|
גיבוש צנחנים\דובדבן 20.12-21.12(מאמר)
לפני שאני אכתוב את מה שעבר עליי ביומיים האלו,אני רוצה להגיד שלפני הגיבוש קראתי מלא מאמרים והמאמרים האלו ממש עזרו לי בגיבוש-לא מבחינה פיזית כמובן אלא מבחינה מנטלית.אז תודה לכל אלה שכותבים את המאמרים.
אז הנה זה מתחיל:
אני וחבר טוב שלי,טל,קבענו שנלך ביחד כי דחו לו משום מה את הגיבוש.אבא שלי הציע להסיע אותנו לשם כי הוא עובד בתל אביב.אז קמנו באיזה 6:00.טל הגיע אליי חצי שעה אחרי זה.אירגנתי את הדברים בתיק של החדר כושר ואז שמתי לב שרבע מהדברים לא נכנסים אליו.קיצר הלכנו להביא את התיק הגדול מהמוסך ואז יצא סבבה.
יצאנו לירושלים לתל השומר-לבקו"ם.
הגענו לשם ב-8 על השעון ואז התחלנו להסתובב שמה ולחפש את המקום.הלכנו איזה 500 מטר והגענו למן מקום כזה ששם זה הקליטה לגיבוש.נכנסנו וראינו כמה אנשים עומדים בחוץ ועוד מלא כאלו שיושבים בתוך איזה בניין.
הסתדרנו ב2 טורים ואז הביאו לנו למלא שאלון רפואי.אני כמובן כתבתי שאין לי שום פציעה ושאין שום בעיה בי.אחרי שמילאנו את השאלון הלכנו שוב לבניין הזה ואז בא הרופא והסביר לנו כל מיני דברים.אחרי זה חילקו אותנו לקבוצות ככה שיהיה רווח ושלא יהיה צפוף שמה.חיכינו משהו כמו שעה-שעה וחצי עד שנכנסנו לרופא.אצלי הבדיקה הייתה ממש מהירה כי כמו שרשמתי שאין לי שום בעיות,ככה זה גם היה קיים.קיצר אמרו לי -יאללה פרופיל 97 עוף למדים.עכשיו הגיע קטע מעצבן.הביאו לי מדים ממש מעצבנים וקרועים פה ושם.ולכן הייתי צריך להחליף אותם וזה לקח הרבה זמן.אגב,מדים זה דבר הכי לא נוח בעולם בהתחלה,אבל אחרי זה מתרגלים וזה סבבה.
קיצור חיכינו וחיכינו עד איזה 13:00 ואז הייתה ארוחת צהריים לפני המבחן בר-אור.האוכל היה סבבה לגמרי אבל לא אכלתי יותר מדי כי לא הייתי ממש רעב וגם ידעתי שאסור לאכול הרבה לפני ריצה אפילו אם היא איזה שעתיים אחרי.
אחרי הארוחה הלכנו לאוהלים.אני הגעתי לאוהל אחרון ולכן נדפקתי בלי מיזרון וגם בקצה של האוהל שזה קר שמה.בגלל שאני ידעתי שאני יוכל לדפוק את הגב בגלל המיטה הזאת,הלכתי לחפש מזרון באוהל אחר,ואכן מצאתי.ולא רק מזרון אלא גם עוד שמיכה.
הלכתי בחזרה לאוהל ואז הייתה לנו איזה שעה וחצי לפני הבר אור.היו כאלו שנדפקו ועשו תורנויות מטבח(אגב,מסכנים הג`ובניקים האלה שעובדים במטבח וזה...זה עצוב).אני וכל השאר ישבנו באוהלים,דיברנו,צחקנו וסתם התבטלנו על המיטות.
קיצור הגיע המבחן בר אור שעכשיו עשו אותו בגלל כל מיני סיבות- רק 2000 מטר ריצה.
אני כאחד שאף פעם לא רץ אלפיים חוץ מהמכונה בחדר כושר ובבצפר בסיבובים(שזה אגב עוד יותר קשה לדעתי.זה משגע :] ) ממש התרגשתי בריצה.התחלקנו גם לפני זה לקבוצות של שלוש מ-1 עד 108.אני הייתי מספר 67.ואני הייתי קבוצה מס` 2 שרובם היו איתי לכל אורך הגיבוש.הזניקו אותנו ואז היו כאלה מפגרים שדפקו ספרינט על ההתחלה.
