"אני חושב שהוא צעק 'אמא', ואחרי זה אני זוכר שצעק 'שמע ישראל ה' אלוקנו ה' אחד', ממש בכוונה", משחזר סמל יוחאי ריעאני # "אלה היו צעקות של אדם שפתאום מקבל כוח. אלה היו רגעים מאוד מעורפלים והצעקה שלו העירה אותי להגיד את זה אחריו. זה כאילו שהוא אמר לי 'הלו, תתעורר, שלא תפספס'" # סיפור הגבורה של סמג"ד 51, רס"ן רועי קליין ז"ל, שקפץ על רימון והקריב את חייו למען לוחמיו

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]



מאת: ליטל קפלן, כתבת 'במחנה'
רס"ן רועי קליין ז"ל, סמג"ד 51 של גולני במותו, היה לוחם ללא חת, תלמיד חכם ובעל נפלא. אומרים שהיה לו צחוק של ילד, שניחן ברצינות תהומית ובאהבה בלי גבולות. בקרב העקוב מדם בבינת ג'בל, הוביל את חייליו להסתערות על מחבלי החיזבאללה. דקות מאוחר יותר, כשסביבו שוכבים חייליו הפצועים, קפץ על רימון, הציל את חייהם ואיבד את חייו. אל רשימת המידות שנזקפו לזכותו וכללה זה מכבר ענווה ועוז, נוספה גם הגבורה. אז איזהו גיבור?

בין הכדורים והרימונים

בשלוש לפנות בוקר החלו לוחמי גדוד 51 לצעוד לעבר בתים קדמיים בכפר בינת ג'בל כשמחצית הכוח מובל על-ידי המג"ד יניב עשור, וקליין הסמג"ד מפקד על השאר. כשהגיעו אל הבתים המיועדים התקשה אחד הצוותים לפרוץ את הדלת ונדרש להשתמש ב"פריצה חמה", כלומר, במטען חבלה. הלוחמים הורחקו אל חומת החצר החיצונית כדי שלא ייפגעו מן ההדף.
"ג'ינג'י הנגביסט נתן פתאום צרור מטורף, וצעק 'נתקלנו'", נזכר הקשר של קליין, סמל יוחאי ריעאני, במה שהיווה את יריית הפתיחה לקרב שיגבה מאוחר יותר שמונה הרוגים. הירי הפך למסיבי, רימונים נזרקו מסביב. קליין הורה להשיב אש וכשהבין שהכוח חשוף, שלח את סגן עמיחי מרחביה, מפקד מחלקת החוד, לצאת לאיגוף מימין במטרה להפתיע את המחבלים ולפגוע בהם. כעבור זמן קצר נשמעה צעקה.
"קליין הבין שהם נפגעו", ממשיך ריעאני. "אחרי זה התברר שמרחביה הודיע בקשר שנפגע. התחלנו לרוץ לכיוון החצר השנייה". קליין וריעאני נאלצו להתעכב מספר שניות מכיוון שהמטען שהוצמד לדלת שסירבה להיפתח עמד להתפוצץ. "בזמן הזה קליין ניסה שוב לעלות בקשר מול מרחביה שכבר לא ענה. הוא אמר שחייבים להגיע אליו ודפק ספרינט מטורף לחצר".
כשהתקדמו גילו שגם בחצר הזו ניצבה חומה גבוהה שלא אפשרה לכוחות לאגף את המחבלים. קליין מיהר להגיע אל הקצין הפצוע. "אני זוכר את מרחביה שוכב עם חולצה פתוחה", משחזר ריעאני. "הלוחמים היו מסביבו. כשקליין הגיע הוא התחיל מיד לחלק פקודות להשיב אש ורימונים. הוא ישר תפס בעצמו את הרגליים של מרחביה וצעק לי לתפוס את הידיים. אחד החיילים זרק לנו אלונקה. העלנו אותו על האלונקה, קליין שהיה מפוקס על המשימה לחלץ אותו, תפס את האלונקה מאחור ואני מקדימה. ניסינו להביא עוד אנשים, אבל מסביב שכבו לוחמים שנפצעו. אני זוכר שהייתי בכריעה ופתאום הרגשתי בום לפנים ולרגל שהגיע מהכיוון של קליין, ונפלתי".
מרגע שנפגע, שכב ריעאני על האדמה ולא סובב את ראשו לאחור. "אני חושב שהוא צעק 'אמא', ואחרי זה אני זוכר שצעק 'שמע ישראל ה' אלוקנו ה' אחד', ממש בכוונה. צעקות של אדם שפתאום מקבל כוח. אלה היו רגעים מאוד מעורפלים והצעקה שלו העירה אותי להגיד את זה אחריו. זה כאילו הוא אמר לי: 'הלו, תתעורר, שלא תפספס'".

