|
פאני, פרדי והסיוט ברחוב סטריט
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי elvis1977 שמתחילה ב "בהלה בשווקים 2 : הדאו ירד 4.06,הנאסד"ק ירד ב 4.94, באחוזים כמובן."
כל ענייני המשבר הזה בארצות־הברית נורא מבלבלים ומסובכים. אף אחד לא מבין מה בדיוק קורה שם. זהו הזמן להתחיל להבהיר את הדברים, ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מקצת הסברים מפיו של מישהו שגם הוא מבין את כל הסיפור רק ’בערך‘.
זה פשוט מאוד
מה שקרה, הולך בערך כך: ג‘ו בא לקנות בית ומבקש מהבנק הלוואה. יפה וטוב, אומר לו הבנק, אך כנהוג אצלנו, ניתן לך הלוואה רק על חלק מסכום הרכישה של הבית. הראה לנו שאתה יכול לשלם חלק מהרכישה בעצמך. לגבי השאר, הם מוסיפים, אנחנו רוצים לראות מהי יכולתך הכלכלית. כלומר, האם אתה יכול לעמוד בתשלומים שאתה לוקח על עצמך. כבטוחה אחרונה, למקרה חירום, רשום נא את הבית כערבון להלוואה. אם לא תצליח לעמוד בתשלומים, לכל הפחות נוכל להימנע מהפסדים, אם ניקח את העירבון הזה. הבנק עצמו, מוגן על־ידי ערבונות משלו: הוא חייב להפקיד סכום מסוים בערוצי השקעה בטוחים ויציבים. את הסכום הזה הוא מכפיל פי שמונה או שנים עשר והסכום שיוצא הוא הסכום שהוא יכול להלוות לג‘ו ודומיו בלי חשש מפני ערעור יציבותו.
עד כאן, הכל טוב ויפה, אבל בשלב הבא, העסק מתפתח: הבנקים רוצים להלוות ליותר אנשים, ולכן מוותרים על הדרישה שהלווה ישלם חלק מסכום הרכישה בעצמו. בנג‘מין, חברו של ג‘ו, יכול עתה להיכנס לבנק ולקחת הלוואה על כל סכום הרכישה—רכישת הבית ממומנת במלואה על־ידי תשלומיו של הלווה.
בזמנים רגילים, הלוואה כזו תובעת מן הבנקים להקפיד עוד יותר על־כך שהלווה אכן יוכל לשלם את התשלומים החודשיים. הם אמורים לבדוק אם משכורתו גבוהה מספיק, אם הוא משתכר משכורת גבוהה כזו כבר זמן מה, ואם העסקתו יציבה.
אבל מתחיל להסתבך
אבל אלו אינם זמנים רגילים. הממשלה רוצה ”בית לכל פועל,“ הבנק המרכזי חלשה דעתו ובנקי ההלוואות, כבנקי הלוואות, רוצים להלוות לכמה שיותר אנשים. הערוץ המובחר לעניין זה הוא החברות הממשלתיות לשעבר, פרדי מאק ופאני מיי, הנחשבות בעיני הציבור חברות עם ’ערובה ממשלתית‘. כלומר, אם יקרה להן משהו רע, הממשלה תחלץ אותן מהצרה אליה נקלעו.
בתחילת שנות ה-90, מתמנה לראשות פאני מיי איש בשם פרנקלין ריינס, המחליט לשנות את פאני מיישות חצי ממשלתית בשולי השוק לכלי מרכזי. ריינס, מינוי פוליטי, מחליט להרחיב מאוד את ההלוואות על פי שיקול פוליטי: במקום בו התנאים הכלכליים טובים פחות, הוא מחליט להלוות יותר. במלים אחרות, פאני ופרדי הפכו לידידי העמלים, והלוו כספים לא על־פי שיקולים כספיים קרים ומנוכרים אלא על־פי שיקולים פוליטיים חמים וקרובים.
פרדי מאק ופאני מיי מתחילות לפיכך להלוות כספים לרכישת בית לא רק לג‘ו בעל המשרה המכניסה או בנג‘מין החרוץ, אלא גם לדן, סיימון וליווי, שמצבם הכלכלי מעורער יותר. הם לא בודקים בציציות, ומלווים לכל אחד. ההנחה שלהם פשוטה: כל עוד המצב הכלכלי טוב ומחירי הבתים מאמירים, אנחנו מכוסים. אם דן, סיימון וליווי (שלא לדבר על חצי־המנשה, המובטל הגרוש) לא יוכלו לשלם את התשלומים החודשיים—מקרה בלתי סביר, שכן הכלכלה תצמח במהירות לנצח—תמיד נוכל לעקל את הבית ולמכור אותו הלאה ברווח נאה, שכן גם מחירי הבתים ימשיכו לעלות לנצח.
