מאזרח לחייל: והפעם על טירונות יחידה וחברים למחלקה
טירונות יחידה וחברים למחלקה
בתום הטירונות נפרדנו לשלום מהתותחנים והמשכנו לטירונות היחידה, שכמו טירונות יחידה כללה פרק קצר של העלאת רמת החי"ר (פורמלית הוסמכנו ל"רובאי 4") ושבועות ארוכים של ניווטים. לצורך אימוני החי"ר וסידרת הניווטים הראשונה עלתה מחלקתנו לבסיס בצפון . ללא הפיקוח של הבט"ר יכל סגל המחלקה להתעמר בנו כטוב בעיניו ולזכותו ייאמר שלא הגזים בכך ושהיטרטורים היו סבירים. הפרק הקצר של אימון החי"ר כלל תרגילים מרמת החוליה (בטירונות הבסיסית הגענו לכל היותר לתרגיל חוליה יבש) ועד לרמת המחלקה ואימונים בסיסיים בחלק מפק"לי החי"ר-מאג, לאו, מרגמה 52, מטול M-203 וררנ"ט. אני התמנתי למאג 2 . יחד עם שאר ה"מאגיסטים" נשלחתי לאימון קצר אצל סמל המחלקה ואחר כך ביצענו קצת מטווחים ותרגיל פרט אחד שבמקרה שלי התרחש כך: לקול הפקודה "נתקלת!" נשכבתי ונתתי צרורות קצרים ומדוייקים שעשו שמות במטרות. אחר כך המשכתי להסתערות. המ"מ צועק: "צרור רוחב!" ואני נענה ונותן צרור שמאיים לקטול מספר עורבים מסכנים שחגו מעלינו. צרור רוחב שני מעט יותר לכיוון והפעם מסכן רק את חיות השדה שברכס מולנו . המטרות חייכו אליי (כך נדמה) בלעג נקמני על ההתעללות בהן קודם. זועם, עברתי לצרורות אורך שלפחות היו קרובים מספיק להתיז קצת עפר על המטרות. יכולתי להתנחם בכך שלפחות לא נפלתי מלוא קומתי ארצה כמו הררנ"טיסט שלנו שלא היה מוכן בשום פנים לרתע של נשקו החדש, ולא איימתי לכרות את כף רגלו של המ"מ בצרור פרוע כמו אחד המאגיסטים האחרים.
כפי שניתן להבין, האימון שעברנו היה רחוק מלהיות מספק, ובכל זאת ניתן לומר שרמת החיילות שלנו עלתה מדרגה . השלב הבא היה, כאמור, סידרת הניווט בצפון ואחר כך בדרום. למי שלא ניווט ניווט צבאי מימיו, אסביר רק שהניווט מתבצע בדרך כלל באופן הבא-החייל מקבל נקודות בשטח שאליהם הוא צריך להגיע .כדי להוכיח שאומנם היה שם, החייל נדרש לאסוף "קודים" מהנקודה . ה"קודים" הם בדרך כלל אסופה של סימלי יחידות אלו ואחרות יחד עם אימרות שפר נוסח "פלס"ר 7 בתנופה" או "אוגוסט 2 תנינים". בין הקודים הנווט נדרש לסמן ציר שיהיה גם פשוט להתמצאות וגם כמידת האפשר נוח לתנועה. את ציר הניווט החייל יחלק למקטעים שכל אחד מהם יתאפיין בהיותו תא שטח מסוג מסויים (למשל,וואדי), בכיוון התנועה שלו (נאמר, אזימוט של 110 מעלות ביחס לצפון) ובאורך מסויים. אחרי שהכנת את ציר הניווט , אתה נדרש ללמוד אותו בעל פה ואחר כך תיבחן עליו. הלימוד בעל פה קריטי משום שהניווט בשלבים המתקדמים נעשה ללא מפה זמינה. עבורי, הכנת הציר ולמידתו היו עניין פשוט למדיי. תירגום המפה לשטח...זה כבר היה סיפור אחר לגמרי וכואב למדי.
הניווטים היו בתחילה בחוליות גדולות למדי, ביום ועם מפות פתוחות. כלומר, טיול צופים במידה רבה. במהרה , החוליות צומצמו ולבסוף הפכו לזוגות. בשלב המתקדם ביותר הניווטים הפכו לניווטי " גולם". קרי, כל אחד משני החיילים המנווטים אחראי לחצי מהציר ולומד רק אותו . במקביל הניווטים עברו משעות היום לשעות הלילה והמפות עברו, חתומות, לאחורי האפוד -כל חייל בניווט נושא אפוד קרב מלא ולכל זוג מכשיר קשר אחד (מ.ק 77 באותם ימים).