אני כמובן נשארתי עם הרוב באמצע כדי לשמור על קצב ולא להתעייף מהר.המסלול,היה דווקא לדעתי ממש ממש לא קשה כמו ששמעתי לפני הגיבוש.נכון,יש עלייה,אבל היא ממש קטנה.קיצור רצנו את ה2000 וכל הקבוצה שלי רצה בקצב אחיד.לא היה לנו פער וכולנו רצנו בקצב ממש טוב ומהיר.הראשון שהגיע אמר שהוא עשה 7:20.אני הגעתי עם הרוב ועקפתי איזה 10 בערך בסוף כי שמתי ספרינט.אני עשיתי בערך 7:40-8:20 ככה.שזאת תוצאת בסדר.לא 100 אבל זה בסדר כדי להיתקע עם אנשים חזקים ולא לעוף על היום הראשון של הגיבוש.
אחרי הריצה,חזרנו לאוהלים ואז עוד פעם התבטלנו ולא עשינו כלום.עברו איזה שעתיים ואז עשו שוב מסדר.הפעם זה היה מסדר "דמעות" או איך שקוראים לזה בצבא.חילקו אותנו לקבוצות.המפקד הקריא שמות ואני הייתי צוות מס` 3.כל האלה שלא קיבלו צוות נכשלו בבר אור או שפשוט הלכו.קיצר,על היום הראשון עפו בין 20-30 איש.הפעם הלכנו לאוהלים חדשים ושוב העברנו את הזמן שם סתם ככה.היה גם איזה אחד שרשם מי עושה פטרולים בלילה.אני כמובן ישר אמרתי שאני רוצה לשמור בין הראשונים מן הסתם והוא רשם אותי להיות שומר שלישי.כל אחד אצלנו שמר חצי שעה.
בערב הלכנו לאכול שוב וחזרנו לאוהלים.שוב פעם סתם לא עשינו כלום עד 8 בערך.ככה גם היה לנו זמן לשטוף פנים,לצחצח שיניים וללכת לשירותים מי שרצה.
ב-8 הלכנו לישון.אני כמובן לא נרדמתי אלא סתם שכבתי ונחתי.ב-9 העירו אותי לשמור.הלכתי לשמור ואז באתי לחבורה של אנשים שגם היו יעני "שומרים".העברנו סתם צחוקים ודיברנו על כמה שיקרעו לנו את הצורה למחרת.חזרתי להעיר את הבא לשמור והלכתי לישון.
עכשיו לישון באוהל ובמיטות האלו לא היה כזה נורא כמו שכולם אמרו.הדבר היחיד שהפריע לי היה שהתעוררתי כל חצי שעה ואז חזרתי שוב לישון.
בקיצור קמנו ב-4 בבוקר למסדר.מפקד הגיבוש הסביר לנו כמה דברים ומה הולך להיות בהמשך.אחרי שהסתדרנו ב-"ח",בא כבר מפקד הצוות שהולך להיות איתנו לכל שאר קריעת התחת.
הוא הסביר לנו איזה כמה דברים והקריא שמות.לכל שם היה מספר שניתן לו עוד באמצע היום הראשון.אני הייתי מס` 16.
התארגנו והלכנו לאותו מקום שרצנו את האלפיים.חלק לקחו ציוד-פקלים,אלונקה ומי שהכי נדפק היה מי שלקח שק.המפקד התחיל לרוץ והיה צריך לרוץ אחריו.מי שלקח שק פשוט לא עמד בקצב שלו.אבל מכיוון שהיינו קבוצה חזקה ואחלה אנשים,כל אחד תמיד החליף את השני.אני אישית לא לקחתי שק אבל לקחתי פקל עם ג`ריקן שנזלו ממנו מלא מים והייתי רטוב מאחורה.
קיצר הגענו למן גבעה כזאת כשאנחנו היינו למעלה ולמטה חיכה לנו איזה מישהו.
אז זהו,ברגע הזה,סיוטו של כל מועמד לגיבוש מתגשם- שקי החול (מוזיקה מפחידה ברקע).אני אישית ידעתי אבל חלק מהם לא ידעו שבקטע הזה אסור בשום אופן לוותר.