כך צומח לו שוק חדש, שוק הסאב-פריים: שוק שבו הלווים אינם אמינים, הסיכון במתן הלוואה להם גבוה, והסיכוי לשיבוש גבוה מאוד. האבטחה היחידה שיש לשוק הזה מפני אסון היא הסברה שמחירי הבתים ימשיכו לעלות והמצב הכלכלי ימשיך להיות טוב עד טוב מאוד.
והופך גלובאלי
הרעיון הזה הוא כה שובה לב, סבורים בפרדי מאק ופאני מיי, עד שאפשר להמשיך איתו עוד צעד אחד קטן הלאה. למה שלא ניקח את סכום ההלוואה שדן, סיימון וחבריהם נטלו ונרשום אותו כאילו הוא עומד לרשותנו או מושקע באופן בטוח ויציב. אמנם עדיין לא קיבלנו את הכסף הזה לידינו ממש, אבל בטוח נקבל אותו וחוץ מזה, מחירי הבתים העולים מבטיחים לנו שתמיד נוכל לצאת מכל העניין בשלום—סכום המכירה יכסה את ההלוואה. למעשה, אנחנו אפילו יכולים להלוות כספים נוספים על סמך סכום המכירה המשוער. המממ. רעיון מבריק.
הרעיון הכלכלי הזה נשמע לא רק מבריק, אלא גם אמין מאוד. למעשה, הוא נשמע כל־כך אמין עד שגם הבנקים במדינות אחרות מתחילים להשתכנע ממנו. וגם אם הם לא משוכנעים לגמרי, הם משוכנעים לפחות שהממשלה בארצות־הברית בחיים לא תתן לפרדי ופאני ליפול. גם אם הן משקיעות את הכסף באופן מפוקפק, הממשלה תעזור בסוף. הם מתחילים להשקיע בחברות המלוות בשווקי הסאב-פריים, כשבחלק מהמקרים, אותן השקעות נחשבות השקעה בערוצי השקעה בטוחים ויציבים. כלומר, הבנקים הזרים משתמשים בהשקעות אלו כ“הון העצמי“ שלהם. זה הכסף שהם חייבים להחזיק בכספות כנגד ההלוואות שהם עצמם מעניקים ללווים.
ואז זה לא עובד
ואז, כצפוי, הכל מתחיל להשתבש. פאני מיי ופרדי מק הפכו כלי פוליטי חשוב בידי הממשל, ואחרי ה-11 בספטמבר, הם הפכו לכלי חשוב אפילו יותר. ההרחבה המסיבית של הממשלה בשנות בוש—בתחום הרווחה והלחימה כאחד—תבעה הרחבת אשראי מסיבית, ופאני ופרדי עשו את העבודה. בועת מחירי הבתים הלכה ותפחה: ככל שמחירי הבתים עלו, כך נדרשו קוני הבתים ליטול הלוואה גדולה יותר כדי לקנות את הבית, וככל שההלוואה הייתה גדולה יותר, כך גדל הסיכון לאי־פרעונה, כך שכדי להמשיך להתגלגל היו פאני ופרדי (ישירות ובאמצעות הבנקים שהסתמכו עליהם) צריכות להלוות הלוואות מסוכנות עוד יותר וכדי לממן אותן היו צריכות להשקיע השקעות מסוכנות יותר ויותר בקרנות גידור, לערוך מניפולציות בחישובי הסיכונים, וכן הלאה. בסוף, הם הלוו את הכסף, כך שהלווים יכלו לשלם את מחיר הבית, והתשלום התמיר עוד יותר את מחירי הבתים, וכן הלאה וכן הלאה.
עד שלמישהו נגמר הכסף. כלומר, בנקודה מסוימת כמה מההשקעות בסיכון גבוה של פאני ופרדי כשלו, מספר הלווים ה‘רעים‘ המשיך לתפוח, ומחירי הבתים הפסיקו לעלות. הגורמים השפויים במערכת הפסיקו להלוות כספים, ומנגנון ההזנה העצמית של הבועה הפסיק לעבוד.
כאן, כמו במצב בו מישהו תוחב מוט ברזל לגלגל אופניים נוסעות, הכל התרסק. כמו עם אבן שהושלכה לבריכה, פשיטות הרגל הלכו והתפשטו והמשבר ”יוּצא“ באמצעות הבנקים הזרים (אלו שהשקיעו בפרדי ופאני) אל העולם כולו.