חיינו הצבאיים באותה עת היו מורכבים בעיקר מקבלת נקודות ולימוד צירים במשך היום, ומניווט במשך הלילה. לקראת ערב, היו מעמיסים אותנו על טיולית ויוצאים לנקודות הפתיחה של הניווט. הנסיעה הייתה איטית ומתמשכת. היינו אמורים ללמוד את הצירים תוך כדי הנסיעה אבל כולנו נלחמנו בדחף הבלתי נשלט להירדם. מדי פעם הטיולית נעצרת והכל מקווים שלא מדובר בעצירה הסופית. ואז אחר אחת העצירות נשמע הקול המחריד של שיחרור לחץ האוויר ודלתות הטיולית נפתחות לרווחה (עד היום אינני יכול לסבול את הצליל הזה) ומייד לאחריהן מתרומם אחד המ"כים ומכריז: "שתי דקות כולם למטה מוכנים למסדר יציאה לניווט". אחרי ההתארגנות המזורזת, המ"מ נותן הנחיות בסיסיות והוראות בטיחות. ההנחיה החשובה ביותר היא לא לאחר לשעת הגג של הניווט וזה אכן בדרך כלל לא קורה. בדרך כלל אבל לא תמיד כי היה למשל מקרה של צמד שנרדם במהלך הניווט, התעורר בבהלה משום שרכבת עברה באיזור והגיע באיחור של כעשר דקות לשעת הגג. אני יודע שהם נרדמו משום שהסיפור נפוץ במחלקה וגם משום שאני הייתי אחד מאותו צמד. על כל פנים, במקרה של אובדן התמצאות מוחלט ("נוהל ברברה") מצופה ממך לחזור לנקודה האחרונה שבה היית מזוהה על השטח ואם גם זה לא עוזר, לעלות בקשר ולבקש אישור לפתוח מפה ובמקרה הגרוע ביותר-לכנוס-קרי לנוע הישר לנקודת הסיום תוך ויתור על איסוף הנקודות. ברוב המקרים, דילגנו בקלילות על השלב הראשון ולעיתים גם על שלב האישור לפתוח את המפה. המגדילים לעשות פשוט דיווחו על "בעיות בקשר" שמנעו מהם לבקש (וחלילה לא לקבל) אישור כזה .
הניווטים הם כמובן כר נרחב לאירועים מטופשים והזויים כאלו ואחרים. החל ממפגשים עם בדואים ששואלים אותך איזה נקודה אתה מחפש, המשך בחברים מהתיכון שפתאום מופיעים מולך וכלה בבחור שצועד לבדו עמוס בציוד ולשאלתך אומר שהוא מ"צה"ל". שלא לדבר על החייל שעולה בקשר בהיסטריה ומדווח שיורים עליו (מדובר היה כמובן ביריות שימחה באירוע של בני מיעוטים) והמ"מ מציע לו בקשר להמשיך בזחילה... על מנת להבין את האירועים ההזויים באמת, עם זאת , צריך להכיר את הטיפוסים שהיו במחלקה שלי. כל השמות שאציין הם בדויים אך שומרים על רוח המקור בצורה זו או אחרת.
גלעד בשבסקי היה אחד הלוחמים שנהניתי יותר מחברתם והוא היה במידה רבה ההיפך המוחלט ממני-גבוה מאוד ,רזה, כהה ודתי. אומנם היו לנו עוד שני דתיים במחלקה אלא שלגביהם היה ברור שהכיפה על ראשם היא עניין זמני לחלוטין. גלעד היה הרבה יותר רציני בעניין ולכן זכה לכינוי "דתי" (DA-Ti). הוא היה בחור חריף מאוד ובעל חוש הומור מפותח ומרושע למדי שיחד עם כושר חיקוי מרשים הפך אותו לאחד מאבות ה"ירידות" השונות שמהם "סבלנו" כולנו.
