קראתי בעיון את הניתוח וההצעות שלך לשינוי מבנה חיל השריון. בעוד שהאבחנה הבסיסית לגבי שינוי אופי השדה הקרבי (ממעבר לצבאות סדירים ללחימה במחבלים ורחפנים) היא נכונה וחשובה, ההצעה המעשית סובלת ממספר כשלים טכניים, מדיניים ולוגיסטיים שהופכים אותה לבלתי ישימה במציאות הישראלית:

1. הכשל המדיני-פוליטי: "משחקי הכיסאות" בין ארה"ב, סין ורוסיה
זוהי נקודת התורפה המשמעותית ביותר בהצעה.

התנגשות מעצמות: הרעיון שישראל יכולה לרכוש אלפי טנקים ונגמ"שים מסין, ובמקביל לבקש מארה"ב מטוסי F-35 ומפציצי B-1B, הוא בלתי אפשרי פוליטית. ארה"ב רואה בסין את האיום האסטרטגי הגדול ביותר שלה. רכישת נשק סיני בהיקף כזה תוביל להפסקת הסיוע הביטחוני האמריקאי באופן מיידי (כפי שקרה בביטול עסקת ה"פלקון" בשנות ה-90).

הקשר הרוסי: הצעה לרכוש פצצות FOAB או טנקי T-72 מרוסיה בזמן שהיא נמצאת תחת סנקציות בינלאומיות כבדות (בשל המלחמה באוקראינה) תהפוך את ישראל למדינה מצורעת כלכלית ומדינית.

2. הכשל הטכני והלוגיסטי: "סיוט התחזוקה"
ריבוי פלטפורמות: הצבא המוצע מורכב מטנקים אמריקאיים (Abrams), נגמ"שים סיניים (VN-17), תותחים רוסיים וטכנולוגיה ישראלית. לוגיסטית, זהו אסון. לכל רכב יש חלקי חילוף שונים, סוגי דלק/שמן שונים, ותחמושת בקטרים שונים (125 מ"מ סיני/רוסי מול 120 מ"מ מערבי). שום מערך חימוש לא יכול להחזיק מלאים כאלו בשטח.

שדרוג טנקי M1 Abrams: טנקי ה-M1 הישנים שבאחסנה הם בעלי מנועי טורבינת גז - מנועים זוללי דלק שצה"ל דחה בעבר שוב ושוב בגלל עלויות אחזקה וקושי לוגיסטי במדבר. הסרת הצריח והתקנת צריח סיני היא פרויקט הנדסי שיקח עשור של פיתוח - זה לא "Plug and Play".

3. הכשל האסטרטגי: מטוסי ה-B-1B ופצצת ה-MOAB
התאמה למשימה: ה-B-1B הוא מפציץ אסטרטגי כבד. ישראל אינה זקוקה לו כדי להטיל פצצות על "פרדו" או על מנהרות בעזה. חיל האוויר הישראלי מבוסס על "מטוסים רב-משימתיים" (כמו ה-F-15I) שיכולים גם להפציץ וגם להגן על עצמם בקרבות אוויר. ה-B-1B דורש מעטפת הגנה שלמה של מטוסי קרב, מה שיהפוך כל גיחה למבצע לוגיסטי מורכב ויקר מדי.

פצצות ה-MOAB/FOAB: מדובר בחימוש עם אפקט סביבתי עצום. שימוש בחימוש כזה באזורים צפופי אוכלוסייה (כמו עזה או דרום לבנון) יגרור באופן מיידי אישומים בפשעי מלחמה ולחץ בינלאומי שיעצור את הלחימה תוך שעות.

4. היבט כוח האדם והכלכלה
תקציב: הקמת 50 צל"גים (צוותי לחימה גדודיים) עם אלפי כלים חדשים ומשודרגים תעלה מאות מיליארדי דולרים. תקציב הביטחון הישראלי, למרות היותו גבוה, אינו יכול לתמוך ברכש כזה מבלי למוטט את הכלכלה האזרחית.

הגורם האנושי: הפעלת מערכות AI ומערכות נ"מ מורכבות על כל טנק ונגמ"ש דורשת כוח אדם טכנולוגי ברמה גבוהה מאוד. חיל השריון כבר היום מתמודד עם אתגרי גיוס; הכפלת כמות הכלים ב-3,300 טנקי M1 היא פשוט לא ריאלית מבחינת מספר האנשים שצריך להכשיר.

סיכום: החזון של צבא חזק, ממוגן וטכנולוגי הוא נכון, אבל הפתרון הוא סטנדרטיזציה וייצור עצמי (כמו ה"נמר" וה"איתן"), ולא איסוף מערכות נשק סותרות ממדינות עוינות. ישראל צריכה להמשיך להישען על הברית עם ארה"ב תוך פיתוח עצמאי של הגנה מפני רחפנים (כפי שציינת בצדק לגבי XTEND), אך מבלי להמר על הקשר האסטרטגי עם הבית הלבן עבור נשק סיני או רוסי.