המפקד אמר:"כל אחד לוקח שק ומסתדרים בשלשות".אני כמובן לא אדיוט,אז חיפשתי שק יחסית לא ענק אבל גם נוח כי היו שם שקים עם עשויים מקש ולא מבד ולכן יותר קשה להחזיק אותם.בסופו של דבר מצאתי שק יחסית די נוח אבל גם כבד -25 קילו ככה.את השק שמים מאוחרי המותניים על הצאוור.
המפקד התחיל להגיד בשיא המהירות :"צוות 3,יש לכם 35 שניות לביצוע המשימה-אתם רצים למטה,עוקפים את האבנים,עולים למעלה ומסתדרים לפי סדר הגעה.אם לא תעמדו במשימה,אתם תמשיכו לרוץ ככה כל היום.מוכנים?" כולם - "כן המפקד" .המפקד - "35 שניות...זוז!!! ".
ברגע הזה,הגיבוש האמיתי התחיל.חלק רצו למטה בשיא הטיל.אני כמובן לא,מכיוון שידעתי שאני אחרי זה יהיה סופר עייף ואני לא אוכל להמשיך יותר.הגעתי בין האמצעים לפי מה שאני זוכר בסיבוב הראשון.המפקד כזה אומר לנו כשהגענו - "צוות 3-עמדתם במשימה?" אנחנו - "כן המפקד" .המפקד עונה לנו כזה בחיוך - "לא.לא עמדתם במשימה.לא הגעתם ב-35 שניות.יאללה זוזו למקצה נוסף-זוז!!! ".
שוב פעם רצנו והפעם מישהו כבר החליק בבוץ ונפל.היו כאלה שנפלו אחריו.היו כאלה שניסו לעזור להם אבל הזה שעמד למטה אמר שאסור...
הפעם הגעתי בין הראשונים אבל זה היה רק בגלל שכמה נפלו שמה.
שוב המפקד חזר על הדברים שלו ושלח אותנו עוד פעם לסיבוב וככה זה המשיך 45 דקות בערך.בקטע הזה פרשו משהו כמו 7 אנשים(רובם כבר על ההתחלה) ואלה היו אנשים ממש חזקים וחבל שהם וויתרו.
אנחנו היינו 17 אנשים בצוות.השקים היה חלק קשה.היו פעמים שהלכתי קצת ואז רצתי והגעתי בין האחרונים.היו פעמים שהגעתי ראשון כי רציתי להראות שאני משקיע.היה גם חלק שהחלפנו פעמיים שקים.פעם אחת הביאו לי שק עוד יותר כבד ואז בפעם השנייה הביאו לי שק בטון והמשקל שלו היה איזה 35 קילו אם לא יותר.היו צעקות של כאב - "המפקד אפשר מים?בבקשה!!!" המפקד כזה אומר-"לא.אפשר לעמוד במשימה."
כן,השקים היה סיוט והיו רגעים שאמרתי לעצמי - "זהו אני לא יכול" אבל איכשהו המשכתי בכל זאת.אין לי מושג איך האמת.המשכתי וזהו.וידעתי שאם אני אפרוש,אני בחיים לא אסלח לעצמי על זה.היו גם פעמים שאמרנו שם אחד לשני שאנחנו מצליחים ושניתן את הכל.בתחלס גם העבודת צוות עזרה מאד.היינו צוות של אנשים לא וותרנים ולא היה מצב כזה שחיכינו לאחרון.היינו תמיד רצים ביחד.
כשהסיוט הגיע לסיומו והמפקד אמר - "יפה צוות 3,עמדתם במשימה",זה היה וואחד שמחה גדולה.אפשר היה להגיד שאין כבר מה לפרוש יותר.
אחרי ששתינו כמו מטורפים,הלכנו למן מקום כזה עם חול והיינו צריכים לזחול שם בבוץ.
אחרי שזחלנו אמרו לנו לצייר את מפת העולם על החול.היה שם אחד שתקע את אירופה במקום שהיה צריך להיות את ארצות הברית...נו באמת.אני אמרתי שם כמה פעמים איפה לצייר ושזה ייראה נורמלי לפחות ולא לעשות את אפריקה איזה עיגול...
אחרי זה הלכנו למן מקום כזה עם אילוסטרציה של שדה מוקשים ועל הצוות היה צריך לבנות מן מתקן כזה מבול עץ ארוך וחבית כדי לעבור לצד השני שהיה למעלה.אם לא עמדנו במשימה היינו צריכים לרוץ איזה סיבוב ואז לנסות שוב.
