קובי אריאלי, אתה חייב להתנצל בפני המורות.
כאזרח מן השורה ותלמיד לשעבר(בשום שלב לא מורה) הרגשתי צורך עז להגיב למאמרו שך קובי אריאלי " המורות ינוחו מהשחיקה" (מעריב 20.6). במפגן של ציניות וחוסר רגישות אריאלי לועג לשחיקת המורים, ובשמחה לאיד שלא מביישת ישארלי טיפוסי, צוחק על פיטוריהם הצפויים, ובכן ריכזתי מספר נתונים לגבי סביבת העבודה של מורה בישראל, וערכתי השוואה קצרה:
בעוד אתה כותב מאמר במשרד מפואר וממוזג, עם כוס תה מהביל, המורה השחוקה מלמדת 40 תלמידים בכיתה צרה מלהכיל, או בקרוואן זמני(בגלל היעדר תקציב). בעוד אתה מתבדח בטלפון ברגע של מנוחה, אותה מורה חייבת לתת את מלוא תשומת הלב לתלמידיה, שגדלים בחברה אלימה. בעוד אתה פורש לארוחת צהריים עסקית, אותה מורה נדרשת לספק את החסך הרגשי ממנו סוסלים תלמידים רבים, בעידן שבו הוריהם עסוקים בהישרדות, או בקריירה התובעת שעות ממושכות. בעוד אתה מסקר את האבטלה והעוני, אותה מורה מתמודדת עם המצוקה של תלמידים שהוריהם מובטלים או מקבלים שכר מינימום.
בעוד המדיה בה אתה עובד " ממכרת" אותם לתוכניות טלוויזיה שטחיות, כתבות רכילות וטלנובלות נבובות, אותה מורה נדרשת למאמצים עילאיים כדי לעניין ולסקרן אותם בתולדות עם ישראל, בתורת היחסות ובספרות. וכל זאת במערכת חינוך המונהגת על ידי שרת חינוך שרואה בהן אויב, וכל עניינה במניפולציות פוליטיות וחברי מרכז.
אז בחופשת הקיץ, כאשר תחליף את אותה מורה שחוקה, תבין קרוב לוודאי עד כמה תפקידה חושב, משמעותי ושוחק, ואלי גם תתנצל על המאמר שכתבת
יורם צברי, קרית-אתא
(מעריב-יום ה' ט"ז בסיון תשס"ה 23.6.2005)

"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה קורא ציטוטים של אחרים"

(אח של מישהו שהכיר את ג'ון לנון)