http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3246909,00.html
אולמרט למבקר: "כשלים חמורים בניהול התקציב"

פרסום ראשון: לדו"ח החמור של החשב הכללי על העודפים בתקציב המדינה, צורף מכתב שכתב ראש הממשלה אהוד אולמרט למבקר המדינה ובו ביקורת חריפה על משרד האוצר
תני גולדשטיין

"דו"ח מאזן הממשלה לשנת 2005 מפרט כשלים חמורים בניהול הנכסים וההתחייבויות של מדינת ישראל ובבניית תקציב המדינה וניהולו. הדו"ח מביא גם את הפעולות שמוביל שר האוצר, באמצעות החשב הכללי במשרדו להתמודד עם כשלים חמורים אלה". כך נכתב במכתב עליו חתום ראש הממשלה ושר האוצר היוצא,



אהוד אולמרט, למבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס. מדובר במכתב שצורף לדו"ח מאזן הממשלה שהגיש החשב הכללי באוצר, ד"ר ירון זליכה, למבקר המדינה לפני החג.

עוד כתב אולמרט, כי "הדו"ח מהווה נדבך ברפורמה שמוביל האוצר בשנתיים האחרונות באמצעות החשב הכללי, הכוללת אימוץ של כללי גילוי נאות במשרד האוצר, כדי להפוך את נתוניה הכספיים של הממשלה לשקופים וזמינים".

דו"ח המאזן: הממשלה ניצלה רק 90% מתקציבם

משרדי הממשלה ניצלו רק 90% מתקציב המדינה לשנת 2005. כך עולה מדו"ח מאזן הממשלה לשנת 2005 שהגיש החשב הכללי באוצר, ד"ר ירון זליכה למבקר המדינה ופורסם באתר האינטרנט של האוצר. המשמעות היא ש-30.5 מיליארד שקלים, שהיו מיועדים לשירות הציבור לפי החלטת הממשלה והכנסת, נותרו בקופת המדינה.

לפי הדו"ח, ניצל משרד התיירות רק 49% מתקציבו לשנת 2005; משרד התשתיות ניצל רק 60% מתקציבו; המשרד לאיכות הסביבה ניצל רק 61% מתקציבו; המשרד לביטחון פנים ניצל רק 64% מתקציבו; משרד הבינוי והשיכון ניצל רק 67%; משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה - 70% בלבד; משרד המדע והטכנולוגיה- 73% בלבד; משרד הביטחון- 82% בלבד; משרד התחבורה- 84% בלבד; שירות התעסוקה- 845 בלבד; משרד הרווחה- 91% בלבד; משרד החינוך 95% בלבד ואפילו משרד הבריאות ניצל רק 98% מתקציבו.



בנוסף חושף הדו"ח כי תקציביהם של עשרות פרוייקטים ממשלתיים חשובים נוצלו רק בחלקם. לדוגמא, רק 12% מהכסף שיועד למפעלי הביוב נוצל, ורק 47% מתקציב פיתוח המוסדות להשכלה גבוהה.

מהדו"ח עולה ביקורת מרומזת אך חריפה על התנהלותם של בכירים באוצר על-ידי זליכה. נהלי הממשלה אינה מאפשרים למשרדי הממשלה לנצל תקציבים בלא אישור האוצר. לפי הדו"ח, מעביר האוצר את עודפי התקציב לקראת סוף השנה "כך שלא ניתן לבצע את מלוא התקציב". לפי הדו"ח, מאשרים פקידי האוצר למשרדים להשתמש בתקציביהם במשורה ובכך יוצרים תלות של המשרדים באוצר, על חשבון הציבור שנהנה משירותים פחות טובים.

ממשרד האוצר נמסר בתגובה לתוכן הדו"ח: "לא ידענו על פרסום הדו"ח ועל תוכנו הדו"ח לא הובא לידיעת שר האוצר והנהלת האוצר, ולכן לא נוכל להתייחס".

