 |

13-08-2007, 19:05
|
 |
אדמין לשעבר
|
|
חבר מתאריך: 28.10.01
הודעות: 42,600
|
|
|
האמת? כל מה שכתבת נכון - אבל יש סייג נורא-נורא חשוב.
הסייג הוא שאנשים מתנהגים באופן שונה לגמרי כיחידים וכקבוצה. אני מכיר באמת הרבה ערבים,
למדתי עם ערבים, לימדתי ערבים - ואני לא יכול למצוא בין אנשים כפרטים, הבדל לבין פרטים בכל
חברה אחרת. יש יהודים חרא ויש ערבים נפלאים.
העניין הוא ה-ח-ב-ר-ה הערבית, שאחרי 60 שנה ניתן לדעתי להודות שאין דרך לשלב אותה ככזו
בתוך נמסגרת-על ישראל. החברה הערבית מסרבת להפנים עקרונות מערביים בסיסיים שעליהם אנו
כחברה לא יכולים להתפשר (ואבוי לנו אם נתפשר עליהם), כמו למשל הקביעה שאלימות על רקע
כבוד המשפחה היא עבריינות לשמה; כמו העקרון שהמדינה היא לא האוייב; כמו העקרון שבבסיס
הוקמה מדינה זו ע"י העם היהודי למען העם היהודי (זה כמובן לא מצדיק אפלייה מכוונת של מיעוטים,
אבל בהחלט מצדיק הימנעות מויתור על הופעת סמלי לאום, כסמלי המדינה בדגל, בהמנון ובסמל
הרשמי).
הערבים בעבר קבלו זאת. הם לא קבלו זאת בגלל אהבה כלפינו, אלא בגלל פחד אמיתי שאסון 1948 יחזור, אם ינסו למרוד - ואז הגיעה 1976, והסתבר להם שהשד אינו נורא כ"כ. יום האדמה,
בניגוד למה שמוצג בתקשורת, אינו יום אבל בעיני הערבים. נכון שביוןם זו נהרגו 6 מפגינים כנגד
הפקעת קרקעות - אבל הם רואים זאת כיום שבו נשברו מחסומי הפחד, ומאז הם מוחים בגלוי.
מאותו רגע יש התדרדרות מהירה. כשהחלה האנתפאצ'ה הראשונה ב1987, התחוללו התפרעויות
בערים ערביות ובחלק מהערים המעורבות (כולל יפו). בשנות ה90, התלות של ממשלת רבין
בקולות הערביים (שאמנם מנו רק 5 ח"כים, אבל היו ההבדל בין 56 ל61), לשיפור דראמטי
בתקציבים שהושקעיו בערבים, וגם הרטוריקה של המנעות מהשענות על קולות אנטי-ציוניים, ירדה
מאוד. השיח הציבורי השתנה (גם בהשפעה של זרמים אירופאיים), והפך דיבורים על סכנה דמוגרפית, פשיעה ערבית וכד', ללא-פוליטקלי-קורקט, וכך הגענו לאוקטובר 2000, שבו נשברו
הכלים. באותו אירוע עמדה ישראל בפני מרד-זוטא, והעדיפה להכנע. אנשים שוכחים שלא המשטרה הפסיקה את ההתפרעויות, אלא בריונים יהודיים בבת-ים (שהלכו ליפו), בנצרת עלית,
(שהלכו לנצרת), בטבריה, ובמקומות נוספים. הממשלה הגיבה באופן מזעזע, ומתוך שיקול פוליטי
צר (ברק נזקק לקול הערבי בבחירות) הקים וועדה שמסקנותיה נכתבו מראש, ע"י זהותם של
האנשים שמונו לשבת בה: שופט ערבי (שההוכחה לכך שזו הסיבה היחידה למינויו, הייתה
שכשפרש בגלל מחלה - הוחלף בשופט ערבי אחר...), המזרחן שמעון שמיר (שזוהה עם השמאל,
והתפטר מכהונתו כשגריר במצרים, עם עליית שמיר לשלטון) וכמובן השופט תאודור אור,
שפסיקותיו לאורך השנים, הבהירו לאיזה מחנה הוא משתייך.
בישיבות הוועדה הייתה תקרית אלימה, בה שבר אב ערבי את אפו של קצין משטרה, והדבר
עבר בשתיקה כמעט לגמרי - ומסקנות הוועדה הפכו את המשטרה לנטולת יכולת אפקטיבית לאכוף
חוק בקרב הערבים, מבלי להסתכן במשפט פלילי.
בשנתיים האחרונות היו שלושה אירועים מכוננים בתחום זה, ושלושתם קשורים לעבריינים ערביים
אלימים שנהרגו, ולמי שהרגו אותם - ומצאו עצמם מוכרזים כפושעים:
במקרה הראשון ירה בלש משטרה בערבי גנב רכב, שניסה לדרסו. הבלש מואשם בהריגה.
במקרה השני ירה שוטר מג"ב בערבי שהיה קשור בעבירות החזקת נשק, ונורה כשיש נשק בידו.
השוטר מואדם בהריגה.
המקרה השלישי הוא מקרהו של שי דרומי, שקשה להאמין שעוד לא הסתיים בהתנצלות של
השלטונות, ובמתן תעודת הוקרה לגיבור הזה.
אני סבור שהח"כים הערביים הם אנשים נבונים (בטח יותר ממקביליהם היהודיים), והם הפנימו את
חולשת המדינה הזאת.
|
|