כשהיינו כבר לוחמים ותיקים יחסית בפלוגה המבצעית, דתי ואני היינו עדים למחזה הזוי במיוחד במסדר יציאה לאחד הניווטים, מחזה שאנחנו (כולל החייל הקורבן בסיפור) נהנו לשחזר מדי שירות מילואים. במקרה הנדון, מי שניהל את הניווט היה קצין שהגיע לפלוגה עם חייליו מהמסלול (מחזור מתחתנו). יחס השינאה של קציני אותה פלוגת מסלול לחייליהם היה לשם דבר ביחידה ואותם אומללים הגיעו אלינו שבורים ורצוצים פיזית ומנטלית. על כל פנים, כשהגיע שעת מסדר היציאה לניווט (8:15 בערב) אותו קצין אכזר קפץ לפתע ולכד באלומת הפנס שלו חייל גוץ, מבני אותו מחזור אומלל, שבדיוק ניסה להעמיס על עצמו את מכשיר הקשר. החייל קפא מייד באותה תנוחה כמו אייל שנלכד באלומת אורות מכונית על הכביש. הקצין צרח-"צצצצחחחח!!!!!, מה השעה?!". צח המסכן (שהיה דווקא חייל טוב ובחור מצויין) הביט בשעון ופלט "שמונה ורבע". "מה השעה בדיוק?!". "שמונה ורבע ורבע" גנח צח וזכה מייד למבול חרפות מהקצין –"אז לא שמונה ורבע, אתה שוב משקר לי" וכו' וכו'. הקצין המשיך במבול החרפות והתייחס לכולנו כשהוא לבסוף זורק לנו שאנחנו "תותחנים". והוסיף-"ואני יודע מה זה תותחנים ! הייתי איתם בבה"ד אחד!", שוכח כמובן שהוא תותחן בדיוק כמונו .
הצלע השניה בתעשיית הירידות והחיקויים היה אלון סלע שזכה לכינוי "אלונזו". אלון היה אף הוא חריף ואינטליגנטי בצורה בלתי רגילה, וגם כריזמטי ובעל כושר רצון ועיקשות על אנושיים כמעט. למרות שהיה בעל כושר גופני ממוצע, לא היה מי שתפקד טוב ממנו במסעות ושאר מטלות. לעקשנות שלו היה צד שלילי אליו נחשף כל מי שהעז לא להסכים איתו ולהכנס איתו לויכוח שכן אלונזו לא ויתר והיה הופך ויכוח סתמי ביותר לזירת איגרוף מילולית תוך התאמת העלבונות המתאימים לאדם המתאים. היתה לו יכולת יוצאת דופן להבין בני אדם (לימים היה לפסיכולוג קליני) ששירתה אותו היטב לצורך העניין. רוב החבר'ה למדו לקטוע ויכוחים איתו באיבם אבל אני ,עקשן לא קטן בפני עצמו, נהגתי להכנס איתו לאותם ויכוחים/ריבים ממושכים ומרים מדי פעם ופעם. ועדיין, חיבבתי והערכתי אותו עד בלי די.
הצלע השלישית הייתה חייל בשם יותם בלום שהיה טיפוס בפני עצמו. בחור מרקע סוציו-אקונומי ותרבותי חזק במיוחד ובעל מראה ואישיות מרשימים, לפחות במבט ראשון. הוא היה ללא ספק אינטליגנטי וכריזמטי ומשעשע. הוא גם היה בעל פתיל קצר מאוד. בגלל סיבות רפואיות שמידת אמיתותם לא הובררה עד היום הוא השתתף רק במעט שבמעט מהמאמצים הגופניים במסלול. בטירונות, בישרו לו ערב אחד שחברו הטוב נהרג בתאונת אימונים באחד הפלס"רים (לימים נודע לי שמי שירה בו היה מכר שלי שלמד שכבה מעליי בתיכון). בהמשך השירות היו לו אירועים טרגיים דומים, מה שהוביל אותנו כמובן לחבר לכבודו מילים חליפיות לשירה של נעמי שמר (נא לפזם אותו בהתאם)
אנחנו שנינו מאותה העיר
אני אותו כלל איני מכיר
אבל בשבת נשארת הפלוגה
ואני יוצא ללויה
ובלילות שישי, יושב בדיסקוטק
דופק ת'ראש מביא מספר
ואתה שוכב חלל
כאמור, חוש ההומור שלנו לא היה עדין במיוחד ומה שיחידות מסוימות אחרות היה נסגר במכות, אצלנו נסגר בעלבנות אלו ואחרים-שירים, חיקויים ובעיקר כתובות שנונות ואכזריות על עמדות השמירה ובמקומות אחרים.