ומה עכשיו?
הסיכויים לפתרון טוב למשבר אינם טובים. לפני מספר שנים טבע כלכלן צעיר בשם כריסטופר ווסטלי את חוק ווסטלי הקובע כי ”הממשלה צומחת בזכות ציפיות נמוכות.“ כלומר, בגלל הציפיות הנמוכות לביצועים מהממשלה ומגופים ממשלתיים, הם אינם נשפטים באותה מידה של חומרה כמו גורמים פרטיים. לכן, כל עוד הציפיות לביצועים מצד הממשלה הן עלובות, וכל עוד היא אינה נענשת בצמצום או חיסול אגפים בעקבו ביצועים ירודים, היא תמשיך להתרחב לא למרות ביצועיה הירודים אלא דווקא בגללם.
ווסטלי מאייר את החוק בכמה דוגמאות נאות. אחת מהן היא המשבר בארגנטינה—שהיה נושא ’חם‘ עדיין ב-1003, כאשר ניסח את החוק. כשפרץ המשבר, הואשמו הבנקים שהלוו כספים לממשלת ארגנטינה בטיפוח הבועה הכלכלית בארגנטינה. אבל איש לא האשים בו את המערכת הפוליטית בארגנטינה, את ראשי הבנק המרכזי בארגנטינה ובוושינגטון או את העסקנים של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, שמימנו את האסון. ארגנטינה ’נמכרה‘ לבנקים הפרטיים כהשקעה בטוחה, שכן ”ארגנטינה גדולה מדי מכדי שתיכשל.“ ממש כמו פאני ופרדי.
דוגמה מאלפת אחרת היא התרסקות מעבורת החלל קולומביה. במהלך השנים התרסקו שתי מעבורות, לעומת 111 טיסות שצלחו. בתחום החברות הפרטיות, יחס כזה לא היה עובר לסדר היום. האם מישהו היה מוכן לשלוש התרסקויות מטוסים מדי יום בנמל התעופה בן־גוריון? הסיבה היחידה לכך שהמונופול של נאס“א בתחום טיסות החלל נשמר הוא שהרמה המצופה ממנה היא כה נמוכה.
במטבע דומה, ניתן להיזכר בדיווחים המתפעלים על כך שנגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, קנה דולרים בשוק. רבים תיארו את האירוע בהשתאות כפעולה של סוחר ממולח. כלומר, ההתנהגות שהיא תקן הכרחי עבור כל גורם פרטי בשוק, נתפשה כהתעלות מופלאה וראויה לציון כשהיא מתרחשת פעם בעשור אצל גורם ממשלתי.
הבועה הבאה
וכך גם עם פאני ופרדי. הסטנדרט הירוד שנדרש מהגופים הסמי־ממשלתיים האלו, שלא לדבר על תקן התפקוד הירוד הנתבע מהבנק המרכזי או מהממשלה, מבטיחים שכוחם ימשיך להתרחב. הממשלה תלאים באופן זה או אחר את פאני ופרדי—כלומר, אזרחי ארצות־הברית ישלמו עבור ההפסדים שלה—ואז תמתין עד שתשמע ”הקריאה“ לעורר מחדש את השוק הרדום, ותברא אותן מחדש. יופקו לקחים, כמובן. מפרדי ופאני אף אחד לא מצפה לתפקוד ראוי, ולכן שם לא יופקו לקחים. אבל בתחום ההלוואות הפרטיות, אוה, כאן זה סיפור אחר. תהיה רגולציה הדוקה יותר, כדי שלא תהיינה הלוואות מופקרות כמו שהיו בעבר. הכל יהיה בקונטרול. רק גורמים מוסמכים, למשל, פרדי מאק ופאני מיי (תחת שם חדש), יכול להתעסק עם זה. בעצם, אולי נקבע את זה בחוק. זה בוודאי יעצור את ההפקרות של התאגידים. אפילו עוד יותר טוב, בוא נהפוך את פרדי ופאני לבעלי מונופול בתחום המשכנתאות. כלומר, זה אולי קצת מוגזם, כי אף אחד לא ישקיע בזה, אז אולי נהפוך אותם למונופול עם ערבות ממשלתית ונעלים קצת עין מזה שמשקיעים בתחום האפור, כי אחרת שום דבר לא יזוז… רגע, מה זאת הבועה הזאת? |
ראשי
צ'אט
17-09-2008, 23:20
מצב כלאיים
