כלי התקשורת התמסרו בקלות לדמעותיהם, המזויפות ברובן, של המתנחלים.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.nana.co.il//Upload/22004/Section/LogoURL_331187.gif] </IMG>
עת להקשות את הלבכלי התקשורת התמסרו בקלות לדמעותיהם, המזויפות ברובן, של המתנחלים. מצדם, המתנחלים מנסים לקבע את ההתנתקות כטראומה. יוסי גורביץמאת: יוסי גורביץ 11:34 28/08/2005
עבור כמה אנשים, ההתנתקות התנהלה מהר מדי: העיתון "ידיעות אחרונות" דיווח בשבוע שעבר על יזמים מתוסכלים, שחשבו שיצליחו למכור מזון לעיתונאים וחיילים במשך חודש-חודשיים, ושכל החישובים הכלכליים שלהם התרסקו, לאחר שהאוויר יצא מבלון ההתנתקות תוך שבוע.
האנשים האלה, העיטים שבאו לעשות קופה ממשבר לאומי, ראויים לבוז – אך הציניות שלהם לא מגיעה לקרסולי הציניות של המתנחלים.
השקר של "עקירה מהבית"
במשך שבוע, ראינו אלפי מתנחלים צורחים ומקללים את נציגיה של הדמוקרטיה הישראלית. מובטל שייזרק מביתו ויעיז להתנהג כך כלפי שוטר, ימצא את עצמו במעצר, עם כתב אישום על העלבת שוטר, ובמקרה הרע – עם כמה עצמות שבורות. לא כך עם אדוני הארץ: ארבעה לובשי מדים נשאו אותם מעדנות, למרות חרפות ולמרות אלימות, חזרה אל המולדת.
המתנחלים טענו ש"צריך להבין אותם": כביכול נעקרו האנשים האלה מביתם. זה אחד השקרים הגדולים של ההתנתקות. כדים וגנים פונו לחלוטין, עצמאית; בחומש נותר קומץ מהתושבים המקוריים; חלק גדול ממתנחלי עזה עזב את הרצועה לפני שהשהות בה הפכה לעבירה על החוק. רוב מוחלט של האנשים שראינו מצווחים כדרווישים היו פולשים.
לא כולם היו "מסתננים": למסתנן נחשב מי שנכנס לרצועה לאחר סגירתה. רבים מהם באו לרצועה בשנה שבין החלטת הממשלה על ההתנתקות, ביוני 2004, ובין סגירת הרצועה ביולי 2005. בכפר דרום, המוקד העיקרי של ההתפרעות, היו 10 משפחות ביוני 2004; כשנסגרה הרצועה, היו בו 82 משפחות. המספר הזה לא כולל מסתננים, שנכנסו לרצועה לאחר סגירתה. בנצרים היו כ-10 משפחות ביוני 2004, וכ-60 ביולי 2005.
כל האנשים האלה עזבו את ביתם, בדרך כלל אי שם בשומרון, ועקרו לגוש קטיף. העקירה הזו, עזיבת הבית הזו, לא הותירה בהם טראומה. אחר כך, הציגו האורחים-מקרוב-באו הצגה קורעת לבבות של מאבק על הבית. זה היה אחד השקרים הגדולים ביותר בתולדות ההתנחלות, הרצופה שקרים גם כך.
השקר של "זרקו אותנו לרחוב"
מתנחלי גוש קטיף שנותרו עד ה-15 באוגוסט ברצועה היו הגרעין הקשה של מתנגדי ההתנתקות. עכשיו, הם טוענים ש"הזניחו אותנו"; כמה מהם אף הקימו מאהל מחאה בתל אביב.
קשה להחליט מה מדהים יותר: החוצפה או השקר. מנהלת ההתנתקות התחננה בפני האנשים האלה במשך שנה ויותר שיסדירו את ענייניהם. כשהמנהלת שלחה להם מכתבים על זכויותיהם, הם החזירו לה את המכתבים.
אנשים שפויים יותר, שפנו למנהלת בתחילת השנה, קיבלו את הפיצויים המגיעים להם, וברובם מדווחים על שביעות רצון. מי שציפה שהמשיח – זה המת מברוקלין, שדגלו הצהוב, צבע כ"ך, התנוסס בכל מקום בגוש קטיף – ימנע את ההתנתקות, יואיל נא וישלם את המחיר את דבקותו באמונות שווא.
מפונקי עזה טוענים ש"אין לנו איפה לישון" – והמנהלת מדווחת על 600 חדרי מלון שנשכרו ועומדים ריקים, ועל עשרות דירות שנשכרו לשווא; המתנחלים אינם באים לשם. דווקא המסתננים, שהיו צריכים לעמוד לדין, זכו ללינה על חשבון המדינה.טראומה מפוברקת
הרבנים שיקרו, כמנהגם, והבטיחו "היה לא תהיה"; האל האכזר הפריך, כהרגלו, את נבואות השקר שלהם. ההתנתקות עברה כבזק; המתנחלים ציפו שהיא תמשך שבועות וחודשים. היא עברה בשקט יחסי; המתנחלים צרחו שהם "יעצרו את המדינה". מה נותר להם? לייצר טראומה, כדי למנוע את הנסיגה הבאה.
הם זרעו אותה, עם תמונת הילדים מרימי הידיים ועוטי הטלאי הכתום; הם קצרו רק סלידה. הם ניסו לעורר זכרונות רדומים, עם תמונת המנורה מנצרים שהיתה אמורה להזכיר את מנורת המקדש בשער טיטוס, אבל אף אחד לא התרגש. מה נשאר? הטראומה המפוברקת של "לא נשאר לנו כל", של "מגיעה לנו חמלה".
גם רוצח מורשע, הנפרד מילדיו בטרם ייכנס אל הכלא, ממיס את הלבבות ומעורר, אינסטינקטיבית, חמלה. אבל אז, בצדק, אנו מקשים את לבנו, ולמרות בכי הילדים, האב מושלך אל הכלא, שם מקומו.
מפונקי עזה הם פושעים. הם היו פושעים מבחינת החוק הבינלאומי מהרגע שגזלו את אדמות הרצועה; ב-17 באוגוסט הם הפכו לפושעים מבחינת החוק הישראלי, שאסר את שהייתם ברצועה. הם בזבזו את כספינו, ביזו את חוקינו, תקפו את לובשי המדים שלנו: אין כל סיבה לבזבז עליהם חמלה. לפחות פעם אחת, מאז חטפו את מדינת ישראל אל ההזייה המשיחית שלהם, יש להפנות אליהם את מידת הדין
|