החיילים בזמן התמרון הוא בהפעלת כמויות של אש ועשן. התוצאה היא שאנחנו גם נלחמים בשיטה לא יעילה וגם סופגים את כל ההשלכות של הרג לא מכוון של חפים מפשע ויצירת נזק בהיקף שהקהילה הבינלאומית לא סובלת. תוך כמה ימים נגמרות המטרות האפקטיביות מהאוויר ומצד שני, רק אז נאסף כל הכוח הקרקעי לביצוע מהלך תמרון רחב — ואז זו כבר הופכת לשאלה פומבית של אומץ או פחדנות: האם הקבינט והמטכ"ל מוכנים לשלוח את כוחות הקרקע פנימה?"
שלח מזכיר את השימוש של צה"ל בשיטת "הקש בגג": אזהרה טלפונית למשפחת מפקד חמאס ואחריה שיגור טיל הגורם נזק קטן יחסית לקירבת הבית, לפני שמוודאים שוב כי המשפחה עזבה את המקום ומטילים על הבית פצצה כבדה ההורסת אותו כליל. צה"ל התפאר בה, גם בחו"ל, כשיטה הומנית, מצמצמת נפגעים. שלח מכנה אותה "פרקטיקה צבאית על סף האבסורד. מטוס קרב עושה סיבובים באוויר במשך זמן ארוך ומפעילים המון אמצעי צילום ותצפית, והכל בשביל להפיל בית של מ"פ בחמאס שאתה יודע שלא יהיה בבית. בתוך כך, ובצדק, אתה משקיע את כל המאמץ כדי לוודא שנשותיו וילדיו לא ייפגעו. ואחר כך פלא שאחרי המלחמה צריך לשקם את צי המטוסים מרוב שעות טיסה שבוזבזו. המאמץ הערכי ראוי לשבח, אבל השיטה מטורפת וכרוכה בהשקעה אדירה בשביל תוצאה קלושה. בזמן שהמטוסים חגים באוויר הטייסים לא מתאמנים. זו תורת מלחמה שלא מתכנסת לתוצאה הגיונית".
אי אפשר לדון בעזה בלי להזכיר את השפעתה המתמשכת, הרעה, של פעילות השיטור שמבצע צה"ל בגדה המערבית על יכולתו המקצועית בקרב. כמו אחרי כל מלחמה, אומר שלח, "צה"ל מתלונן על הפגיעה באימונים בשנים שקדמו לה בגלל בעיות תקציב. המפקדים מתעלמים לנוחותם, בגלל החשש מכניסה לשדה המוקשים הפוליטי, מכך שמה שמשפיע הרבה יותר על כשירות הכוחות הוא השירות הממושך בשטחים. אחרי מלחמת לבנון השנייה היו מפקדי שדה רבים שהודו שהתקשו לעבור מהמנטליות והשיטות של הביטחון השוטף בשטחים ללחימה שנדרשה בדרום לבנון. גם לעזה הגיעו יחידות שרוב כוחן הושקע בשטחים וכך הפכו בלתי כשירות למלחמה שציפתה להן בעזה. התוצאה היא שהמפקדים והלוחמים צריכים ללמוד תוך כדי לחימה ויש לזה עלויות קשות גם בנפגעים".
מה הרמטכ"ל יודע
לנוכח הדברים הקשים הללו, עולה השאלה על כמה מהם היה חותם הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט, שנכנס לתפקידו באמצע פברואר אחרי שכיהן במלחמה כסגנו של בני גנץ? אפשר לשער בזהירות שבשיחות פנימיות איזנקוט היה מאמת חלק לא מבוטל מהדברים שנאמרו כאן. כבר בשבוע שעבר, בתדרוך לעיתונאים מפיו של מי שכונה בתקשורת "גורם ביטחוני בכיר" (ולא היה הרמטכ"ל החדש עצמו), ניתן אישוש לאחדות מהטענות שהועלו ב"הארץ" מאז אוגוסט בדבר נזקי הצמצום באימוני צה"ל, השימוש המופרז בחימוש בזמן המלחמה ואי ההבנה במועד של חומרת האיום שמציבות המנהרות של חמאס. אבל נדמה שנדרש יותר מכך — מהקבינט בממשלה הבאה, מהמטכ"ל ואפילו מהדיון בתקשורת ובציבור.
זו אנקדוטה שכבר הובאה כאן בעבר אך ראוי להזכירה שוב, בנסיבות הנוכחיות. ב–11 ביולי 2006, יום לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה, בא ראש הממשלה הטרי אהוד אולמרט לביקור בפורום מטכ"ל. בעת הדיון הזהיר האלוף ישי בר את ראש הממשלה כי רמת הכשירות של יחידות צבא היבשה משולה לצ'ק בלא כיסוי, "מתישהו יגיע הטלפון מהבנק". צה"ל, אמר בר לאולמרט, הוא "צבא ללא אימונים. זה פטנט עולמי. אולי צריך לדאוג לרשום אותו". התנהלות המדינה, הוסיף, "מנוונת ומנוולת" את צה"ל. נותרנו עם צבא בינוני; "יש בו עדיין איים של מצוינות, המוקפים בים של בינוניות".
הרבה דברים תוקנו בצה"ל בעקבות המלחמה ההיא ולא מעט דברים נותרו בדיוק כפי שהיו. לדברי שלח מוטב להתייחס כעת כפי שהיה צריך להתייחס לאזהרות של בר אז אך לא היה זמן: כאל קריאת השכמה לקראת המלחמה הבאה, שאיש אינו יודע בביטחה אם ומתי תפרוץ. ללא שינוי, הדוח האישי שהציג כאן חבר הכנסת יהיה בעיקר נקודת הפתיחה לעבודתה של ועדת החקירה העתידית: גזור ושמור למלחמה הבאה.
("הארץ", 02.04.2015)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|