האוצר: השר לא ראה

זליכה פרסם את הדו"ח באתר האינטרנט של האוצר, ועורר את זעמם של פקידים בכירים אחרים באוצר, המסוכסכים עמו בלאו הכי. הבכירים טוענים שזליכה פרסם את הדו"ח בלא תיאום עמם, בניגוד לנוהל. עוד טוענים הפקידים כי מנכ"ל האוצר, יוסי בכר, הנחה את זליכה לעכב את פרסום הדו"ח עד למינויו של שר האוצר החדש, אברהם הירשזון. בכירים באוצר טענו שהדו"ח פורסם "ללא אישור של שר האוצר, בניגוד לנוהל". יצויין, שמכתבו של אולמרט מעמיד בספק את טענתם של בכירי האוצר.

זליכה סירב להגיב לדברים.

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)

צפוי לנו שוד מאורגן שבו שותים גם כלי התקשורת, גם הפרקליטות, בתי משפט והמשטרה.

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)

משרד התשתיות ניצל רק 60% מתקציבו

ו-40% הנותרים היא צברה על גופותיהם של הרוגי ופצועי תאונות הדרכים ותאונות מכל הסוגים שגרמו לפגיעתם של האזרחים בשל התשתית הרעועה

משרד השיכון זה ידוע שתמיד הוא שומר תקציב ליהודים שהמדינה נותנת להם יחס מועדף

התמ"ס צבר עודפים בכך שהתעלם מהתעסוקה ועל גבם של אלפי מתאבדים על רקע כלכלי קשה.

משרד התחבורה צבר עודפים על חשבון אלה שאינם יכולים להרשות לעצמם להשתמש בתחבורה הציבורית בגלל העלות הגבוהה שלה למרות שהתחבורה הציבורית מסובסדת.

הבעיה שהתעסוקה נעה בין התמ"ס למשרד הרווחה. שיחליטו. ואת העודפים צוברים שני המשרדים על חשבון אלפי מתאבדים על רקע כלכלי.

משרד הרווחה, החינוך והבריאות מוציאים את מלוא התקציב שלהם על משכורות לעובדים קודם כל , אבל אין לא רווחה ולא בריאות ולא חינוך.

למשרד הביטחון יש עודפים של כמעט עשרים אחוז, זהו הנתח שמשרד הביטחון חייב לביטוח הליאומי אבל לא טורח להחזיר לו. ושוב במחיר הזה קונה המדינה אוייבים רבים מבית.

זאת התנהלותו של ראש הממשלה אך ורק. אם ראש הממשלה יכול לקחת כסף מהביטוח הלאומי בשביל משרד הביטחון אז אף שר אוצר ואף מנכ"ל ביטוח לאומי לא יכול לסרב לו, מי שמסרב לו מתנדף. ולכן רציתי להביא כאן דוגמא על איך שהדברים מתנהלים במדינה, לא כל כך שונה בהרבה, מן המאמר הזה שנכתב לפני הרבה שנים אבל המדיניות לא השתנתה.

