
12-01-2008, 23:34
|
|
|
|
חבר מתאריך: 01.08.06
הודעות: 23
|
|
Bitch
פתאום באמצע הכעס היא התחילה לבכות . המבט שלה התחנן לחיבוק.
רצתה שאגיד לה משהו טוב ,אבל לא עלה לי כלום .היא צודקת.
היא ניסתה להסתיר ממני את הדמעות חשבה שאני לא יכולה להרגיש אותן.
לא היגיע לה חיבוק, לא יכולתי לתת לה. לא אני.
"מה לעשות .אין לי מה להגיד לך החיים אכן חרא ,אבל עזבי את לא צריכה לשאול את עצמך יותר מידי את השאלה הזאת, סתם תיכנסי לדיכאון מיותר. שוב.”
מבט חסר ישע. שונאת כשהיא עושה לי אותו ,כאילו, תודה על כלום.
"כן.....”מלמלתי.
"רק את וחבר שלי מבינים אותי".
רציתי לצרוח עליה ,למה היא פוגעת בי ככה, אם אני מבינה אותה.
איזו הערכה מחורבנת.
התאפקתי. אין אנרגיה .טוב אולי קצת, ואותה אני לא אבזבז עליה.
שתקתי. שתקתי. ושתקתי.
הקשבתי לזיבולי השכל, לתלונות ,לשקרים.
כמה שחרא לה, וכמה שנמאס לה ,מהחיים, ומכולם, וההורים.
כמה היא מסכנה ושהיא רוצה לעוף מהמקום הזה.
קמתי והלכתי. הרגשתי ת'עיניים שלה נעוצות לי בגב. באה אחרי.
"לאן ?” שאלה בתמיהה.
"לא יודעת..”
"אפשר לבוא איתך"
"לא"
"אז אל מי אני אדבר?”
"לכי לחבר שלך".
|