|
על אנשים, מיתוסים, טירונות צנחנים, סיירת מטכ"ל, שלדג ו-669
על אנשים, מיתוסים, טירונות צנחנים, סיירת מטכ"ל, שלדג ו-669
חלפו הרבה שנים מאז, שנות-דור. הייתי בפלוגה ג' בבסיס-הטירונים סנור. בפלוגה היו שלוש מחלקות, כל מחלקה מיועדת לפלוגה חטיבתית: אחת לסיירת, אחת לחה"ן ואחת לעורב. בפלוגה, בכל שלוש המחלקות, היו טירונים המיועדים לסיירת-מטכ"ל, לשלדג ול-669. הטירונים שהיו מיועדים לשייטת-13, שובצו בפלוגות א' ו-ב' בבסיס-הטירונים, הלא הן הפלוגות המיועדות לגדודים 202 ו-890. הטירונות, אם אני זוכר נכון, ארכה ונמשכה כחצי שנה. חלק מהטירונים פרשו ועזבו במהלכה וחלק בסיומה (חלק ברצון וחלק באי-רצון). בטירונות - ואני לא יודע איך זה היום - היו טרטורים, צריך לומר: היתה מדיניות-של-טרטורים (כולל 'סיירת לילה', השפלות, קאדרים, 'שעות-ביציאה' על כל ניד-עפעף, ריתוקים ו'שבתות' על עניינים של מה בכך, 'לכל-שבת-יש-מוצאי-שבת', 'טוטמים', בורות ושוחות, כתובות אבנים ענקיות, "מחלקה שלוש בוקר טוב, אחד-על-אחד", ועוד כיו"ב מרעין-בישין). עד-כדי-כך רבו הטרטורים, שקצין בכיר הועבר מתפקידו עקב כך (כך מכל-מקום שמענו אז). כפי הנראה, רווחה אז הדעה, שככל שהטרטורים ירבו, כך תחזקנה ידי הטירונים, כך יהפכו הטירונים לחיילים, ולא סתם חיילים, אלא חיילים טובים ומשובחים. הטרטורים החלו כבר בשלביה הראשונים של הטירונות, עוד בבסיס-הטירונים עצמו, אח"כ, לעת 'הירידה-לשטח' (ל'קולה', האות למ"ד בסגול), רב, גדל והשתכלל כושר ההמצאה של המפקדים; והטרטורים - איך לא - הלכו והשתכללו, הלכו והתעצמו. בשטח - כך אמרו לנו המפקדים - ישנם רק "אתם [הטירונים], אנחנו [המפקדים] והכוכבים שבשמיים". בקיצור, יד-נטויה, זרוע-חזקה, ו'עשר מכות מצרים'. לימים, הרבה לאחר סיום הטירונות, אשר ארכה ונמשכה נצח-נצחים, פגשנו חיילים מיחידות אחרות, למדנו אז על אודות הפתגם "אין מניאק שיעצור את הזמן, אבל יש מי שיאריך אותו", ועוד כל מיני פתגמים, כמו "אין כמו אמא", "אין מחיר לחופש" וכו'. אילו אמרנו אותם פתגמים לעצמנו אז, בטירונות, אילו לחשנו אותם לעצמנו בלילות הארוכים, יכול להיות שהיינו מוצאים בהם נחמה מסויימת. אבל לא על הטרטורים רציתי לספר, רציתי לספר על אנשים ועל מיתוסים. אז, יותר מהיום (הרבה יותר מהיום) ריחפה ואפפה עננת מסתורין - הילת-מסתורין - את היחידות המובחרות. סיפורים מרתקים סופרו; אגדות של ממש (כך בימים ההם של טרם גיוס). אלא שרק חלקם דברי אמת היו, בחלקם רק גרעין של אמת היה, חלקם מופרזים ומוגזמים, וחלקם דברי רהב היו, וגם היו סיפורי 'אלף-לילה-ולילה' של ממש. המידע אשר היה פתוח אז בפני הציבור, היה מועט מזה אשר עומד פתוח בפני הציבור היום. כנערים צעירים לפני גיוס, התייחסנו לשרות ביחידה מובחרת של צה"ל, כאל יעד של הגשמה עצמית, כאל זכות גדולה להמנות על חבורה טובה, מוכשרת ומכובדת מאוד, וכן - גם זה היה חשוב - חבורה מצומצמת, חבורה של יחידי-סגולה. כך ראינו את הדברים בימים ההם של טרם גיוס. ובכן, נחזור לטירונות. אמרתי כבר שלא כל חיילי הפלוגה 'שרדו' את הטירונות. כיום, בפרספקטיבה של שנים רבות, אינני מתייחס לפורשים/עוזבים בצורה שיפוטית, כלומר, איני זוקף לחובתם את עזיבתם (גם איני זוקף אותה לזכותם). כיום אני מבין, שדרכו של כל אדם היא דרך יחודית ומיוחדת, והנסיון לצקת את יכולותיהם של אנשים שונים - מגוון של אנשים שונים - לתוך תבנית אחת או תבניות אחדות, אינו עולה יפה בדרך-כלל. בקרב אלה שלא סיימו את הטירונות או פרשו בסיומה, היו חיילים מכל היחידות (שש היחידות שיוצגו בפלוגה ג'). אילו ניסה מאן-דהו לדרג את כל אלה אשר סיימו את הטירונות (איני זוכר שנעשה דרוג כזה, גם לא דרוג תוך מחלקתי), היה מסתבר לו, כי