בגין ופרויקט שיקום השכונות

כאשר מדינת ישראל נוצרה ב-1948, בגין היה המנהיג של מפלגה ימנית קיצונית קטנה בשם חירות (חופש). בגין ידע שהוא יוכל להביס את ממסד "העבודה" שהיה מופקד על קהילת המתיישבים במשך שנים רבות, רק על ידי ניצול זעמם של הספרדים. הוא הבטיח להרכיב מערכת הבנויה על שוויון אתני מוחלט, לא רק במדינה אלא גם בתוך מפלגתו (מפלגה זו, יחד עם אינטרסים עסקיים וליברליים, הרכיבו גוש ימני קיצוני בשם ליכוד). בגין הפיץ את הפיקציה שהוא "מרוקאי" בעוד שלמעשה הוא היה פולני, שברח בתחילת מלחמת העולם השנייה מהצבא הפולני הלאומני לפלסטינה, בה הוא הוביל את הארגון. ב-1977, בגין הצליח לבסוף לזכות בחלק גדול מקולות הספרדים בגלל קריאתו לשוויון - ולא בגלל המדיניות האנטי-ערבית שלו. הוא הרכיב את הממשלה הימנית הראשונה (מפלגת העבודה לא הייתה פחות עוינת לערבים מבגין. היא הייתה הממשלה שגירשה את העם הפלסטיני, הרסה מאות כפרים של ערבים ועיירות, החרימה את האדמות והנכסים של הערבים ב-1948 וסיפחה חלק גדול משטחי הפלסטינים (בהתאם להצהרות של האומות המאוחדות), פלשה לסיני ב-1956 וכבשה את הגדה המערבית, סיני והגולן ב-1967 וכדומה).
ב-1978 בגין התחיל תוכנית חדשה ל"שיפור תנאיו של העם", כפי שהוא הבטיח. תכנית זו נקראה "פרויקט שיקום השכונות". הוא כלל 169 אזורי מצוקה, כולל החגורה השחורה של הערים הגדולות, עיירות הפיתוח והכפרים ה"קואופרטיביים" שפשטו את הרגל. 'הארץ' כתב ב-5 בינואר 1979 שמספר התושבים באזורים הללו היה 300,000 וש-1.2 מיליון דולר הוקצבו עבור השלב הראשון של הפרויקט. ממשלתו של בגין נאותה לצרף את התרומות של יהודי אמריקה לפרויקט הזה. תוך זמן קצר התברר שהפרויקט היה כשלון גמור. הוא רק סידר כמה אתרים באזורי משכנות העוני, ומרבית אלה שהפיקו תועלת מן הפרויקט היו האשכנזים.

זה קרה בגלל שהממשלה סירבה לאפשר לספרדים המעורבים לבחור את הוועדות של עצמם כדי לנהל את הפרויקט ולהוציא את הכספים על דיור, תעסוקה, חינוך ודברים נחוצים שכאלה. במקום זה, הממשלה הקימה בירוקרטיה אדירה של פקידים אשכנזים שנבחרו מהרשויות השונות, כמו הממשל המרכזי, הרשויות המקומיות, הסוכנות היהודית וכדומה. בין הוועדות הללו הייתה וועדה מיניסטריאלית, וועדת שירות המדינה, עם מבקר על הפרויקט במשרד ראש הממשלה, מנכ"ל הפרויקט בסוכנות היהודית ומנכ"ל הפרויקט במשרד העבודה והרווחה. ברמה המקומית השתתפו הוועדות והאנשים הבאים: מנכ"ל וועדת ההיגוי, מנכ"ל הבינוי והשיכון, עובדי עירייה ועובדי מדינה ממחוזות שונים שעסקו בענייני דיור, חינוך, עבודה ובריאות. הממשל המרכזי סיפק מומחים בגיאוגרפיה, סוציולוגיה והנדסה, ולחברות הדיור עמידר ועמיגור היה תפקיד פעיל.

כששלטון הפקידים נעשה מודע לסכומים האדירים של הכסף ולהשפעה הפוליטית שהכסף הזה הביא איתו, מאבק אדיר פרץ בקרב הסוכנויות השונות שהתחרו על השליטה בפרויקט.

מתוך תקציב של 400 מיליון לירות ישראליות לשנת 1978, 200 מיליון לירות ישראליות הוקצו לבנייה ציבורית, וסכום נוסף לתשלום המשכורות של המומחים האשכנזים. רק סכום קטן הופרש עבור השירותים בשביל אזורי משכנות העוני [23].

העיתונות הישראלית דיווחה ש-60 אחוז מהתקציבים של הפרויקט שולמו כמשכורת לצבא הפקידים האשכנזים, ובמה שנשאר מן התקציב - את רובו הוציאו על טיפוח אזורי משכנות העוני במבנים ציבוריים ובפארקים כדי להרשים את המבקרים הזרים, במקום להוציא אותו על בניית יחידות דיור, על שיפור תנאי החיים ועל מלחמה באבטלה, בעבריינות, בפשע ובניכור.

