על אחריות עיתונאית ורוח ספר התהילים

​למילה הכתובה והמשודרת יש כוח אדיר - היא יכולה לבנות עולמות או להחריבם. העיתונאי מחזיק בידיו "מפתחות" לתודעה הציבורית, וכוח זה טומן בחובו סכנה גדולה: הפיתוי להטות, לסלף או להשתמש בבמה הציבורית לטובת אינטרסים צרים.

​חובת הזהירות

​דווקא בשל ההשפעה המכריעה של התקשורת, נדרשת מהעיתונאי זהירות יתירה. ללא מצפן מוסרי פנימי וריסון עצמי, קל מאוד להידרדר למדרון החלקלק של יוהרה וכוחניות.

​המקורות מזהירים

​הסכנה הגדולה ביותר היא תחושת ה"כל יכול" - המחשבה שהעיתונאי הוא אדון לאמת ואין מעליו דין וחשבון. על כך נאמר בתהילים:

​"אֲשֶׁר אָמְרוּ: לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר, שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ - מִי אָדוֹן לָנוּ?" (תהלים י"ב, ה').

​פסוק זה מתאר במדויק את חטא הגאווה של הלשון, המאמינה שאין לה גבולות ואין מי שיבקר אותה.

​הצעה לתיקון: חיבור לשורשים

​כדי לשמור על ענווה, יושרה וניקיון כפיים, הייתי מציע לכל עיתונאי לאמץ נוהג רוחני: לסיים בכל חודש את קריאת ספר התהילים.

​המפגש הקבוע עם פסוקי התחנונים, השבח והבקשה לאמת ולצדק, יכול לשמש "בלם זעזועים" מוסרי. הוא מזכיר לכותב כי המילה היא פיקדון, וכי עליו להשתמש בה בחרדת קודש למען הטוב והאמת.

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר (ישעיהו סב א)

חצי האי ערב - לערבים, ארץ ישראל - לעם ישראל.

מכה של המוסלמים, ירושלים של היהודים.

https://sites.google.com/site/hamedinai/