
26-01-2009, 16:03
|
|
|
|
חבר מתאריך: 10.05.05
הודעות: 637
|
|
|
כפי שכבר אמרנו אין ספור פעמים...
אין יחידות חרמ"ש סדירות, יש רק יחידות במילואים, ועובדה זו מביאה לידי מיצוי מושלם את הטיפשות וחוסר המיקצועיות בצבא, שהרי השרות הסדיר אמור לאמן את החייל לקראת שרות של שנים רבות במילואים, ובמציאות החייל מתאמן במסע אלונקות למרחקים ארוכים בשרות הסדיר, וזה אמור לשמש אותו כשהוא רוכב על נגמ"ש במילואים...
נשאלת השאלה מדוע? מדוע אין יחידות חרמ"ש? מדוע אין לחרמ"ש כלי לחימה מתאים?
התשובה, כמו תמיד, קשורה במלחמות היהודים. מלחמות העבר הגדולות בוצעו בעיקר ע"י השריון, ויחידות החי"ר היו צריכות לעמול הרבה בשטח יחסי הציבור כדי לקבל גם הן נתח מקופון התהילה.
כך קרה במלחמת ששת הימים עם הצנחנים בגבעת התחמושת, וגולני בתל פאחר, או החווה הסינית והחרמון במלחמת יום הכיפורים - קרבות כושלים שמערכת יחסי הציבור משומנת הפכה למערכות "גבורה".
מתברר שיחסי ציבור הוא נושא בעל חשיבות עילאית, שהרי הפירסום העצמי והליקוק לעיתונאים מביא למינויים בכירים, אפילו שאינם מחויבי המציאות, ומיקרה יצחק מרדכי יוכיח.
ואתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שמח"ט גולני הנוכחי, ההוא עם הצילצולים באוזניים, "גיבור" המערכה בעזה, יבצע נסיקה מהירה בסולם הדרגות כיאה וכיאות למומחה ביחצנות עצמית.
וכך יש את המצב היום שבו יש רק אלוף אחד מהשריון, והשאר, חוץ משני אויראים, הם חירניקים עם כומתות בשלל צבעי הקשת.
לעניות דעתי המצב הנכון הוא שיש כח חרמש עם כלי לחימה בנוסח ה-BMP3, כח שפועל בצורה הדוקה עם טנקים, הנדסה וארטילריה, ואילו על החי"ר להפוך ולהיות כח אנטי-גרילה הנלחם במתארים אורובניים ובשטח הפתוח כמו גדוד "אגוז" בדרום לבנון, וסיירת שקד (וכוחות אחרים) שהפעילו אריק שרון ומאיר דגן בעזה בשנות השבעים.
בשני המיקרים הוכיחו הכוחות יכולת גבוהה: לאגוז היו הצלחות רבות לאחר שהם צברו נסיון, והם היו יכולים להשיג ניצחון מלא אילמלא הנסיגה האומללה מלבנון, ואילו בעזה הקרב נגד המחבלים הסתיים בניצחון שהביא לשנים של שקט.
_____________________________________
חיל השריון: אוכלים חרא. נושמים אבק. חושבים גריז. יוצאים זבל. ישנים בעמידה. נלחמים בישיבה.
|