הרשויות המקומיות, אשר בשליטת האשכנזים, התחילו לבזבז יותר ויותר על שכונות אשכנזיות, על חשבון השירותים העירוניים באזורי המצוקה. וכך הצליחו העיריות באופן עקיף לנצל את הפרויקט כדי לשפר אזורים אשכנזים. תושבי שכונת התקווה בתל-אביב, לדוגמא, אמרו שהמכללה לאומנות שהוקמה באזור צרכה סכום גדול מתקציבי הפרויקט, למרות שהסטודנטים במכללה הם אשכנזים שנוסעים לשם מן הפרברים העשירים. תושבי האזור דרשו להעביר את המכללה למקום אחר, ולאחרונה העירייה נאותה לכך [24].

בנוסף לכך, הממשל המרכזי התחיל לקצץ בתקציב שירותי הרווחה. הרשויות המקומיות היו צריכות אז לפנות לפרויקט שיקום השכונות כדי לבקש סיוע כספי. פרקטיקה זו אפשרה לממשל המרכזי לבזבז יותר מהתקציב על יישובים אשכנזים בשטחים הכבושים.

ב-4 באפריל 1980, 'הארץ' כתב שתושבי מחוז עמידר עזבו את וועדת ההיגוי של הפרויקט, בגלל שהם היו מיוצגים רק על ידי ארבעה מתוך 24 חברי הוועדה והם רצו לקחת את היוזמה. ב-23 במאי 1980 העיתון ציטט את תושבי אזור המצוקה של קריית-אתא, שטענו שהפרויקט שימש רק כדי לתת עבודה לאשכנזים והם דרשו להקים וועדות מקומיות כדי לנהל את הפרויקט. לאחר שתיאר את התנאים הקשים באזורי משכנות העוני, נכתב בעיתון שהספרדים מאיימים לעשות "מהפכה" יחד עם הספרדים מאזורי שכונות המצוקה של תל-חנן וטירת הכרמל, וארגון אוהלים בירושלים. העיתון הוסיף שבבניין אחד היו 200 ילדים שהיו צריכים לשחק ברחוב מפני שלא היה להם גן שעשועים לשחק בו, והשכונה מלאה בפשע, בסמים ובזנות.

ב-1 באוגוסט 1980, ההיסטוריון תום שגב פרסם מאמר ב'הארץ', תחת הכותרת "זה הכל רמאות גדולה!" שבו הוא תיאר את ההתפתחויות הללו ואישר ש"הכל קיים על הנייר בלבד". הוא מנה את כל האגפים המעורבים בפרויקט ותיאר את הוויכוחים המתמשכים שלהם. הוא הדגיש שנעשים קיצוצים בתקציב הרווחה על ידי הממשלה, שכמה יושבי ראש הוועדות העשירו את עצמם דרך הפרויקט הזה ושהרבה כסף מבוזבז על "עיצוב חלונות ראווה למטרות תעמולה".

ב-8 באוקטובר 1980, נכתב ב'זו הדרך' שמתוך 6 מיליון דולר שנאספו באמריקה עבור הפרויקט הזה, הממשלה הוציאה רק 700,000$ עד פברואר 1980 - השאר נבלע על ידי הביורוקרטיה (האשכנזית).