שלוש שניות כמו שעה

בדקות הקצרות שקדמו לפיצוץ היה ריאעני עם גבו אל קליין ולא הבחין במתרחש. נדמה שמה שקרה בדיוק באותו לילה נורא יישאר לעולם עלום במקצת, מעורפל. מי שכן ראה את ההתרחשות הוא סמל אביתר תורג'מן, לוחם במחלקת החוד של הפלוגה.
"הגעתי לחצר עם הכוח השני", הוא מספר, "את האלונקה סחב שמעון אדגה שגם נהרג יותר מאוחר. הסמג"ד נתן לי הוראה להוריד את האלונקה. עמדתי לידו והסתכלתי איך הם שמים את מרחביה על האלונקה. כל הזמן הזה המשיכו לירות עלינו. אני הייתי צמוד לחומה והשבתי אש, הם היו במרחק מטר. היה שלב שהיריות נעצרו לרגע, הסתובבתי לכיוון האלונקה וראיתי שקליין מנסה לקום למצב כריעה כדי להרים את את האלונקה". תורג'מן מספר שלא ראה את הרימון נופל ואף צעקה לא נשמעה. "פתאום ראינו את קליין פשוט מפיל את עצמו קדימה, מזנק, נוחת, צועק 'שמע ישראל', ואז היה פיצוץ. הרימון לא נפל עליו אלא בערך 20 סנטימטרים לידו".
תורג'מן מספר שלקח להם שניות ספורות לעכל את המחזה שנגלה לעיניהם. "ראינו אותו קופץ ולא הבנו מה הוא עושה. אלה היו שלוש שניות שנראו כמו שעה".
תורג'מן ואדגה, שעמדו כמעט במרחק נגיעה ממפקדם, לא נפגעו מרסיסי הרימון. "אני זוכר שאני ואדגה הסתכלנו אחד על השני ושמעון אמר בהיסטריה: 'הוא קפץ על הרימון, הוא קפץ על הרימון'. היו הרבה צעקות מסביב. צעקתי: 'קליין, אנחנו נוציא אותך מפה'".
תורג'מן מספר שכשניגשו אל קליין במטרה לבדוק את מצבו, ביקש שיפנו לעזור קודם לעמיחי מרחביה ששכב על האלונקה לצדו והיה הפצוע הראשון של הכוח. "לכו למרחביה, למרחביה", אמר. כוחותיו אזלו ממנו, אך באופן בלתי נתפס ממש, המשיך קליין לנהוג גם ברגעים אלה כמפקד בעל מודעות מבצעית. הוא נגרר על-ידי מספר חיילים אל החומה כשהוא פצוע אנושות אבל בהכרה.
"הצמדנו אותו לכיוון הקיר כשמסביב ממשיכות יריות ונזרקים רימונים. הוא ניסה להתרומם, אני ממש זוכר תמונה שהוא מחזיק במכשיר הקשר, מנסה ללחוץ על כפתור הפי-טי-טי ואומר 'אני מדווח: קליין מת, קליין מת, קליין מת', הוא חזר על זה כמה פעמים ונפל. נראה לי שהוא לא באמת הצליח להעביר קשר".
חייליו היו בטוחים שנפח את נשמתו אך ברגע האחרון, כשסרן איתמר כץ - מי שתפס פיקוד על הכוח - התקרב לעברו, הרים קליין את ידו והעביר לכץ את מכשיר הקשר המוצפן שלו - ה"ורד הרים". אחר-כך יספר הקשר הצמוד שלו, אלעד עוזרי, שהסמג"ד הדגיש תמיד את החשיבות שבאיתור כלי הקשר המוצפנים בכליהם של חברים שנפגעו, במטרה שאלה לא יגיעו חלילה לידי האויב.
"אין לי ספק שהוא הציל חיים", אומר עוזרי, שניסה לטפל בקליין לאחר שנפצע. "ברימון פיזור הרסיסים הוא גדול מאוד, ואם גוף אחד סופג את רובם אז זה משפיע. הוא הציל את החיים של החיילים לא רק במקרה הזה אלא גם בתחילת ההיתקלות, כשזיהה רימון שנזרק, והספיק לצעוק ולהרחיק את כולם".