דמות נוספת אצלנו שראויה לאיזכור היא מני סוויסה. מני היה אולי האתלט הטוב ביותר שפגשתי מימי. הוא הצטיין בכל האלמנטים של כושר גופני-סיבולת לב ריאה, מהירות , כח ומה לא. דומני שהוא אף שבר מספר שיאים בבוחן מסלול ומבחנים אחרים במהלך השירות הצבאי. בניגוד אליי, הכושר שלו היה לחלוטין טבעי והוא לא נזקק לשנים של עבודה קשה . מני היה בחור אינטליגנטי, כריזמטי וחביב מאוד אלא שהוא היה גם תחמן בצורה מדהימה בתעזותה. למעשה, לא היו לו שום גבולות. הוא שבר שמירות בבסיס כמעט כמצווה דתית, שמר עם מחסניות שבהן רק 3-5 כדורים כי "אני קלע טוב אז למה לסחוב יותר מזה", היה הולך בזמן העבודות "לחרבן" וחוזר אחרי חצי שעה מקולח ואחרי קפה ואולי המעשה המדהים מכולם שמחזיר אותנו לנושא הניווטים-
קיבלנו כחוליה צירים לניווט שהיה אמור להיות מסכם מסלול. מני לנגד עינינו המשתאות גנב את מחברת הקודים מתיקו של מפקד המחלקה שלנו (בעת שזה היה מטרים ספורים מאיתנו!) וכך הניווט שלנו הסתכם בהליכה ישר לנקודת הסיום. הגענו כל כך מוקדם שאפילו הטיולית טרם הגיעה וכך אחד מאיתנו (שכטר שיתואר מייד) התקין מדורה מכובע הב' שלו כדי לספק לנו קצת חימום בקור המקפיא של המדבר. מני כרגיל זכה לשבחים רבים מהסגל. טפלון אמיתי, מני מעולם לא נתפס בשום שלב-לא במסלול, לא בקורס הפיקודי ולא בבה"ד 1. במחשבה לאחור, העובדה שלא דיווחנו על פועלו הייתה עניין חמור ביותר. אבל קשה היה לשנוא אותו או לפגוע בו. בגלל היותו טפלון מוחלט ובגלל העובדה שתמיד היה מסודר ומדוגם להפליא, הוא זכה בכינוי "מדוגמני".
הטיפוס האחרון שאספר עליו בשלב זה הוא שכטר, אולי המעניין והציבעוני ביותר במחלקה. הוא היה מושבניק נמוך ומוצק, כריזמטי, מבריק ובעל כישרונות טכניים וארגוניים מרשימים . מבחינת האישיות קשה יותר לתארו. לי הוא הזכיר מעט את הגמד הרשע בסידרה "היה היה ". הוא התאפיין בערמומיות רבה, אמירות ייחודיות חצופות (בעיקר כלפי בחורות) ומרושעות (כלפי מי שלא אהב) ובשינאה עזה לאביב גפן עימו היה לו חשבון אישי מהילדות. הוא היה מאוכזב מהיחידה בערך מהשבוע השני של הטירונות ושאף משלב מוקדם להיות רס"פ. כשהגיע לכך לבסוף עשה עבודה מצוינת ועורר את יראת החיילים הצעירים . כשאחד מהם, אותו חיבב דווקא, ניקרה בדרכו, הוא פנה אליו באמירה הטיפוסית- "פולק! אין לך מושג כמה אני שמח לראות אותך וכמה תצטער שראית אותי...תוציא פנקס ותתחיל לרשום מטלות". פעם הוא הפתיע את החיילים הצעירים בארגזים של שתיה קלה ושאר מטעמים. הוא הסביר להם כי מדובר ב"משתה לכבוד התאבדותו של אביב גפן" (רצה באותו יום שמועה כזו). לשכטר כמובן שהיה אוסף מרשים של פריטי ציוד אישיים שהגיעו אליו בדרכים אלו ואחרות. יום אחד נודע לנו שעומד להיות מסדר "ספיירים" בראשות המג"ד ומוטב שנסגיר כל פריט שלא אמור להיות בראשותנו . רובנו עשו זאת אך לא איש כשכטר. הייתה לו חרמונית שהשיג איכשהו (לא היינו זכאים לחרמוניות) שהייתה יקרה לליבו. הוא תפר לה את הסמל של "ריקושט" וכך הציל אותה מאבדון. את שאר ציוד הספייר שלו ריכז לתוך קיטבג גדל מימדים (בעצמו ספייר כמובן), חתם על הקיטבג "פודי חלפון" (כדורגלן עבר) והשליך אותו לתעלה שמאחורי הפריקסטים שלנו, אותה תעלה שלתוכה הטלנו את מימינו מדי בוקר. הספיירים ניצלו כמובן .
אלו היו כמה מהטיפוסים הבולטים אצלנו והכרנו אותם כפי שתיארתי במידה רבה במהלך הניווטים. כשהסתיים פרק הניווטים הגענו לבסיס הקבע של היחידה בדרום הרחוק לצורך הכשרה מקצועית ספציפית יותר אחרי שנחשפנו סוף סוף ליעוד היחידה. רובנו התאכזבו מאוד אבל כבר בהמשך השירות (ובוודאי היום) אני מבין עד כמה טעיתי בהבנת חשיבותה.
נערך לאחרונה ע"י קגנס בתאריך 29-04-2010 בשעה 00:28.
|