מותר לי להעלות גם ? [:

לא קשה לראות שאת מפחדת
לא קשה להבחין בפצעים האדומים על פניך,
בעינייך הנפוחות, בפיך האדום והיבש.
כל אחד יכול לשים לב שרע לך, אם היה מישהו.
וזאת הבעיה שלך, שאין לך אף אחד.
אף אחד שיחטא את הפצעים, אף אחד שיחזיר את הניצוף לעינייך
ואף אחד שיחזיר את הברק לפיך.
יום אחד פשוט החלטת להתנתק מהחוטים שבהם רק הפחד משך.
הדבר הכי חד בעולם לא היה יכול לחתוך את החוטים שמחזיקים אותך.
בסוף הבנת לליבו של הפחד, את ידעת שהוא רוצה מלחמה, שתתיתני הכל.
אז הלכת בנתיב שלו ובמלחמה הזאת ניצחת. בפעם הראשונה בחייך- ניצחת.
החוטים נתלשו בכניעה ופתאום הבנת כמה שאת תלויה בהם.
יחד עם החוטים נעלמה לה גם פקעת העצבים שלך. שום כאב לא יכל להיכנס יותר.
או שבעצם הריקנות כבר מילאה את כולך עד שלא היה מקום לעוד.
את החלטת לצאת, בפעם הראשונה בחייך- לצאת.
את האמנת, יותר מכל אחד אחר, שמה שלא הורג מחשל.
וכשפסעת לעבר דלת הברזל הענקית, כשהלכת לעבר השביל ההוא, שבאותו זמן היה נראה לך כ"כ ירוק,
את ידעת שהפעם זה לא היה מחשל.
מאז, אפילו את הריקנות את לא מרגישה.

השיר מהמם.
את כותבת נפלא ונראה שהמילים זורמות לך.
גם הרעיון מקסים ונראה לי שכל אחד יכול להתחבר אליו פחות או יותר.
רק דבר אחד קצת בלבל אותי, ואני מדגישה-אותי.
התחלת בהווה- "רואים שאת מפחדת"
ואז המשכת בעבר- "יום אחד פשוט החלטת...."
וגמרת גם בעבר- "מאז, אפילו את הריקנות את לא מרגישה."
האם זה בכוונה? האם היא בכל זאת מרגישה פחד כמו שכתבת בהתחלה, או שהדמות עברה תהליך ואיתה גם אנחנו.
מקווה שהבנת..

זה מוזר..הרגשתי כאילו כתבת את זה עליי....כי ידעתי כל מה שכתבת פה.על בשרי..
יפה מאוד.