נקבר ביום הולדתו

31 שנים בדיוק לפני שנקבר בחלקה הצבאית ביישוב עלי, נולד קליין ברעננה. בן לאהרון ושושנה, אח קטן ליפעת ונעה. "בתור ילד היה די מופנם. יפה ומופנם עם עיניים כחולות מדהימות", נזכרת אחותו הגדולה יפעת. "הוא היה די שקט עד כיתה ו', אז התפרץ כל חוש ההומור שהיה בו. אני זוכרת שבדרך חזרה מטיול שנתי הוא לקח את המיקרופון ובמשך כל הנסיעה עשה את המערכון של משה והאורנג'דה שלמד בעל פה והצחיק את כולם. כשחברים סיפרו לנו את זה היינו בהלם. הוא פתאום נפתח".
הוא למד בתיכון הטכנולוגי שליד אוניברסיטת בר אילן. במקביל הספיק להדריך בתנועת בני עקיבא, לסיים את הבגרות במתמטיקה בכיתה י' במסגרת קורס לנוער מחונן, וללמוד לנגן על סקסופון בכוחות עצמו. עם סיום התיכון החליט לדחות את הגיוס וללמוד במכינה הקדם-צבאית בעלי. השנה הזו, מעיד חברו מילדות, נתנאל אלישיב, הייתה אחת השנים המשמעותיות בחייו.
"הלימוד במכינה נתן לו את הכיוון שדחף אותו כל החיים", מספר אלישיב. "כל ההחלטות שבאו אחר-כך, שאלות כמו 'מה אני עושה עם עצמי ועם כל הכישרונות שיש לי', שהיו רבים ונדירים, השקפת העולם שלו והגישה לחיים, כל אלה נבנו בעלי. הוא התחבר שם לרוח, לתורה ולאידאלים שהמקום מחנך לאורם, וזה מה שגרם לו לפי דעתי להישאר בצבא. אני לא חושב שזה היה לו ברור לפני זה. הוא יכול היה להשתלב ולהיות בטופ כמעט בכל תחום אחר באזרחות, אבל הוא בחר להשקיע את עצמו בצבא מתוך שיקול אידאליסטי מובהק".
קליין התגייס לפלנ"ט ("עורב") בחטיבת הצנחנים, אבל מהר מאוד החליף את הכומתה האדומה בחומה. באותם ימים הוקמה סיירת אגוז, והצוות של קליין, כמו צוותים נוספים מסיירות אחרות, נלקחו על מנת להרכיב את המחזור הראשון של היחידה. הוא היה אחד הקצינים הראשונים שיצאו מהסיירת, שייעדה את לוחמיה ללחימה בשטח לבנון.
בגיל 23 השתחרר קליין מצה"ל לאחר תפקיד סמ"פ. הוא חזר ללמוד במכינה לחיים בעלי, הספיק לטוס לטיול ארוך באפריקה ובדרום אמריקה, ואפילו נרשם ללימודים באוניברסיטה. התוכניות השתנו כשמג"ד אגוז דאז ומח"ט צנחנים היום, אל"ם חגי מרדכי, ביקש ממנו לחזור לתפקיד מ"פ הכשרות באגוז, תפקיד אותו מילא עד לנסיגה מלבנון.