אחרי התרגיל הזה הלכנו למן מסלול מעגלי.המפקד הסביר לנו שעכשיו זה תרגיל אישי-כלומר תחרות אישית וכל אחד צריך לסחוב את האלונקה כמה שיותר פעמים.אני בסיבוב הראשון,הגעתי ראשון לאלונקה ואז התחלנו לרוץ איתה סיבוב.בפעם השנייה הייתי עייף קצת ולא יכולתי לעשות עוד סיבוב איתה.יש לציין שעל האלונקה היו 4 שקי חול ולכן האלונקה שקלה ביחד איזה 120 קילו.אני לקחתי את האלונקה איזה 4 פעמים.היו בערך 10-11 סיבובים בשביל האלונקה.
אחרי התרגיל הזה הלכנו למן מקום כזה עם מתח וכבר ידעתי מה הולך להיות.בהתחלה כשהגענו המפקד אמר לנו שאנחנו צריכים לעשות דיון על - אם לגייס נשים לצנחנים\דובדבן.
התחלנו להגיד כל אחד את הדעה שלו ועוד כשלא הגיעו אליי,התחילו וויכוחים."נשים צריכות להיות במטבח","הן לא יוכלו לעמוד בסבל","בלה בלה בלה" וכאלה.אני התחלתי להגיד בשקט - "אפשר להגיד משהו?" ועד שבאמת צעקתי היו כאלו שאמרו יאללה תנו לו להגיד משהו.אני אמרתי את המשפט הבא שהוא לדעתי הכי חשוב בדיונים כאלו - "אני חושב,שלכל בנאדם מגיעה הזדמנות להוכיח את עצמו.אם יש לו מוטיבציה,אז זה הכי חשוב.בין אם זה בן או בת.אז אני בעד שיוויון." היו כאלה שהסכימו איתי והיו כאלה שלא והמשיכו עם השוביניזם שלהם.
קיצר אחרי הדיון הגענו למתח ואז היה תרגיל כזה של כמה כל אחד יכול היה להחזיק את עצמו.זה היה תרגיל נחמד דווקא אבל היידיים שלי הלכו לעזה...
אחרי שסיימנו,המפקד אמר שהגענו לשלב האחרון של הגיבוש והוא המסע.כאן צריך להשקיע לתת הכל.אני רצתי ישר לקחת ראשון את האלונקה.רצנו אחרי המפקד איזה 200 מטר ואז התחילו להחליף אותנו אחד אחד.אני תמיד רצתי עם האלונקה והחלפתי כל אחד שהיה צריך חילוף וכך גם היה ההפך.בגלל זה אני אומר שהצוות שלי היה אחלה צוות.כל אחד החליף ולא היה דבר כזה שמישהו לא יכל להחליף.אפילו אם היה קשה,אני עזרתי והשקעתי באלונקה.היו פעמים שעשינו ספרינטים באלונקה וזה פשוט היה רצח כי זה היה על הכתפיים והכתפיים שרפו כמו איזה לא יודע מה.בכל מקרה,לא וויתרנו ועזרנו אחד לשני.הגענו לחלק שכבר נכנסים לבסיס וזהו סיימנו...אבל לא.המפקד אמר "יאללה אני רוצה לראות את האלונקה מטר אחד מאחוריי בספרינט".המרחק היה די גדול והיה אפשר כבר לראות את השער לכניסה לבסיס.אני הייתי עם האלונקה ושמנו ספרינט.בקטע הזה,אסור היה לעשות חילוף אבל כל אחד שלא סחב את האלונקה היה רץ ספרינט איתנו והחזיק אותנו בידיים שלא ניפול.זה היה קטע ממש מעייף וקשה אבל לא וויתרנו-גם בגלל שאין מצב וגם בגלל שהחברים שלנו לצוות עזרו לנו.כשהגענו לשער המפקד אמר לנו שלא עמדנו במשימה ואז היינו צריכים לרוץ אותו מרחק בספרינט שוב.הפעם החליפו אותי כי הייתי חצי מת כבר.כשהסתובבו עם האלונקה כדי לרוץ ספרינט שוב,אחד התחיל לצעוק חילוף.כולם היו מתים כבר והאלונקה הייתה סיוט בשבילהם.אני אוטמטית פשוט,אפילו אם הייתי מת,לקחתי ממנו את האלונקה ואיכשהו שוב חזרנו לבסיס והפעם לא בספרינט אלא בריצה ממש קלה כי ספרינט היה כבר בלתי אפשרי מבחינה פיזית.