אין מיתאם בין יחידה כלשהי לבין הדרוג, ואילו בכלל היה נמצא איזשהו מיתאם, היה זה מיתאם חלקי מאוד. לא ניתן היה למצוא למשל, כי שכיחות המיועדים ליחידה 669, בקרב 25% הטובים בפלוגה, גבוהה משכיחות המיועדים לחמש היחידות האחרות. בקיצור, 'כור-ההיתוך' של הטירונות שלנו, אשר כשמו-כן-הוא, היה כור של ערבוב והיתוך של אלה המיועדים לכל שש היחידות, ערבוב של אלו-באלו, עד שכמעט לא ניכר היה מי ליחידה זאת ומי לאחרת. יתכן שהיו כאלה, אשר דבר יעודם ליחידה כזו או אחרת (למשל, שלדג), נסך בהם קורת-רוח ועידוד, אך לא נראה לי, כי המחשבה הזאת יכולה היתה להיות 'פלטפורמה' רחבה די הצורך, על-מנת לשאת עליה את הטירונות כולה, וגם לא חלק מועט מן הטירונות. נדרשו מכולם כוחות-נפש אחרים, כוחות-נפש אשר קשה למוצאם בתדמיות, בדימויים, בסטריאוטיפים, בהילות-מסתורין ובסיפורים מרתקים. כוחות-הנפש שנדרשו מכולם - כך נראה לי - ניתן היה למוצאם במקומותיהן של הידידות, של החברות, של הרעות ושל האחווה; מערכות יחסים שנוצרו אט-אט בתקופתה של הטירונות, כנראה אלו - אולי רק אלו - יכולות היו להחזיק ולשאת עליהן את משאה הכבד של הטירונות. אגב, יתכן כי מיון יעיל ומדויק יותר של החיילים ליחידות השונות, צריך היה להעשות לאחר סיום הטירונות (כדבר הזה היה אז במספר מקומות, כמו למשל, מבדקים לסיירת-גולני שנערכו אז בתום שלב א' של הטירונות בגולני; כמו למשל, שיבוצם של מסיימים מצטיינים של קורס קצינים, שלא ביחידות-האם, אלא ביחידות שנחשבו לטובות מיחידות-האם.). אחר כך, אחר שנפרדו הדרכים של הטירונים-חיילים, וכל אחד מן החיילים הלך ליחידתו הוא, שוב "גבהה לה החומה" אם אפשר לכנות זאת כך, וחיילי כל יחידה התכנסו בענייניהם שלהם, בטירונות-היחידה שלהם ובטקסי הקבלה ליחידתם, ובאימונים המיוחדים להם. וכאמור, קמה וניצבה לה 'חומה' בין היחידות, ולעתים ולפעמים, היינו פוגשים אלו את אלו, פעם באקראי, פעם בקשר לפעילות צבאית, ואז לרגע-קט, רק לרגע-קט, סרה והלכה מעימנו החומה, ושוב היינו אותם טירונים שבתודעתם צרובה חוויה משותפת, שעיקרה בעיני הוא, חוויה של ידידות/חברות/רעות/אחווה. זה בעצם העניין. ועוד דבר קטן לפני סיום (ושוב אזכיר, אני מדבר על הזמן בו הייתי אני בשירות סדיר, לפני שנים רבות): השירות הצבאי ביחידות הקטנות, בסיירות למיניהן וכיו"ב, קל לדעתי, באורח משמעותי מזה שביחידות הקרביות הגדולות; ביחידות הקטנות זוכה החייל לתנאי-שירות טובים בהרבה מאלו אשר בגדודים או ביחידות גדולות אחרות; הוא גם אינו נושא בעול המעיק של התעסוקה המבצעית, שבו נושאות היחידות הגדולות (קווים, בט"ש ותעסוקות למיניהן). אולי בכלל יתכן, כי חייל אשר שירת ביחידת-שריון למשל, מנקודת ראותו שלו, נשא במאמץ מנטלי רב וגדול מזה של חייל אשר שירת באחת היחידות שאנו מכנים 'יחידת-עילית' או 'יחידה-מיוחדת' וכיו'"ב; הוא - השריונר - לא זכה לתנאי השירות המעולים להם זכו חיילי היחידה המובחרת, ויתכן גם, ששירותו נשא אופי מונוטוני ופחות מעניין מזה של חיילי יחידת-העילית. וכאן אני מגיע לסיום: אני חושב שמי שרוצה לתרום לחברה ולמדינה, צריך להשתדל להיות טוב ומעולה בכל מה שיתבקש לעשות, בפראפראזה אפשר לומר: "השתדל להיות 'שלדגיסט' בכל תפקיד שיוטל עליך, יהא התפקיד אשר יהא" ('שלדגיסט' כקונספט, וסתם בחרתי בשלדג). זה לדעתי, צריך להיות המוטו, הרי ישנן דרכים רבות ומגוונות לתרום לחברה ולמדינה, ולאף אחת מן היחידות בצה"ל אין מונופול בלעדי על כך. אני אומר את זאת בין היתר, גם על רקע מראותיה של מלחמת לבנון (שנת 1982), ובכך אולי אדבר בפעם אחרת. בהצלחה לכולם (אחרון אחרון: כל דמיון בין הסיפור לבין המציאות, הינו על אחריותו של הקורא; אולם המסר בסוף הדברים, שריר וקיים).
|