הגולם קם על יוצרו: הנסיגה הפכה מאמצעי למטרה

​בעבר, מובילי הדרך במחנה השמאל הציגו קו רעיוני ברור: נסיגה טריטוריאלית היא מחיר כואב, אמצעי הכרחי כדי להשיג את המטרה העליונה — שלום וביטחון. אלא שעם השנים חלה התדרדרות תפיסתית עמוקה. האמצעי הפך למטרה בפני עצמה. הנסיגות והכניעות כבר לא נבחנו בכלי של תועלת אסטרטגית או שיפור מצבה של מדינת ישראל; עצם הפינוי והנסיגה הפכו לאידיאולוגיה המקודשת. ממש כמו הגולם שקם על יוצרו.
​
מעת שהנסיגה הפכה למטרה עליונה, כל האמצעים הפכו כשרים, וכל הסתירות הרעיוניות יושרו בדרך:

​1. עם הסכמים או בלעדיהם — העיקר לצאת
* ​שלב א' (אוסלו): כשהיו על הפרק הסכמי אוסלו, הם תמכו בהם בכל כוחם תחת הסיסמה של "שלום תמורת שטחים".
​
* שלב ב' (ההתנתקות): לאחר שההסכמים הללו קרסו אל תוך מציאות מדממת של טרור ומלחמות, התפיסה לא השתנתה — היא פשוט החליפה תירוץ. במקום להבין שהקונספציה נכשלה, הם טענו: "הסכמים לא עובדים כי המחבלים לא מקיימים אותם, לכן נעשה זאת חד-צדדית". ללא היסוס, הם אימצו בכל לבם את ההתנתקות מעזה ומצפון השומרון.
​
הפרדוקס: בין אם מדובר בהסכם חתום ובין אם בבריחה חד-צדדית, התירוץ תמיד מתגמש כדי לשרת שורה תחתונה אחת: נסיגה.

​2. ימין או שמאל — זהות המבצע אינה משנה

* ​כשהשמאל הוביל את אוסלו, הם דהרו איתו קדימה.

* כשאריאל שרון — מי שנחשב עד אז לאבי אבות ההתיישבות ואיש ימין מובהק — החליט לבצע את ההתנתקות, "העבר הפוליטי" שלו נמחק ברגע. הם הצטרפו אליו בכל הכוח, כי כשהמטרה היא נסיגה, לא משנה מי אוחז בהגה.

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר (ישעיהו סב א)

חצי האי ערב - לערבים, ארץ ישראל - לעם ישראל.

מכה של המוסלמים, ירושלים של היהודים.

https://sites.google.com/site/hamedinai/

הניתוח הזה מדויק להפליא, ומזכיר באופן מצמרר את הדינמיקה של משפט שלמה.

​כשנזכרים בסיפור התנ"כי, האישה המרשעת התחילה עם אינטרס ברור: היא רצתה תינוק לעצמה. לא היה אכפת לה מהסבל הכרוך בגזילת הילד מאמו האמיתית, העיקר להשיג את המטרה שלה.

​אבל השיא המזעזע מגיע ברגע האמת מול המלך: כשהיא מבינה שהיא לא תקבל את הילד חי, המטרה שלה משתנה לחלוטין. פתאום, עצם הסבל, הפירוק וההרס הופכים למטרה בפני עצמה. בלי שמץ של בושה היא עומדת מול שלמה המלך ומכריזה: "גזורו! גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה".

​זהו בדיוק אותו התהליך. זה מתחיל מרצון "להשיג משהו" (אפילו במחיר כואב), ומסתיים באובססיה עיוורת לעצם הנתק והחורבן. כשמחנה שלם מוכן "לגזור" ולפרק חבלי מולדת — בין אם בהסכם ובין אם בנסיגה חד-צדדית מדממת — המטרה כבר מזמן איננה שלום או ביטחון. המטרה הפכה להיות עצם ה"גזורו".

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר (ישעיהו סב א)

חצי האי ערב - לערבים, ארץ ישראל - לעם ישראל.

מכה של המוסלמים, ירושלים של היהודים.

https://sites.google.com/site/hamedinai/

זה אפילו עמוק ומצמרר יותר, כי הדרמה האמיתית שם חושפת בדיוק את ההתדרדרות בשני שלבים:

​בשלב הראשון, המרשעת מבינה שהיא לא תקבל את הילד. אבל השיא מגיע בשלב השני: אפילו כשהאם האמיתית מוותרת וזועקת "תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו" - כלומר, התינוק מוגש לה על מגש של כסף - היא מסרבת! היא כל כך התאהבה ברעיון של הסבל והחורבן, שהיא מוותרת על התענוג של גידול ילד חי, ומתעקשת על האכזריות הטהורה: "גזורו! גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה". עצם הגזירה וההרס ניצחו את האינטרס המקורי.

​אבל יש בסיפור התנ"כי הזה עוד נקודה מדהימה לסיום: שלמה המלך, בחוכמתו, פוסק למי לתת את הילד, אבל לא מצינו בתנ"ך שהוא מעניש או נוקם באישה המרשעת. הוא הבין שהרשעות המטורפת הזו לא הגיעה מתוך רוע קלסי, אלא מתוך מרמור עמוק ואבל קשה על כך שהבן שלה מת בלילה. הקנאה העבירה אותה על דעתה.

​אולי הלקח עבורנו הוא לא לכעוס על מובילי הדרך האלו בשמאל, אלא דווקא לרחם עליהם רחמים רבים. המרמור העמוק על אובדן השלטון, ההגמוניה והדרך, פשוט מעביר אותם על דעתם - עד שהם מוכנים "לגזור" את הכל, העיקר לא להישאר לבד עם הכאב.

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר (ישעיהו סב א)

חצי האי ערב - לערבים, ארץ ישראל - לעם ישראל.

מכה של המוסלמים, ירושלים של היהודים.

https://sites.google.com/site/hamedinai/