נכנסו לתוך הבסיס דרך השער.אני הייתי עם האלונקה שוב.שמנו את האלונקה על הרצפה ובזה סיימנו את הגיבוש.עשינו מתיחות והיה פסדר..
בשיא הקור,היה אחד שאמר לנו להוריד את המדים וללכת למקלחות.התקלחנו ואז הלכנו לאכול שוקו ולחמנייה.הראיון שלי היה בין הראשונים.היו לי מראיינים ממש צעירים(בגיל 22-25) ולא כפי ששמעתי - אנשי מילואים מבוגרים..הם ביקשו ממני לספר קצת על עצמי,על החברים,על החברים הכי טובים שלי,מה סדר היום שלי,למה אני רוצה להיות בצנחנים וכו`.
השאלה היחידה שקצת נתנה לי זמן לחשוב הייתה - "איך עזרת לחבר" או משהו כזה.אבל אחרי שעניתי הכל הלך חלק ובסדר.המראיינים לדעתי היו די מרוצים ממני וראו שאני רציני.
הם אמרו לי -"טוב זהו,סיימת את הראיון.תחשוב שעשית את הגיבוש טוב,הראיון היה בסדר,ותהיה רק עם מחשבות חיוביות."
יצאתי מהראיון ממש שמח,כי בהתחלה הייתי קצת לחוץ ממנו כי בראיון אפשר ליפול.
הלכתי לחפש את טל ולא מצאתי אותו בשום מקום.הדבר היחיד שיכלתי להסיק היה שהוא פרש.למרות שחשבתי שהוא יחזיק מעמד כי הוא היה גם כמוני-מלא מוטיבציה ולא רצה לוותר...
אבא שלו התקשר אליי אחרי זה כדי להגיד שאני לא צריך לחכות לו וטל כבר בבית.
טל סיפר לי שדפקו אותו עם השקים ושהביאו לו שק ענק שאחרי זה נפל לו והוא לא יכל להרים אותו שוב.ממש חבל שבגלל דבר כזה מפרישים אנשים.
קצת התבאסתי מזה.
בדרך לכניסה לבסיס שממנו נכנסים ביום הראשון,אחד תפס אותי ושלח אותי לעשות כמה עבודות באוהלים.כשסיימתי הלכתי חזרה לתחנות האוטובוסים.בדרך היה עוד אחד שהיה בגיבוש וסיפר מה היה לו.ולפי מה שהוא סיפר,היה להם מפקד רצחני וצוות ממש חרא.אף אחד כמעט ולא עזר באלונקה.
בגלל זה אני אומר,הצוות שלי היה אחלה,ובלי הצוות הזה לא היינו עומדים בזמנים ובמשימות.
חזרתי לירושלים הולך כמו איזה סבא ואז פגשתי בתחנה לבית את בת דודה שלי וחברה שלה שאחרי זה העברנו איתן צחוקים באוטובוס.
אז לסיכום.
אני אתקבל,או לא אתקבל,את הגיבוש הזה סיימתי.אני באתי ביום הראשון עם המחשבה שאני מסיים את הגיבוש.היו חלק שאמרו ש"אני לא פורש בחיים" ,"אני חזק כמו שור" ,"אני כה מורעל צ"הל! " וכו`...
אחרי זה ראיתי שרובם היו חצי מתים בשקים אחרי 10 דק` ופרשו...
אלה שסיימו היו אנשים נורמליים כמו כל אחד אחר.היינו בתחילת הגיבוש-108.עפו ביום הראשון 20-30 איש.סיימו את הגיבוש בערך 40-50 איש.
הגיבוש הראה לי שצריך להיות עצמך ולא להיות מישהו אחר-מה שאתה לא.ושיש אחלה אנשים מדי פעם.אני אישית,למדתי מזה הרבה.ואני מרגיש אחלה.
נערך לאחרונה ע"י Extremo בתאריך 22-12-2005 בשעה 16:35.
|
ראשי
צ'אט
22-12-2005, 16:17
מצב כלאיים
