|
07-04-2011, 19:06
|
|
|
חבר מתאריך: 24.10.08
הודעות: 1,450
|
|
היא לא תמיד היתה ככה
די הרבה זמן לא כתבתי כאן, אז החלטתי פעם ראשונה ללכת על קטע פרוזה
היא לא תמיד היתה ככה. פעם היא היתה שונה, היא היתה התלמידה הכי טובה בכיתה, הילדה הכי יפה בכיתה, חברה של כולם, כולם היו חברים שלה. זה השתנה כשהיא היתה בת 16. היא הכירה את החבר שלה, גבר מבוגר, כבן 30. בהתחלה הכל נראה מבטיח, אהבה, בילויים, כיף. לאחר מכן התחילו הריבים. והמכות. והסמים. לא פעם חשבה לעצמה מה היה קורה אם לא היתה פוגשת אותו, אם לא היתה מתאהבת בו. איך חייה היו נראים. השוטר נכנס והחזיר לה את התיק שלה, לא מצאו בו כלום. "תראי, אנחנו יודעים שאת ילדה טובה, אל תסתבכי בגללו" הפציר בה במבט רחום, כמו אב שמנסה ללמד את ביתו דבר מה. היא הביטה אליו במבט תמים ואחזה את רגלה המקופלת מתחת לשמלת התחרה שאמה קנתה לה כשהיתה ילדה. היא עדיין התאימה לה. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר. אני לא מכירה אותו". היא עיסתה בעצבנות את כף רגלה, ניסתה להראות סקסית, אולי ירצה לשכב איתה וכך תוכל לצאת מן התסבוכת הזאת.
היא עשתה בדיוק את מה שהחבר שלה לימד אותה. אחרי שאמה נפטרה, הוא הכניס אותה לעסק.
זה היה בבניין מוזנח בחלק הרע של העיר, ליד התחנה המרכזית, בין מוסכים ובתי תמחוי. היה לה חדר ובו מיטה, שידה קטנה, ומקלחת. היא היתה יושבת בחדרה ומקבלת את הלקוחות המובחרים של החבר שלה. היו לילות שבהם היתה יושבת וקוראת. היא אהבה לקרוא רומאנים של ימי הביניים. אבירים, נסיכות. היא תמיד אמרה לחבר שלה שהוא האביר שלה, שהוא מציל אותה. היו לילות בהם הם היו נכנסים אחד אחרי השני. נכנסים לחדרה, לגופה, לנשמתה. סוחרי סמים, מלווים בריבית, לפעמים גם סתם חיילים של החבר שלה, שכירי חרב. הם היו נכנסים, שוכבים על המיטה והיא כבר היתה מטפלת בהכל. לאחר מכן היתה נכנסת למקלחת ומנקה את עצמה מכל הזוהמה שעטפה אותה.
לאחר מכן, התיישבה באופן קבוע על יד השידה ומסדרת כמה שורות, אותן הסניפה אחת אחרי השניה, ובסופן כבר לא היתה מרגישה כל כך מושפלת, כל כך מובסת וכנועה, היא פתאום הרגישה טוב. פתאום הרגישה כמו אישה מכובדת, כמו הילדה הטובה שפעם היא היתה. השוטר הביט בה במבט מלא רחמים והגיב באנחה נוגה "את לא משאירה לי הרבה ברירות" אמר לה תוך שהוא מסמן לשוטר נוסף להיכנס לחדר החקירות. "חבל... את ילדה טובה" אמר בלי להסתכל אליה. השוטר השניה התקרב אליה "תוכלי להתלוות אליי בבקשה?" הוא שאל בנימוס והובילה אל חדר המעצר. "ברוכה הבאה, כאן את תהיי עד שתלמדי על מי שווה להגן ועל מי לא". היא התיישבה על המיטה שהוקצתה לה והחלה להרהר במה עליה לעשות. היא כל כך אוהבת אותו, חשבה לעצמה. איך תוכל להפנות את גבה לגבר שלה, לאהבת חייה. היא הביטה על שאר הנוכחות בתא. נרקומניות, זונות. היא נרתעה מאוד מהמראה שלהן, מהריח שלהן, מכל מה שהן. לפתע היא הבינה שהיא בעצם לא שונה כל כך מהן. היא מעולם לא חשבה את עצמה לכזו, אבל פתאום היא הבינה מה היא עושה, פתאום היא הבינה מה היא נהייתה.
היא הרגישה את הדמעות חונקות את גרונה, היא לא חוותה את ההרגשה הזו מאז שאימה נפטרה. אחרי שבוע הכירה את החבר שלה, אחרי שבוע נוסף הכירה את החשיש והמריחואנה וכשאלו חדלו להשפיע עליה הכירה את הקוקאין. היא מעולם לא התמודדה עם האובדן שלה.
מעולם לא נתנה לעצמה, מיד הרגישה את התחושה הקשה הזו ומיד היתה בורחת. כאילו אם תעשה מספיק סמים הקושי יעבור ולא תצטרך להתמודד איתו יותר. היא התגעגעה לחבר שלה, למיטה שלה, לאמא שלה. בלי ששמה לב פתאום נזכרה ביום אחד, היא היתה בת שמונה או תשע, היא נסעה עם ההורים שלה לטיול בצפון, את כל הנסיעה היא עברה בזרועותיה של אמה, התחפרה בתוך החיבוק שלה. היא נזכרה בכמה נהנתה ממגע ידיה, מהחום שלה. בלי ששמה לב היא התחילה לבכות. ולא דמעה או שתיים, מבול של דמעות נזל מעיניה ונספג במזרון הדק של מיטת המעצר שלה. לאורך כל הלילה היא בכתה. בלי הפסקה, בלי מעצורים.
בבוקר היא פקחה את עיניה כשאחד הסוהרים פנה אליה, היא הביטה אליו בעיניה האדמות מבכי וחוסר שינה. "את יכולה ללכת" אמר לה בעוד הוא תולה את מבטו בתקרה, מעליה. היא ניגבה את עינייה מהדמעות והלכה. היא לא ידעה מה הסיבה ששיחררו אותה, היא גם לא שאלה. היא הלכה לעסק של החבר שלה, ליד התחנה המרכזית, עשרות עובדים זרים והומלסים איכלסו את המדרכות המלוכלכות, המולת רחבים ועשן אפפה את כל סביבתה.
היא נכנסה לבניין שמבחוץ נראה נטוש לחלוטין, הוא לא היה שם. היא נכנסה לחדרה ופתחה את הספר שקראה מאותו המקום שבו הפסיקה. האביר הציל את הנסיכה הכלואה בטירה, יש סיפורים עם סוף טוב, חשבה.
_____________________________________
נערך לאחרונה ע"י דיאמטר בתאריך 07-04-2011 בשעה 19:09.
|
|