המאמר החשוב ביותר שנכתב על הנושא הזה הופיע ב'הארץ' ב-29 בינואר 1982. הוא היה מאת זאב יפת, והופיע תחת הכותרת "מעוף התקציב". יפת כתב שמנהלי הפרויקט בנו מדרכות שלא הושלמו באזור שכונת המצוקה של כפר סבא. באשדוד הם הקימו פארק גדול במרחק רב מאזור שכונת המצוקה. בעמידר ברמת גן, הם שתלו פרחים במקום לטפל בבעיות הדיור, הפשע והאלימות. הוא כתב שראשי הערים שולטים בפרויקט, והם היו אלה שהתעלמו מהאזורים הללו במשך שנים רבות. עכשיו הם השתלטו על כספי הפרויקט והם מוציאים אותם כאוות נפשם. רשויות מקומיות אחדות השתמשו בכספי הפרויקט כדי לספק את השירותים הרגילים שצריכים להיכלל בתקציבים של הרשויות עצמם. בשיכון ד' ביפו, לדוגמא, ישנו קונסרבטוריון למוסיקה שתל-אביב נהגה לממן אותו, אבל ראש העיר, מר להט, הכריז שמעתה העירייה לא יכולה להרשות לעצמה לממן אותו, וש"הפרויקט" צריך לתמוך בו. מנהיגים מארגון העובדים הסוציאליים אומרים שהרשויות המקומיות מפטרות את העובדים שלהם במטרה להעסיק אותם שוב על גיליון השכר של פרויקט שיקום השכונות. בבית שמש, המועצה המקומית קיבלה 300,000 שקלים מהפרויקט, ובזבזה אותו על איסוף האשפה. בקדימה משרד הפנים הוריד את הסיוע הכספי ב-800,000 שקלים בטענה שהעירייה יכולה לקבל את הסכום הזה מהפרויקט. מתוך 6 מליון השקלים שהוקצבו לפרויקט, 3 מיליון שקלים בוזבזו על שירותים ממשלתיים רגילים שאינם עושים דבר לטובת "שיקום השכונות". בחצור הגלילית, הממשלה הפסיקה לשלם את העלות הנוספת של שעות בית הספר אחר הצהרים והפרויקט נאלץ להתערב. בצפת, משרדי הפנים והשיכון קיצצו את התקציב הרגיל ודרשו שראש העיר ישתמש בכספי הפרויקט במקום זאת. הפרויקט נאלץ גם לממן את שיעורי הביניים בבתי הספר התיכוניים, במקום משרד החינוך, ומשרד זה ביטל תוכניות לימודים אחרות שהיו מיועדות לסייע לספרדים.

לאחר שהעובדות המזעזעות הללו פורסמו, הממשלה הכריזה שהסכומים שהושקעו בפרוייקט הגיעו ל-600 מיליון דולר, ש-50,000 דירות שופצו ו-20,000 דירות הוגדלו. הממשלה לא חשפה את החלק הזעום מתוך הסכום הכולל של 600 מיליון הדולר שהיא השתמשה בו לשם כך. ההודעה הרשמית שלה רק הזכירה שהממשלה השתמשה בכספי הפרויקט להקמת מרפאות, פעוטונים, מרכזי ספורט ובניינים ציבוריים [25] - אשר כולם היו צריכים להבנות מכספים מתוך התקציב שלה ולא מכספי הפרויקט.

וכך, פרויקט שיקום השכונות מצא את מותו, ושארית הכספים נבלעה על ידי השלטון המרכזי, הרשויות המקומיות והמנגנון האשכנזי. מנחם בגין, ראש הממשלה שבא להציל את הספרדים מאי-צדק ומדיכוי, ראה את כל זה אבל לא נקט בשום פעולה חיובית (בעת שהיה ראש הממשלה). הוא פשוט שלח את ילדי שכונות המצוקה הלאה אל הצבא, אולי למות במלחמת לבנון, וייתכן שעובדה אחרונה זו היא שהובילה להתמוטטותו הפיזית והנפשית.

בדו"ח שלה מן השנים 1984-1985, רינה גוטמן, מבקרת הסוכנות היהודית, לא פרסמה את המגרעות החמורות של ניהול הפרויקט. בכל אופן, היא הודתה שהתפקידים לא היו על פי מכרז. מנהלת הפרויקט לא בחנה בקפידה יתרה את כישוריהם של פקידיה, ולא הייתה מערכת שתארגן לפי סדר עדיפויות את התוכניות השונות של הפרויקט שהיו בעיצומן. הסוכנות היהודית בזבזה 175 מיליון דולר עד היום [26].

אוכלי גבינות ויינות לא ירגישו את זה, אבל בשביל הכי עניים זה מורגש.

זה כסף שנשדדד מהכי עניים בכדי לממן את עלויות הממשלה. ואם ישנם שרים שמרחמים על המדינה ולא מבזבזים כל כך פותחים נגדם בחקירה.

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)