למעשה, הכפר שבו מצא את מותו לאחר קרב עיקש היה גם זה בו נפרד, לפני שש שנים, מאדמת לבנון שהכיר טוב כל-כך. עם קבלת ההחלטה על הנסיגה החליטו קליין והמג"ד מרדכי לקחת את פלוגת ההכשרות אל שטח לבנון על מנת שהלוחמים החדשים "יזכו" להתנסות בפעילות בארץ הארזים. "זו הייתה עוד יוזמה יצירתית של רועי וחגי, שתוכננה מתוך ראיית הנולד והבנה שעוד נחזור ללבנון, מה שהתברר בסוף כנכון", מסביר ברק, שהיה אז סגנו של קליין.
בעודם שוכבים בסבך השיחים סמוך לבינת ג'בל, החלה הנסיגה החפוזה. הצד"לניקים פוצצו את המוצב אליו היה אמור הכוח לשוב מן המארב. בעוד החיילים האחרונים בגזרה המזרחית כבר היו הרחק בישראל, חולצו קליין וצוותו על-ידי מסוק שנשלח למקום באופן בהול. שש שנים מאוחר יותר, כשרגליו ישובו ויפסעו על אדמת הכפר, יאמר לחפ"ק שלו, בהתרגשות שיתקשה להסוות, שזוהי בשבילו סגירת מעגל.
לאחר הנסיגה מונה קליין למפקד פלוגה מבצעית באגוז. בתום התפקיד יצא ללימודים במסגרת תוכנית "אופק". זמן קצר לאחר שהחל את לימודיו נשא לאישה את שרה. יחד הם עברו להתגורר בעלי וגידלו את שני בניהם, גלעד בן השלוש ויואב בן השנה וחצי.
קליין התקבל ללימודים בטכניון, אבל העדיף ללמוד הנדסת תעשייה וניהול דווקא במכללת יהודה ושומרון שבאריאל כדי להיות קרוב לבית-המדרש. "רועי היה קצת חריג בנוף. הוא לא בא להיות מורה אלא למד לימודים אקדמיים, אבל רצה לשלב לימודי קודש ברמה גבוהה", מספר ראש הכולל בעלי, הרב אליעזר קשתיאל, שהיה ה"חברותא" של קליין ללימוד הגמרא. "הוא היה מעיר אותי כל יום בחמש בבוקר, אוסף אותי מהבית ויחד היינו נכנסים לבועה שלנו לכמה שעות. היה לו כושר ריכוז נדיר ומוטיבציה מדהימה. צימאון לדעת הכל, ללמוד הכל".
כעבור שלוש שנים וחצי סיים את התואר במכללה בהצטיינות. את עבודת הגמר, במסגרתה אמור היה ליצור מודל הנדסי למיקסום רווחים של חברה מסחרית, הסב לפרויקט שעסק בייעול ארגון חסד. במבוא לפרויקט הגמר כתב: "אנחנו עם ישראל, בנים של אברהם אבינו, באנו לעשות חסד בעולם ואת החשיבה ההנדסית שלנו אנחנו צריכים לכוון למטרות חסד ולא לרווחים".



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_HE/pages/tans.gif]






[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_Site/tans.gif]

לא נתפס כסגן



אל הצבא חזר לפני כשנה וחצי, היישר אל תפקיד סמג"ד 51. "החיבור שלי איתו היה מדהים, הרבה מעבר ליחסי מג"ד-סמג"ד", מעיד מג"ד 51 היוצא, סא"ל יניב עשור, בעיניים בורקות. "אני לא תפסתי אותו כסגן. נכון שאני הייתי רשמית המג"ד, אבל הוא היה שותף בפיקוד על הגדוד, שיתפתי אותו בכל התייעצות. בכל הרגעים הקשים בתפקיד, רועי היה שם כדי לתמוך, לחזק, להוריד לחץ. היו לו ניסיון ויכולת מבצעית מדהימה". כשנשאל עשור איזה איש מקצוע היה קליין, הוא אומר בפשטות שקודם כל היה לוחם. "לוחם זאת אומרת שכשיש מחבלים, צריך עכשיו לראות איך מצמצמים טווח והורגים אותם. הוא חד, מסתער, לוחם שיש לו עוז ועוצמה. גם במצב של כאוס ומלחמה הוא פעל בלי בלבול. לצד זה, כמפקד, הייתה לו רגישות מאוד גבוהה, עדינות נפש, יכול לשים לב לפרטים מאוד רגישים אצל המפקדים שתחתיו".
מכרים שונים מתקופות שונות בחייו של קליין מציינים כולם את אותן תכונות דומיננטיות. מילים כמו הרמוניה בין ניגודים, שלמות, עולות לא אחת בניסיון לתאר את דמותו. כולם, בשלב זה או אחר של השיחה, אומרים בחצי חיוך עצוב, שאחת התכונות המרכזיות של רועי הייתה בכלל הצניעות. מעניין מה היה חושב אם היה יודע כמה מדברים עליו לאחר מותו, הם תוהים.
"הוא עשה כאלה דברים מרשימים ועצומים בחיים שלו, ולנו, המשפחה, יצא כל פעם לראות רק חלק קטן מזה", אומרת אחותו יפעת. "הוא לא היה זקוק לאהבת הקהל, לא רצה שיטפחו לו על השכם. הוא עשה הכל כדי לעשות, לא כדי שיגידו".
בשנת 2002 זכה קליין בצל"ש אלוף פיקוד המרכז על פעולה מתוחכמת ביותר שיזם באזור שכם. הוא לא סיפר זאת לאף אחד, וכשהבין שהזמנה לטקס הענקת הצל"ש תישלח לבית הוריו, אמר להם שאת המכתב יזרקו לפח וביקש שלא יספרו עליו לאדם. חבריו הטובים ביותר שמעו על מעשה הגבורה והצל"ש ההוא רק בשבעה.
גם הרב קשתיאל מזכיר את הענווה הגדולה של קליין ושוזר אותה עם עוד שני מאפיינים נוספים. "הייתה לו אמונה מאוד חזקה במה שהוא עושה ותחושה שהחובה העליונה מבחינתו היא להגן על העם והמדינה. הוא ראה בזה ערך קדוש ועליון, מצווה. הוא סבר שזו החובה והזכות הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם בדור הזה. השליחות מילאה אותו. מעבר לזה הוא היה אדם מלא אהבה. הוא היה מאוד חודר וביקורתי כלפי דברים טעונים שיפור, אבל מעולם לא היה עוין. היו לו עוצמות של נתינה מסירות, רעות וחברות. ממש עכשיו המג"ד הביא תמונות שצולמו ארבעה ימים לפני הקרב, מתרגיל מסכם שעשו. רואים אותו מחובק עם כל החיילים, כולם מלוכלכים, רואים את האושר שלו, מחייך עם עיניים נוצצות. הוא פשוט אהב אותם. עקרונות של אהבה, אמונה וענווה מולידים בסוף גבורה, שלא הייתה רק באירוע הזה".

מהות החיים ברגע

לרגע נדמה שהניסיון להתחקות אחר מרכיבי האישיות שהופכים אדם מן השורה לגיבור הוא ניסיון עקר מיסודו. תכונות האופי אינן נמדדות ביחס לאותה שנייה בלתי נתפסת ואופי כזה, של גיבור, מכתיב בהכרח חיים מלאי הוד והדר, אבל לא מחייב את רגע המוות.
ובכל זאת, כשהשאלה הרטרואקטיבית החדה כתער, המגוחכת מעט, "זה מתאים לו?" עולה לאוויר, יש רגע של שתיקה ומיד אחר-כך הסכמה שקטה.
"אני חושב שכל מהות חייו של קליין התנקזה לרגע אחד", אומר סא"ל עשור, "כל הצניעות שלו, האהבה שלו לעם ישראל, התמימות שלו, הלוחם שבו, המסירות שבו, הכל התנקז לרגע הזה בחיים, שהוא הולך קדימה ומסתער, שהוא קופץ על רימון.
זו התנהגות שהיית מצפה מכל מפקד?
"זה לא משהו שאפשר לצפות מבן-אדם. אני מצפה ממפקד שיוביל את לוחמיו בהסתערות ויילחם. הרגע הקטן הספציפי הזה הוא מעבר, זה ההירואיות. זה לא מאה אחוז, זה מעל המאה. זו התעלות רגעית שאתה לא יכול לצפות אותה. בעיניי הגבורה זה ההובלה שלו להיתקלות, זה לרוץ קדימה. בקלות הוא יכול היה להגיד לעצמו 'אני סמג"ד' ולשלוח סמ"פ, חוליה. העוצמה שהוא הפגין בכל שלושת הימים עד לפגיעה ובמבצעים בעזה, זו גבורה. גבורה היא משהו מתמשך, ארוך. המעשה הזה הוא הרהבת עוז", הוא אומר בהרהור, "קשה לי, אני מחפש מילים להגדיר את זה".
"הוא היה אדם מאד זהיר ושקול", אומר אלישיב. "יש גבורה שנובעת מחוסר אחריות, כשאדם לא מודע לסכנות. הוא בכלל לא היה כזה, תמיד פעל בקור רוח. אין לי ספק שגם בבינת ג'בל, לא מעט אנשים ניצלו בזכותו עוד לפני זה. הוא הוקיר ואהב את החיים. היה לו הרבה מה להפסיד, אולי יותר מאשר לאנשים אחרים, אבל זה לא מנע ממנו לעשות את התפקיד.
"כששמעתי על מה שקרה", ממשיך אלישיב, "אמרתי לאנשים שאני לא יכול לדעת בוודאות אם כן או לא, אבל אם היו שואלים אותי מי מכל האנשים שהכרתי אי פעם יכול היה לעשות דבר כזה, הייתי אומר שרועי. אני מאמין שהוא עשה את זה מתוך מחשבה, כנראה שהבין שהוא כבר לא יינצל מפגיעת הרימון, אבל להציל אחרים הוא יכול. הכושר השכלי והנפשי שנבנה במשך 30 שנה הגיע לשבריר שנייה שבה הכל התאחד יחד".
"ראיתי בעיתון כתבה על כך שאין גיבורים. לא קל לי לדבר על מה שהיה שם, אבל זה משהו שחייבים לספר", אומר בשקט סמל תורג'מן. "יש אופנה כזאת לחפש את הדברים הרעים, את הכישלונות, לראות איפה נפלנו וטעינו, אבל זו לא בושה להגיד 'היה גיבור'. הוא עשה מעל ומעבר".
עוזרי הקשר מתגעגע למפקד הנערץ ואומר שקליין הוא אחד מאותם אנשים שייכנסו לדפי ההיסטוריה. חבר הילדות אלישיב מבטיח בפשטות שקליין ייכנס ללבותיהם של אנשים. "אני עובד כמחנך במכינה בעלי ואמרתי למישהו ש-1,800 בוגרים התחנכו לאורם של כל מיני דמויות. אני ואנשים אחרים נדאג ש-1,800 הבוגרים הבאים יגדלו לאורו של רועי. אם אני חושב על סוג האדם שהייתי רוצה שיצמח במכינה הוא הדוגמה והמופת, ואני לא אומר את זה דווקא עכשיו. חשבתי על זה גם כשהיה בחיים".

http://www1.idf.il/dover/site/mainp...&docid=57488.HE



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/dover/site/Images_HE/pages/tans.gif]

גיבור עולם.
אין אדם יותר אציל ומלא חדווה ממנו.

אלוקים שמור עליו!.

יהי זכרו ברוך כל כך אמיץ..!

אין הרבה כאלה ... יהי זכרו ברוך .

הלוואי שאני יהיה חצי ממנו.

יהי זכרו ברוך, גיבור.

יהיה זכרו ברוך